בית שערים אורח חיים קיז

ומה שהתעורר על דברי ריטב"א שהביא כ"מ פ"י משבת ה"י והוא בריטב"א מכות דף ג' ע"ב על פי' רש"י שם ובשבת דף מ"ח ע"א שכ' פי' רש"י פותח בית צואר ממש שעשה פתח חדש לחלוק בשבת חייב חטאת מפני שתיקן כלי פי' דנהי דלא מיחייב משום קורע דקורע שלא ע"מ לתפור הוא מיחייב משום תיקון כל' דהוי גמר מלאכה ותולדה דמכה בפטיש ע"ש ולפ"ז תקשי בקורע בחמתו ועל מתו נהי דהוי מתקן מ"מ משום מאי חייב הא מכה בפטיש ל"ש כאן ואי משום קורע הא אינו מ"מ לתפור וכבר התעורר בזה ראש יוסף שבת מ"ח ע"ש ועי' בס' מגן אבות במלאכת קורע שעמד ג"כ בזה ועי' במחהש"ק סי' שי"ז במג"א סק"י שהק' למה אינו חייב בפותח בית הצואר משום קורע דהא דבעי' ע"מ לתפור היינו משום דאל"כ הוי מקלקל אבל הכא דמתקן אפי' אינו ע"מ לתפור חייב ומעלתו והרב מקלויזענבורג האריכו למענותם

והנלפענ"ד בזה דאין כוונת הריטב"א שאינו חייב משום קורע אלא במכווין לקרוע ע"מ לתפור ולאפוקי קורע בחמתו ועל מתו דפטור אעפ"י שהוא מתקן כיון שאינו מכווין ע"מ לתפור אלא כונת הריטב"א דלא מקרי מלאכת קורע אלא קרע שסופו עומד לתפרו א"כ מקרי קרוע אבל קרע שסופו להתקיים כך וזהו תיקונו שישאר חלוק לשנים כמו פותח בית צואר לא מקרי קורע וזה שכתב דקורע שלא ע"מ לתפור אין הפי' שהוא נתכוין לתפור אלא שבאמת אין סופו לתפור ולהכי אינו בגדר מלאכת קורע ולפ"ז בקורע בחמתו ועל מתו כיון שהוא מתקן חייב אעפ"י שאינו מכווין ע"מ לתפור דהא דבעי' שיכווין ע"מ לתפור הוא רק משום דבלא"ה הוי מקלקל וכאן דהוא מתקן לא בעי' שיכווין ע"מ לתפור אבל מ"מ סופו עומד לתפור אחר האבל ואחר שיכוך חמתו לכן הוא בגדר מלאכת קורע וחייב

ולכן ניחא גם מ"ש ש"ג שהביא אם קרע ע"מ שלא לתפור ויש לו צורך באותה קריעה שצריך לתקן לעצמו בגד קרוע כגון שצריך לתקן לכל אדם בגד הראוי' לו ה"ז חייב על קריעתו ע"ש דנהי דלא נתכווין ע"מ לתפור מ"מ כיון שתקנו כמדתו הוי מתקן אבל עכ"פ אף שהבגד אין סופו עומד לתפור אבל חתיכה שקרע ממנו הוא קרוע וסופו עומד לתפור דאינה ראוי' בלי תפירה ולהכי הוי בכלל מלאכת קורע וא"ש

ויותר נכון נ"ל לחלק בסברא ישרה דבאמת מלאכת קריעה הוא מקלקל ובעי ע"מ לתקן ולפ"ז בעושה במעשה אחד שני מלאכות מלאכת קריעה שהוא קלקול ומלאכת מכה בפטיש שהוא תיקון ודאי אם הי' עושה מלאכת קריעה ע"מ לתפור הי' חייב ב' כמו שוחט שחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ומשום מפרק או זומר וצריך לעצים וקטל אספתא דחייב ב' בשבת ע"ג וכל הני דחשוב התם אבל כיון דאינו ע"מ לתפור הרי הוא מקלקל ותיקונו הוא רק ע"י מלאכה אחרת של מכה בפטיש וכיון שחייב על התיקון משום מלאכה אחרת שוב אין לחייבו משום תיקון זה משום מלאכת קרע דמלאכת הקלקול בטל לגבי מלאכת התיקון ומיושב קושי' שם ע"ש. אבל בקורע בחמתו ועל מתו וכן בהך דש"ג אף שאינו ע"מ לתפור מ"מ כיון שהוא מתקן ואין התיקון שם מלאכה אחרת שפיר חייב משום קורע

ובהכי ניחא מה שעמד בס' מגן אבות במלאכת קורע אמאי בעי' דוקא סותר ע"מ לבנות הא משכחת סותר שהוא מתקן כגון שסותר ועושה לו פתח ע"ש, ולפמ"ש לק"מ דכשעושה פתח הרי עושה גם מלאכת בונה ועי' רש"י כתובות ה' ע"ב או דילמא לפתח מתכווין והרי הוא כבנין ואסור ע"ש וא"כ כשעושה מלאכת סותר שהוא מקלקל עם מלאכת בונה שהוא מתקן בפעם אחת ותיקון של מלאכת סותר הוא הבנין ממילא חייב משום בונה ולא משום שסותר וא"כ לא משכחת חיוב סותר רק בע"מ לבנות דוקא וא"ש

ובזה יש ליישב קושי' תוס' שבת דף ע"ה ד"ה הצד אמאי בשולה דג מן הים חייב משום נטילת נשמה ובצד חלזון אינה חייב רק משום צידה ולא משום נטילת נשמה ע"ש. ולדברינו יתכן דבדג אין בנטילת נשמה קלקול והפסד שהרי אינו עומד מחיים לחרישה ולגדל וולדות רק לאכילה. ואע"ג דאמרי' בסנהדרין נ"ט ע"ב דדגים בני מלאכה נינהו כדרחבה דבעי רחבה הנהיג בעיזא ושיבוטא ע"ש מ"מ אינן עומדי' לכך ואפשר נמי דלאו כולם בני מלאכה רק שיבוטא וכיוצא בו והך דשולה בהני דלאו בני מלאכה לזה הערני בני הב' החו"ש כה"ר יודא צבי ני' ולכן שפיר חייב במעשה אחד על צידה ועל נטילת נשמה אבל בחלזון נטילת נשמה הוא קלקול כדאמרי' התם בגמ' כל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' כי היכי דליצול צבעא וכיון שבמעשה אחד עושה מלאכת תיקון שהוא צידה ומלאכת קלקול שהוא נטילת נשמה ממילא חייב על מלאכת התיקון ופטור על מלאכת הקלקול כנ"ל: וד' יתקנינו בעצה טובה. בנחת ושיבה. כנפשו ונפש ידידו החותם בברכה שלימה: עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קכ"ד

שיל"ת ה' מאדע ג' נצבים תרכ"ו לפ"ק

נסתפקתי בהא דקי"ל דקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב חייב כמבואר פ' כלל גדול דע"ג וכן סותר ע"מ לבנות ומכבה ע"מ להבעיר עי' שבת דל"א ע"ב ובתוס' ד"ה וסותר ע"מ לבנות משום דהוי מקלקל ע"מ לתקן איך הדין אם קרע ולא תפר אח"כ או מוחק ע"מ לכתוב ולא כתב או סותר ע"מ לבנות ולא בנה וא"כ לא תיקן כלום רק קלקל אם חייב על הקריעה או המחיקה או הסתירה או לא וכן איך הדין לענין מה דקי"ל שבת דף ק"ב דכל חייבי חטאת אינן חייבי' עד שתהי' תחילתן וסופן שגגה ועי' רמב"ם פ"א מה' שבת הי"ט ופ"ב מה' שגגות ה"א אם הי' שוגג כשקרע ע"מ לתפור ומחק ע"מ לכתוב ובשעת התפיר' והכתיבה הי' מזיד אם מחויב חטאת או לא דכשהי' מזיד בשעת תפירה וקריעה לא הוי סופן שגגה ועי' שבת דף ד' ובתוס' שבועות דף י"ז ע"ב ד"ה אלמא ועי' בס' כפות תמרים סוכה ל"ג בד"ה כתבו עוד נראה מדבריו דכל מקלקל ע"מ לתקן הוי הקלקל התחלת התיקון עיי"ש

טרם נבא לצדד ולבאר ספק הנ"ל אציג מ"ש ליישב הרמב"ם פ"ב מה' עבודת יוה"כ ה"ד ולהבין ולבאר ענין מקלקל. והנה הרמב"ם הנ"ל כתב הי' כהן גדול זקן או חולה מלבנן עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבי' מים חמין במי המקוה עד שתפיג צונתן. ובלח"מ שם תמה עליו הלא לפי' רש"י ז"ל ביומא דף ל"ד ע"ב לא גרסינן כלל אין שבות במקדש. רק כיון דמלאכת צירוף אפילו במתכווין אינו אסור אלא מדרבנן א"כ באין מתכווין אפילו מדרבנן שרי. ולפי' התוס' דגרסינן ואין שבות במקדש היינו לפי המסקנא לר' יודא דבכה"ת דשא"מ אסור מה"ת רק בשבת שרי משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ גם בשבת דשא"מ אסור מדרבנן אטו שאר איסורין להכי צ"ל דהכי אפילו מדרבנן שרי משום דאין שבות במקדש. אבל לפי מה דמשני אביי מעיקרא דשא"מ מותר והיינו בכל איסורין לא הוזכר כלל ואין שבות במקדש דאפילו בחוץ למקדש שרי אפילו מדרבנן וא"כ הרמב"ם דפסק דשא"מ בכה"ת מותר עיין בפ"י מה' כלאים הט"ז אין צריך כלל לטעמא דאין שבות במקדש. ולמה תלה הטעם באין שבות במקדש כן נ"ל ביאור הקושי' בתוספות נופך משלי אף שאינו מבואר כן בלח"מ. ועיין בתוס' יומא דל"ד ד"ה הני מילי ובתוס' בשבת דף מ"א ד"ה ומיחם שפינה וכו' ובמג"ש ופנ"י שם ועיין בשעה"מ פי"ב מה' שבת

הן אמת שהרמב"ם בפיה"מ ביומא הנ"ל כתב וז"ל. וענין חימום המים הוא וכו' עד וזו אינו מלאכה כי אין כוונת השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשים אבל כונתם חימום המים והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה ועוד עיקר אחד אצלינו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכו' ע"ש. נראה ממ"ש והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא דמותר כאן דשא"מ הוא משום מלאכת מחשבת ולפ"ז הי' אסור בשאר איסורין מה"ת וממילא י"ל דאסור בשבת עכ"פ מדרבנן ולהכי צריך שפיר לטעמא דאין שבות במקדש. אבל דבריו בזה תמוהי' מאוד דהרי הרמב"ם פסק כר"ש דשא"מ מותר בכה"ת כמבואר בת' כלאים הנ"ל וא"כ למה צריך כאן בשבת טעמא דמלאכת מחשבת וכבר העירו בזה האחרונים

ולפענ"ד נראה ליישב דכבר הק' בתוס' יומא מה קאמר אביי אפילו בשהגיע לצירוף רק דשא"מ מותר הלא בפ"ר ולא ימות מודה כ"ע דדשא"מ אסור כדאמרינן בכמה דוכתי ונדחקו דאינו ברור שודאי יצרף. אמנם לפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהנה בשבת דף ק"ג גבי תולש עולשי' אם לאכילה כגרוגרות וכו' עד אם ליפות את הקרקע בכל שהן פריך אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ומשני רבה ור"י באגם שנו ואביי משנ' אפילו בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמכווין ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר וכו' ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחברא. והנה במנחות דף כ"א אהא דתנן בשקלים פ"ז מ"ז דב"ד מתני' על המלח ועל העצים שיהי' הכהנים נאותי' בהם אמר שמואל ל"ש אלא לקרבנם אבל לאכילה לא. ומסיק שם מה לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה לאכילה דחולין ופריך חולין פשיטא מאי בעי התם ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה וכו' ופרש"י שם חולין פשיטא מאי בעו התם חולין בעזרה. מבואר מדברי רש"י דס"ל דהא דאסור להכניס חולין בעזרה לאו דוקא להקריב קרבן אלא כל הכנסת חולין לעזרה אסור וכן הבינו שם התוס' בד"ה חולין אשר זה לשונו פי' בקונט' משום דמכניס חולין בעזרה ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה ופי' בקונט' כלומר חוץ לעזרה יאכלו חולין ותרומה. ויכניסו ויאכלו על השובע ע"ש ועיין תוס' ב"ב דפ"א ע"ב ד"ה ודילמא וכו' ומבואר ברמב"ם פ"ב מה' עבויוה"כ ה"ג כל טבילות האלו והקידושין כולם במקדש שנאמר ורחץ בשרו במים במקום קדוש חוץ מטבילה א' שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כונתו וכו' ע"ש. ולפ"ז כיון שכל טבילותיו היו במקדש ע"כ גם העששיות שהי' מטילין למקוה היו של הקדש דאי של חולין הא אסור להכניס חולין למקדש לדעת רש"י הנ"ל וא"כ זה שמטיל העששיות למקוה הו"ל עביד בארעא דחברא ובאופן זה מותר דשא"מ ואפילו בפ"ר כמבואר בפ' הבונה הנ"ל: