בית שערים אורח חיים קיד

הוא מתכווין או דא"א שלא יתכווין וע"ד דאמרי' מתעסק בחלבי' עריות חייב שכן נהנה ועי' תוס' שבת ע"ה ד"ה מתעסק. ועי' בערוך ערך פסק. ולפ"ז אם הוא יודע בנפשו דבאמת לא ניחא לי' ואינו מתכווין אף שאין מחשבתו ניכרת לכל שאינו מתכווין ולא ניחא לי' מ"מ מותר דאינו מלאכת מחשבת ועי' תוס' שבת ע"ה ד"ה טפי. ומעתה מיושב קושי' השני' דלעיל בפ' הבונה מיירי בניכר לכל דלא ניחא לי' ובזה גם בשאר אי' מותר אפי' בפ"ר ושפיר מייתי ראי' משאר אי' אבל בפ' ח' שרצים דשותה סם לרפואה ומיעקר אינו ניכר לכל דלא ניחא לי' ושמא ניחא לי' דמיעקר ובכה"ג שפיר כתב הרא"ש דדוקא גבי שבת מותר אם רק הוא יודע דלא ניחא ולא מתכווין משום דבעי' מלאכת מחשבת אבל בשאר אי' לא בעי' דניחא לי' פי' דלא בעי שיהי' באמת ניחא לי' אלא כל זמן שאינו ניכר דלא ניחא לי' אסור אבל בניכר דלא ניחא לי' שפיר מותר גם בשאר אי' כמ"ש בפ' הבונה. ודוק בלשון הרא"ש שלא כתב אבל בשאר אי' אפי' לא ניחא לי' אסור דאם ניכר דלא ניחא לי' באמת מותר אפי' בשאר איסורי' אלא דלא בעי' דניחא לי' באמת וכמ"ש וראית הערוך הוא דאם בשאר איסו' היכי דניכר דלא ניחא לי' מותר בפ"ר א"כ גבי שבת דבעי' מלאכת מחשבת מותר היכי דלא ניחא לי' באמת אף שאינו ניכר דלא ניחא לי' וא"ש

ובזה יתיישב גם קושי' ראשונה רק אקדים דבר אחד הב"י ביו"ד סי' ס"ה ד"ה שכל כתב שמדינא מותר לישראל לסמוך ולומד שמי ששלחה לו ניקרה לגמרי וכו' וטעמא משום דרוב מצויין אצל מצוה מומחים הם וכדאמרי' גבי שחיטה ובכונת לשון זה דרוב מצויין אצל מצוה נ"ל עפמ"ש חת"ס אהע"ז ח"ב סי' ל"ח להסביר שי' ר"ת שבתוס' גיטין ל"ד ע"ב ד"ה והוא דאיתחזק שכתב חלילה להזכיר שם נכרי בתורת משה וישראל והוא פלא וכי גט קדושה יש בו וכיון ששמו כך וע"י שם זה יהי' מוכח מי הוא המגרש מ"ל שם מומר או שם יהדות והסביר כך דרוב מומרים אינם מגרשי' לרצונם ממש אלא בע"כ שאומרי' רוצה אני והסביר הרמב"ם פ"ב מגירושי' דאנו תולי' מחמת יסורי' והכרח נכפף יצרו וחוזר למקורו שרוצה בדת יהדות ועל סמך זה אנו מסדרי' גט מעושה כדין וא"כ גם גבי מומר צ"ל כן דעכ"פ ברגע הגירושי' הוא חוזר לתמותו לפי שעה עכ"פ וא"כ באותו שעה אינו חפץ באותו שם שנתנכר בו ואם כותבי' אותו שם בגט אנו סותרי' עצמינו ע"ש. ולפ"ז אני אומר דבשעה שאדם עושה מצוה וגבר שכלו על יצרו ותאותו אין לחוש שבאותו רגע עצמו יצרו תקפו לעשות עבירה ומצוה בעידנא דעסיק אגוני ומצלי מן העבירה ואם יצרו תקפו לעשות עבירה לא הי' עושה מצוה בזו הרגע ממש. ועי' טו"ז או"ח סי' תרכ"ו סק"ב בשם הלבוש שכתב דהא דאין מבטלי' איסו' לכתחילה ה"ט משום דגזרי' שמא יבא להתיר כל האי' אבל הכא במצוה ל"ש זה כיון דלמצוה קמכווין לא יעשה המצוה בעבירה ע"ש נראה שמתכווין למ"ש. וזה כונת הב"י שרוב מצויין אצל מצוה מומחי' הם שבשעה שעושה מצוה לא יעשה המצוה בעבירה שינקר באינו מומחה ויכשיל ואם יצרו תקפו ברגע זו לא הי' עושה מצוה לנקר כלל. ובזה יכונו דברי רש"י בחולי' י"ב מומחים הם שאם לא הי' מומחה לא הי' שוחט פי' אם תאמר שהי' רוצה לעשות עבירה לשחוט אעפ"י שאינו מומחה לא הי' שוחט כלל אלא ערפה בקופיץ וא"ש

ולפ"ז א"ש בהאי דמזלף יין ע"ג האשים בזבחים צ"א דמסקי' דלר"ש שרי משום דהוי דשא"מ ואף דהוי פ"ר מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא לי' כמ"ש הערוך והיינו דניכר לכל דלא ניחא לי' ואינו מתכווין לכבות דכיון שהולך לעשות מצוה להקריב נסכים ודאי אינו עושה המצוה בעבירה ואינו מכווין לכבות. וכ"ז לבתר דמשני מעיקרא אבע"א דכיבוי דמצוה שאני אבל הרא"ש הביא שפיר ראי' מדברי המקשן דפריך והא קא מכבה ומה קושי' הא הוי דשא"מ ומותר ואי דהוי פ"ר הא לא ניחא לי' בכיבוי אע"כ דבשאר איסו' אע"ג דבאמת לא ניחא לי' מ"מ כיון שאינו ניכר לכל דלא ניחא לי' ואין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אסור בשאר איסורי' וע"ז משני אבע"א כיבוי דמצוה שאני דהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דלא ניחא לי' ושפיר שרי אפי' בפ"ר. והדר פריך מברייתא דאסור ומשני הא ר"י והא ר"ש ולר"ש מותר משום דבכיבוי דמצוה הוי פ"ר שניכר לכל דלא ניחא לי' ומותר דשא"מ אפי' בפס"ר וא"ש

ובזה יובנו דברי רש"י שם ד"ה הא ר"ש וא"ת פ"ר ולא ימות הוא אפשר דמזלף לי' בטיפי' דקות מאוד הלכך אי נמי מכבה בטיפי' גסות דשא"מ הוא ע"ש ודבריו תמוהי' לכל. ולפי האמור נראה דיש להקשות ע"מ שכתבתי כיון שהולך לעשות מצוה ודאי אינו מתכווין לעבירה וניכר לכל מחשבתו שאינו מתכווין והא קי"ל דמהב"ע אינו ומצוה כלל וא"כ איך ניכר שאינו מתכווין ושמא מתכווין ועושה עבירה ממילא אינו מצוה כלל וא"כ אינו עושה מצוה. אך ז"א דכבר כ' הרמב"ן בליקוטיו לפסחים פ' כ"ש שהק' איך יוצאי' במצה של טבל הא הו' מהב"ע ותי' שאין בטבל דין מהב"ע מפני שבידו לתקנו כמו דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותקנו מתוקן ע"ש ובחי' הארכתי לבאר דבריו עכ"פ מבואר שאם אפשר לעשות המצוה בחפץ זה בלי עבירה אינו נפסל למצוה ואפי' עושה בעבירה קיים המצוה ועשה גם העבירה. ולפ"ז ה"נ דכיון שאפשר לזלף היין בטיתי' דקות מאוד ואפשר לעשות בו המצוה בלי עבירה שוב אפי' מזלף בטיפי' גסות ומכבה נמי עושה המצוה ואינו פסול משום מהב"ע ושוב כיון שעושה מצוה ניכר לכל שאינו מכווין לעבירה כנ"ל שפיר הוי דשא"מ אף דהוי פס"ר משום דניכר לכל דלא ניחא לי' והוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"ש

אבל מה דק"ל לפמ"ש בס' מקור חיים בריש דיני בדיקה וביטול עמ"ש מג"א סי' תל"ד סק"ה דאם לא ביטול ויש חמץ בבית עובר עליו אעפ"י שלא ידע מידי דהוי אמי שאכל חלב בשוגג וכו' והקשו האחרוני' הא הוי לי' דשא"מ דמותר ובחלב גופא לא מקרי רק כשמכווין לאכילה אבל כשאינו מכוין לאכילה רק שסבור רוק הוא ובלעה לא מקרי שוגג רק מתעסק ודשא"מ רק בחלב חייב שכן נהנה אבל כאן בחמץ כשאינו מכווין אמאי אסור ותי' מקו"ח דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה מותר דשא"מ דהוי כלא עביד אבל כשאסרה תורה דבר שאין בו מעשה שלא יהא חמץ בביתו ול"ש לומר דשא"מ מותר דהוי כאלו עשה וביערו ע"ש וכעין מ"ש בירוש' אונסא כמאן דלא עביד אבל לא אונסא כמאן דעביד. ולפ"ז כאן דאיכא עשה אש תמיד תוקד על המזבח נהי דעל לאו שיש בו מעשה לא תכבה מהני הא דהוי דשא"מ דמותר דהוי כאלו לא עביד אבל לענין עשה דאש תמיד תוקד מה מהני דשא"מ דאין לומר דמכח זה הוי כאלו תוקד. אך ז"א דלענין עשה דאש תמיד תוקד אין אנו צריכים כלל לדשא"מ די"ל כתי' הגמ' כיבוי במקצת ל"ש כיבוי וכמ"ש רש"י דלא קפיד קרא אלא אאש תמיד תוקד על המזבח ואף שמכבה מקצת מ"מ כיון שמקצת בוער שפיר מקיים תוקד על המזבח והא דצריכים לטעמא דדשא"מ היינו רק משום לאו דלא תכבה וע"ש בגמ' יכול יכבה ויתרום אמרת לא יכבה ורש"ק הגיה אמרת לא תכבה ונראה שכיוון למ"ש דמצד העשה דאש תמיד י"ל כיבוי במקצת ל"ש כיבוי אבל לאו דלא תכבה איכא גם בכיבוי במקצת

ובהכי י"ל דעת הרמב"ם פ"ב ממעשה הקרבנות ה"א שפסק דלא כשמואל שעמד עליו בס' ברה"ז כיון דרמב"ם פ' כר"ש דדשא"מ מותר אמאי פסק דלא כשמואל. ולפמ"ש א"ש דבעשה דאש תמיד תוקד ל"מ דשא"מ דס"ל כיבוי במקצת שמי' כיבוי וכמו דסיפא דקרא לא תכבה הוא אפי' בכיבוי במקצת ה"נ רישא דקרא אש תמיד תוקד שייך אפי' בכיבוי במקצת וא"ש ויש לי עוד אריכות דברים בזה ומאפס הפנאי תהי' בזה שביתת קולמסי מידידו הנאמן דוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קי"ט

שיל"ת מאדע יע"א

לכבוד ידידי הנגיד החריף הרבני מהור"ר הירש יעקב קליין ני'

על סתירת רש"י משבת מ"ו לסוכה ל"ד י"ל דהא דאמרי' דכל מלאכה שעושה כלאחר יד מותר מה"ת היינו דוקא לפי"מ דקי"ל דשא"מ מותר ובמלאכת שבת אפי' לר"י מותר משום דלא הוי מלאכת מחשבת, וכמ"ש תוס' בשבת דף מ"א ע"ב ד"ה ניחא וביומא דף ל"ד ע"ב ד"ה הני מילי ועי' ברש"י שבת דף קכ"א ד"ה דילמא ובחי' ריטב"א שם וא"כ אינו חייב אם נעשה המלאכה מחמתו אלא עשאה בכונת מכוין לכן אם עושה שלא כדרך שעושי' בנ"א בטלה דעתו אצל כל אדם והוי כאלו עושה בלי מתכוין ופטור ועי' בשבת דף צ"ב גבי מוציא משוי על ראשו ששם מקור דין זה ולהכי נמי אמרי' בשבת דף ק"ב ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקמכוין וכו' ועי' ברמב"ם פי"ג מהל' שבת ה"ג ופי"ב הי"ג וברה"מ ולח"מ שם אבל אם הי' הדין דדשא"מ אסור ואין צריך כונת העושה רק שיחי' המלאכה נעשית מחמתו אז ודאי הי' הדין דגם שלא כדרכו הי' חייב כיון שעכ"פ הא המלאכה נעשית מחמתו ולפ"ז שם בפרק כירה שפיר אמרינן דאפי' מכוין ליכא אי' תורה לפי האמת דדשא"מ מותר ממילא אפי' בנתכוין אינו אסור מה"ת לפי שאינו עושה כדרכו אבל בסוכה דבא רש"י לתת טעם למה מותר הלא הוא מלאכה גמורה בעצמותה דאי לאו דשא"מ מותר גם שלא כדרכו הוי מלאכה גמורה וקאמר דמותר משום דדשא"מ מותר שפי' כ' רש"י דהוא מלאכה גמורה ופי' דאי לאו טעמא דדשא"מ מותר ובאמת כיון דדשא"מ מותר שוב ל"ה מלאכה גמורה אפי' כי מתכוין. ודו"ק היטב ידידו דוש"ת באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ק"כ

שיל"ת ב' אויפאלו ג' שמות תר"ן לפ"ק

שוכ"ט להרבני המופלג. מלא פלג. השטן. שמו ינון. מו"ה שמואל ני' שטאססעל מ' לאפאש

היום הגיעני מכתבו ונפשו בשאלתו באיש שדר בכפר ונולד לו בן