בית שערים אורח חיים קיח

איברא דמשום הא לא ארי' דעששיות הי' של הקדש לפמ"ש בס' לחם שמים במס' יומא שהק' לפ"מ שנראה מלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול בחול משמע דעכ"פ בקודש נמי רשאי לטבול והלא אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול כמבואר במשנה יומא דף ל' וברמב"ם פ"ה מה' ביאת מקדש ה"ד. ותי' דדוקא בעזרה מקום הראוי לעבודה אסור לכנוס בלא טבילה אבל על גג בית הפרוה אף דהוא קודש מ"מ אינו ראוי לעבודה להכי מותר לכנוס בלא טבילה דהכי תנן אין אדם נכנס לעזרה לעבודה. ואע"ג דלעבודה לאו דוקא מ"מ מקום הראוי לעבודה בעינן ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"נ נהי דלרש"י אפילו הכנסת חולין בעלמא לעזרה נמי אסור אע"ג דל"ה כעין הקרבה מ"מ היינו דוקא במקום הראוי להקרבה אבל העששיות שהיו מכניסין רק לגג בית הפרוה ששם היתה טבילת הכהן בקודש שהוא מקום שאינו ראוי להקרבת שפיר מכניסין גם עששיות של חולין וא"כ אפשר דהעששיות היו של אותן אשר מטילין אותן למקוה וא"כ הוי עביד בארעא דידי' וכיון דהוי פ"ר שיצרף לא מהני מה שאינו מכוין ויש לצדד בזה, אמנם אע"ג דסייעתא ליכא מ"מ גם תיובתא לא הוי וי"ל דמיירי שהעששיות לא היו של המטיל אותן למקוה והוי רק עביד בדחברא ומותר דשא"מ אף בפ"ר וכנ"ל

והנה התוס' בפ' הבונה פירשו דקעביד בארעא דחברי' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ובספ"ק דחגיגה דף יו"ד מבואר דהא דמשאצל"ג פטור עלי' הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל דצירוף הוי פ"ר רק דמותר משום דהוי כעביד בארעא דחברי' וכמ"ש, וא"כ הטעם משום דהוי משאצל"ג וכמ"ש התוס' ושפיר כתב הרמב"ם והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא הא דמשאצל"ג פטור הוא משום דאינה מלאכת מחשבת וכנ"ל וממילא דצריך הרמב"ם ליתן טעם משום דאין שבות במקדש דהא משאצל"ג הוא רק פטור אבל אסור כמבואר בכמה דוכתי

ברם דברים שאמרתי טעות הוא שהרי הרמב"ם פסק להדי' בפ"א מה' שבת ה"ז דמשאצל"ג חייב עלי' וא"כ ל"ל דבעביד בארעא דחברי' פטור אפי' בפ"ר כיון דאינו מתכוין הוי אצל"ג דהא חייב במשאצל"ג וא"כ ליתא להנ"ל, וגם בלא"ה אי נימא כמ"ש א"כ תקשי נמי לא אמר אביי נמי מעיקרא כי משני דשא"מ מותר האי דאין שבות במקדש וע"כ אי ס"ל בכה"ת דשא"מ מותר לא צריך כלל לטעמא דאין שבות במקדש והדק"ל

ובר מן דין גוף הדבר שאמרתי דהא דמשאצל"ג פטור עלי' הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה יש לי בזה הרהורי דברים דהנה בפ' כלל גדול דע"ה בתוס' ד"ה ופי ניחא לי' הק' דבספ"ק דחגיגה משמע דהא דפטר ר"ש משאצל"ג היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה משאצל"ג ע"ש שהניחו בתימא, ולענ"ד נראה דהנה בפ' המצניע דצ"ד בתוס' ד"ה ר"ש פוטר כתבו דמשאצל"ג מקרי כשעושה מלאכה ואינו צריך לאותו צורך כעין שהי' צריכי' לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו וכו' ע"ש, והק' הפנ"י שם א"כ למה איצטריך בחגיגה שם למילף מקרא דמלאכת מחשבת דמשאצל"ג פטור ולא יליף לה בפשיטות מהך סברא גופא דבעינן דומי' דמשכן כדאמרינן לענין עיקר דיני שבת בכמה גווני, לכנ"ל לחדש פי' אחר שם בגמ' דחגיגה דהנה כך השקלי' וטרי' שם דתני במתני' הלכות שבת וכו' הרי הם כהררי' התלוי' בשערה ופריך מכתב כתיבן, ומשני לא צריכא אלא לכדר' אבא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור ופריך כמאן כר"ש דאמר משאצל"ג פטור ומשני אפ"ת ר"י התם מתקן הכא מקלקל, ופריך מה כהררי' וכו' ומשני מלאכת מחשבת וכו' ולכאו' דברי הגמ' נפלאים דאי טעמא דר"י דפטור בחופר גומא משום דהוי מקלקל וכל המקלקלי' פטורי' הו"ל לתרץ בקיצור התם טעמא לאו משום משאצל"ג רק משום דהוי לי' מקלקל וע"ש בתוס' ד"ה לכדר"א שכתבו ה"ה לשאר מקלקלי' דפטורי' הומ"ל אלא רבותא קמ"ל אע"ג דצריך לעפר מפטר כיון דלא צריך לגומא ודבריהם מחוסרי' תבלין קצת ועיין בתוס' מס' שבת דצ"ד ד"ה ור"ש פוטר שם חשבו כמה מלאכות שאצל"ג וכתבו בתוך דבריהם וחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ובמשכן הוי צריכין לגומא לנעוץ בה או לד"א נראה מזה דבחופר גומא לאו מטעם מקלקל פטור אלא מטעם משאצל"ג ולכאורה הוא נגד גמ' דחגיגה הנ"ל ועיין עוד תוס' ביצה דף ח' ד"ה וא"צ אלא לעפרה שכתבו להדי' משום דהוי משאצל"ג ופטור עלי' והוא פלא לכאורה

אבל האמת יורה דרכו דלכאורה קשי' לי דתוס' בחולין דף ח' ד"ה מותר לשחוט בה הק' הא בפסחים דע"ג מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לע"ז משום תיקן כל דהו שתיקן להוציא מידי אמ"ה ותי' דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תיקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכווין אעפ"י שקלקולו יתר על תיקונו אבל לענין נהנה מע"ז לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יתר על תיקונו ע"ש ולפ"ז איך קאמר שם בחגיגה דבחופר גומא וא"צ אלא לעפרה הו"ל מקלקל הא כיון דצריך לעפרה ולכך נתכוין אף דקלקולו יתר על תיקונו לא מקרי מקלקל לענין שגת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וצ"ע לכאורה, אמנם נ"ל דלק"מ לפמ"ש תוס' בפ' המצניע הנ"ל וכן קורע על מתו או שובר כלים למרמי אימתא אאינשי דביתי' אצל"ג דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ואע"ג דבהוצאה לא בעי ר"ש שיהא לגמר' כמו שהי' במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס"ת להגיה אעפ"י שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלי' כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא ע"מ לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלי' צריכי לגופה עד דהו' לגופו ולגופה וכו' מבואר מתוס' אף דגם ר"ש לא בעי אלא צריך לגופו ולא לגופה מ"מ במקלקל בעי גם צריך לגופה, ולפ"ז מדר"ש נשמע לר"י דאף דלא בעי ר"י מלאכה הצריכה לגופה היינו דוקא במתקן אבל במקלקל דכל המקלקלי' פטורי' רק דנימא כיון שיש קצת תיקון מקרי מלאכת מחשבת אבל כיון דא"צ לגופה מודה דפטור, ולפ"ז א"ש כל הנ"ל דה"ק הגמ' אפילו תימא ר"י דס"ל משאל"ג חייב התם מתקן אבל הכא בחופר גומא וכו' מקלקל רק דיתחייב משום קצת תיקון כנ"ל וזה דוקא אם זהו הקצת תיקון צריך לגופה אבל באצל"ג במקלקל מודה דפטור, וזה מדויק מאוד בלשון רש"י שם אפי' תימא ר"י דפליג עלי' מודה בהך גומא דאלו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל היא את חצירו, ולכאורה למאן מודה הא טעמי' דר"ש בחופר גומא משום דאצל"ג וטעמי' דר"י משום מקלקל וכי הא דמקלקל פטור ר"ש אמרה דלודי לי' ר"י, ולפמ"ש א"ש דכאן במקלקל אף שיש קצת תיקון ואינו פטור משום מקלקל מ"מ מודה ר"י דפטור משום דהוי משאצל"ג

ויש להמתיק עוד יותר דהנה תוס' ד"ה הנ"ל כתבו ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי גבי משכן כמו שפי' הוצרך להשמיענו גבי מר דלא בעינן לעשות לו טס כמו גבי משכן ע"ש פי' דא"צ שיהי' לגופה רק לגופו, והנה באמת טעמא בעי כיון דעיקר משאצל"ג דפטור ידעינן רק משום דבעינן דומי' דמשכן ולמה לא ניבעי נמי צריך לגופה כבמשכן. אמנם לדברי תוס' דחולין הנ"ל א"ש דכמו דממעטי' ממלאכת מחשבת מתעסק ומקלקל ודשא"מ אליבא דר"י גבי שבת לשיטת התוס' כמו כן מרבי' מה דהוי מלאכת מחשבת דחייב כגון בקלקולו יתר על תיקונו, ולפ"ז ודאי מסברא הי' דבעינן לגמרי דומי' דמשכן צריך לגופו ולגופה, אך כיון דבצריך לגופו אף דא"צ לגופה הוי מלאכת מחשבת כיון דצריך לגופה להכי חייב אף דא"צ לגופה, ולפ"ז י"ל דהא דס"ל לר"י דמשאצל"ג חייב ולא בעינן דומי' דמשכן היינו נמי מה"ט גופא דס"ל כיון שהוא מתקן גמור מקרי מלאכת מחשבת אבל במקלקל דאינו נקרא מלאכת מחשבת אלא מחמת תיקון קצת ואם תיקון זה אינו כעין צורך שהי' במשכן א"כ התיקון אינו מלאכת מחשבת כיון דל"ה מלאכה כעין שהי' במשכן והקלקול ודאי לא הוי מלאכת מחשבת משא"כ במתקן אף שאינו לצורך שהי' במשכן מ"מ כיון דאינו מקלקל גוף המלאכה מלאכת מחשבת נקרא, ולפ"ז מתורץ קושי' פנ"י דודאי לר"ש הא דמשאצל"ג פטור ידעינן משום דלא הוי דומי' דמשכן ולא צריך קרא דמלאכת מחשבת והא דאמר בחגיגה כהררי' התל' בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה הוא להיפך למה לר"י במתקן חייב משאצל"ג ובמקלקל פטור לזה אמר דבמתקן משו"ה חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכנ"ל וכיון דהא דפטור משאצל"ג לאו משום מלאכת מחשבת אתאי' עלה אלא משום דלא הוי דומי' דמשכן ממילא יש עוד תשובה שלימה עמ"ש ביישוב דברי הרמב"ם

והנה עתה באתי לבאר ענין מקלקל אשר ייעדתי בתחילת דברי דמעולם תמהתי הא דקי"ל כל המקלקלי' פטורי' כמבואר במשנה שבת דף ק"ה וברמב"ם פ"א מה' שבת הי"ז מהו ענין מקלקל לפמ"ש תוס' בפ' המצניע הנ"ל במקלקלי' כגון מכבה וסותר וקורע וכו' וחשבו מכבה למקלקל וכן נראה מפרש"י שבת דל"א ע"ב ד"ה לעולם כר"י ס"ל ע"ש ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים מה קילקול והפסד והיזק יש בכיבוי אדרבה הבערה הוי הפסד וקלקול בעצמותו שמכלה העצים או השמן והפתילה עיין רש"י שבת דק"ו ד"ה וברייתא ר"ש אבל בכיבוי מה קלקול והפסד יש

לכן נ"ל ביאור הדברים ואקדים דברי התוס' שבת דק"ו הנ"ל ד"ה בחובל וצריך לכלבו הק' ור' אבוהו דמחייב אפי' דאינו צריך לכלבו כיון דא"צ כלל הוי משאצל"ג דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופה כדאמרינן בריש הנחנקי' וכו', ותי' דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה ור' אבוהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב ע"ש, וכתב המהרש"א ז"ל שם ויש לדקדק דמתוך הא' קושי' אמאי לא דחו בפשיטת פירש"י בצריך לכלבו דהוי משאצל"ג וא"כ אמאי מחייב ר"ש דהא לא מחייב ר"ש מקלקל אלא בצריך לגופה וכו' ותי' דתוס' דהכא לא משמע להו לדחות פרש"י מכח זה דאיכא למימר לפרש"י בצריך לכלבו ודאי ר"י דמחייב משום דהוא מחייב במשאצל"ג ור"ש פוטר בזה אלא דר"ש