בית שערים אורח חיים קטז

מלאכה גמורה נראה לעינים שהוא תיבה ולא בשני אלפי' שאין להם מובן

אבל לא נהירא לי שהרי כ' הרמב"ם בפי' המשנה ואר"י אם נתכוין לכתוב שמעון כיון שכתב שם חייב לפי שגמר שם ואעפ"י שמ' שם סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אל הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכוונתו אלא בגמר מלאכה והראי' אלו נתכוין לארוג בגד מכ' אמה בשבת שלא יהי' חייב עד שיגמור הכ' אמה ויארוג כל השבת ויהי' פטור זה שקר אלא משעה שיארוג ב' חוטי' יתחייב אעפ"י שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות וכו' אלמא אע"ג דלר"י אין חוששין לכונתו רק שיהי' גמר מלאכה מ"מ בשני אלפי' מאאזרך פטור ואי נימא דכשכותב שני אלפים חייב באינו מתכוין לכתוב יותר ה"נ ליחייב שהרי הוא גמר מלאכה ולא נחוש לכונתו שנתכוין לכתוב אאזרך אלא ודאי דשני אלפי' כיון שאינה מלה ואין להם שום פירוש ל"ה מלאכה כלל אפי' לא נתכוין רק לכתוב שני אלפין. וכן מבואר בהה"מ חי"א משבת ה"י עמ"ש הרמב"ם הכותב אות כפולה פעמים והוא שם א' כמו דד וכו' חייב וכ' הרה"מ נראה מדברי רבינו שאינו חייב אלא כשהם שם א' ר"ל שיש להם כוונה וכו' אבל א"א דאאזרך וכיוצא בהן שאינו מלה אינו חייב וכן נראה מן הגמ' ע"ש והרי הרמב"ם לא מיירי כלל שנתכוין לכתוב שם גדול רק שתי אותיות ואפ"ה בעי' דוקא שיהי' לב' אותיות כוונה ולא א"א שאינו מלה ואין להם כוונה

ומ"ש דבשבת צריך מלאכת מחשבת הוא אמת דבעי' שיתכוין לעשות מעשה ההיא שעושה אבל מתעסק שמתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר או נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור לפי שלא נתכוין לעשות המעשה שעושה ועי' במ"כ שהביא כ"מ פ"א משבת ה"ז החילוק שבין דשא"מ למשאצ"ל דדשא"מ היינו שאינו מתכוין לעשות המעשה שעשה ומשאצל"ג היינו שאינו מכוין לתכליתה והרי בכותב א"א מאאזרך נמי נתכוין לעשות המעשה שעשה כדאמרי' בשבת צ"ז דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור דלא נתקיימה מחשבתו משום דיכול לזרוק ח' כל כמה דלא זריק ד' וא"כ לא נתכוין לזריקת ד' אבל בשם משמעון מקרי נתקיים מחשבתו משום דכל כמה דלא כתב שם לא מכתיב לי' שמעון וא"כ הרי נתכוין לכתוב שם דהיינו המעשה שעשה וה"נ בכותב א"א מאאזרך כיון דלא מכתיב לי' מאאזרך כל כמה דלא כתוב א"א הרי נתכוין למעשה שעשה לכתוב א"א ואי משום שנתכוין לכתוב תיבה שיש לה פירוש וכתב תיבה שאין לה פירוש הוי רק כמ' שלא נתקיימה מחשבתו לתכליתה והוי כמו משאצל"ג ולר"י חייב עלי' כדאמרי' דף ק"ה ואפ"ה פטור לר"י בא"א מאאזרך וע"כ ה"ט דפטור משום דאפי' כותב א"א לחוד נמי פטור משום דאינו מלה ואין לו כוונה וכמו"ש מ"מ הנ"ל

ובזה נדחה מ"ש לחלק לר"ש בין שם משמעון לאריגה דבאריגה גם מחשבתו הראשונה הי' לארוג ב' חוטי' אלו ונתקיימה מחשבתו במקצת אבל בשם משמעון מחשבתו הראשונה הי' לתיבת שמעון וכיון שאינו חייב על תיבת שם רק משום שהוא תיבה והרי הוא תיבה אחרת ממה שנתכוין לה ולא נתקיימה מחשבתו עכ"ד, ולפמ"ש ז"א כיון דלפי דבריו אם נתכוין לכתוב שתי אותיות אעפ"י שאינם תיבה הוא מלאכה גמורה לא אכפת לן במחשבתו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל רק בגמר מלאכה וגם הרי נתכוין למעשה שעשה רק שלא נתכוין להכליתה ואם יאמר דר"ש לטעמי' דמשאצל"ג פטור א"כ באריגה נמי כיון שנתכוין לתכלית שיהי' בגד הוי אריגת שני חוטי' משאצל"ג

מיהו בלא"ה חילוק זה אינו חילוק דבשם משמעון נמי כיון דלא מכתיב לי' שמעון כל כמה דלא כתוב שם א"כ מחשבתו הראשונה הי' לכתוב שם אלא שהי' דעתו לגמרו לשם שמעון והר' נתקיימה מחשבתו הראשונה במקצת שם והרי בבגד נמי דעתו הי' לארוג בגד וב' חוטי' אינו בגד כלל אלא כיון דלא מיארג לי' בגד בלי שיארוג שני חוטי' תחילה הרי נתכוון לארוג ב' חוטי' ונתקיימה מקצת מחשבתו וא"כ גם בשם משמעון כך הוא כנ"ל אבל כבר כתבו תוס' שם ד"ה תריץ לחלק דבארג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מיחייב שפיר בשני בתי נורין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור וכן גורר וצר צורה בעי' ר"ש עד שיתקן את כולו ע"ש וא"כ כותב נמי הוי כצר צורה ופטור לר"ש עד שיכתוב כל התיבה וא"ש

ובספר קול סופר ראיתי שכ' ליישב קו' רעק"א הנ"ל דכוונת רש"י ורע"ב שכ' שני אלפין והם ראשי תיבות כמו אי אפשר או אי אמרת ולהכי חייב עיי"ש והוא תמוה דא"כ מאי ארי' דנקט שתי אותיות אפי' בא' לריב"ב שם ק"ד ע"ב חייב לרבנן דפטרי אפי' בב' וג' וכמ"ש תוס' דף ק"ג ע"ב ד"ה בגלטורי

ומה שנ"ל בזה הוא עפמ"ש תוס' יו"ט לפי' הר"מ והרע"ב בין משני סמניות כגון שכותבי' א' לסי' א' וב' לסי' שנים והק' הא מרישא ש"מ הכותב ב' אותיות מב' שמות ותי' דאי מרישא הו"א דוקא שכותבי' ביחד לזווגם שיהי' מלה ותיבה אחת כמו ב' אותיות שהיו במשכן לדעת איזה בן זוגו והיינו ליחד בזיווג וחיבור היו נכתבי' אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנים אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כ"א הוא סימן בפ"ע אימא לא ליחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמ"ל וא"נ איפכא דהו"א הואיל וכותב לשם סימן באות א' יתחייב שהרי נשלם בו כונתו לסימן שרוצה בה קמ"ל שצריך דוקא שנים ע"ש אבל רש"י ורע"ב בפי' ראשון פירשו שתי סמניות אחת בדיו ואחת בסיקרא ע"ש ולפ"ז י"ל דרישא מיירי שכותב ב' אותיות לסימן כמו בקרשי המשכן ולפ"ז בכותב אלף על קרש אחד ואלף על קרש שני לידע שהוא בן זוגו שפיר יש כוונה לב' אלפי' ושייכי' זל"ז שפיר חייב כמו בכותב על אחד אלף ועל השני ב' לסימן שהוא בן זוגו ולהכי חייב משא"כ בכותב שני אלפי' ביחד כמו אלף אלף דאאזרך אעפ"י שלא נתכוין לכתוב רק אלף אלף פטור משום דאין להם כונה כלל כמ"ש המ"מ או בכותב אלף לסימן אחד דהוא כונה שלימה אלא מ"מ פטור כיון שלא כתב שתי אותיות אבל בכותב ב' חייב כיון שיש לו כונה לסימן וגם כתב שני אותיות וא"ש

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דרש"י ורע"ב ס"ל דפי' המתני' הוא כלישנא בתרא לשינוי' בתרא עיקר דכולה מתני' ר"י הוא ואף דלדינא פסקינ' כשינוי' קמא וכמ"ש הרמב"ם פי"א משבת הי"ד היינו משום דגם שינוי' בתרא לא פליג אהאי דינא אלא דדחיקא קא למוקמי מתני' דוקא בשולט בשני ידיו ולפ"ז לר"י כיון דאפי' רשם שני רשימות לסימן חייב כ"ש בכותב שני אלפי' אבל לדידן דבעי' דוקא כותב שתי אותיות צריך להיות דוקא מלה בכונה אבל שני אלפי' שאינו מלה ואין לו שום כונה פטור בכל גוונא וא"ש

אמנם מ"ש ליישב קו' מהר"ם ברבי אהא דכ' חי' הר"ן חולי' י"ד ליישב קו' תוס' איך שחיטתו כשירה הא בתחילת שחיטה נעשה מומר ותי' דבתחילת שחיטה הו"ל מקלקל וא"כ לא אתי' מתני' כר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב א"כ בב"ק דף ע"א דמוקי האי דגנב וטבח בשבת דחכמים פוטרים כר"ש דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ופריך ממתני' דהשוחט בשבת דשחיטה כשירה ומאי קושי' הא לר"ש פסולה משום דנעשה מומר בתחילת שחיטה ותי' מעלתו דלר"ש בלא"ה ל"ק קושי' תוס' דכיון דמחשבתו ראשונה הי' לגמור שחיטתו שהוא מתוקן וא"כ בתחילת שחיטתו שהוא מקלקל אינו אפי' מקצת ממחשבתו ראשונה ופטור ואינו נעשה מומר. מלבד שכבר נדחה במ"ש לעיל דה"נ אינו יכול לגמור שחיטה כל כמה דלא שחט תחילת שחיטה אבל בלא"ה נמי ליתא דהא דבריו בנוי' משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה והרי בחבורה לא בעי' מלאכת מחשבת כדאמרי' בכריתות י"ט ע"ב הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה נמי חייב דלא בעינן מלאכת מחשבת עי' תוס' שבת דף ע"ה סוף ד"ה טפי

אבל לפענ"ד לק"מ דהרי תוס' בשבת ק"ו הק' לר"א אליבא דר"ש דמיחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הו' מלאכה שאצל"ג וגם ר"ש בעי' צל"ג ותי' דמשכחת לה בחובל ומבעיר באיה"נ וכו' ע"ש ולפ"ז לר"ש כיון דבתחלת השחיטה הוי מקלקל גמור באין צריך לכלבו הוי משאצל"ג ופטור לר"ש ואינו נעשה מומר ופריך שפיר. וגם למ"ש מג"ש שם ליישב דעת רש"י דהיכא דצריך לקלקול כגון קורע בחמתו ולא למרמי' אימתא אאינשי ביתו הוי מקלקל מ"מ הוי צל"ג אבל היכא דא"צ לקלקול הוי משאצל"ג עיי"ש א"כ ה"נ כיון דאין צריך לקלקול רק לתקן בסוף השחיטה א"כ הקלקולו בתחילת שחיטה הוי משאצל"ג ופטור לר"ש ואינו נעשה מומר. ובלא"ה נמי כיון דסוגי' דב"ק קאי אליבא דר"י דאיהו מוקי לה בטובח ע"י אחר ולשיטתו במקלקל גמור גם ר"ש פוטר רק ביש תיקון קצת שצריך לכלבו וא"כ בתחילת שחיטה שאין צריך לכלבו הוי מקלקל גמור ופטור גם לר"ש ואינו מומר ופריך התם שפיר ר"י לטעמי'

תשובה קכ"ג עוד להנ"ל

מה שנתקשה בדברי תוס' יו"ט שפי' דברי תוס' בשבת דף ק"ה ד"ה הא ר"י דתיקון מצוה ל"ח תיקון ר"ש אלא כשמתקן בה דבר אחר מלבד המצוה ולהכי הוי קריעה על מתו תיקון לפי שבהקריעה מתקן את הבגד שיוכל ללבשו בכל שעה ואין בו חימום ע"ש הא אמרי' בגמ' דקורע בחמתו ומתקן אצל יצרו חשוב משאצל"ג ולכן מחלק דמה שמפשר חימומו ע"י הקריעה בשעת קריעה נקרא משאצל"ג אבל מה שמתקן הבגד שיוכל ללבשו בכל שעה ויפשר חימומו הוי צל"ג ולפום ריהטא הוא תורה חתימה וצריך ביאור רחובות. ולפענ"ד י"ל עפמ"ש הפ"ת בסוכה ל"ג ע"ב דקורע בחמתו משו"ה הוי משאצל"ג משום דמיירי שעושה למירמא אימתא אאינשי ביתי' ואינו מוכרח בשביל זה לקרוע דהרי יכול למירמא אימתא באופן אחר ולהכי הוי משאצל"ג ע"ש באריכות ולפ"ז בקורע על מתו דחייב לקרוע וא"א לפשר חמומו באופן אחר שפי' הוי מצל"ג ולק"מ

אבל בלא"ה נמי לק"מ דהרי כתבו תוס' דתיקון מצוה מקרי צל"ג אלא דמ"מ הו' מקלקל וע"ז תירצו כיון שמפשר חמומו הוי תיקון אלא דבקורע בחמתו פריך גמ' דאינו תיקון משום דאסור לעשות כן שמרגיל יצרו עליו והוצרך לאוקמא למירמא אימתא אאינשי ביתי' אבל בקורע על מתו דמותר ומחויב לקרוע שפיר הוי תיקון שמפשר חמומו כמ"ש תוס' יו"ט ולק"מ: