בית שערים אורח חיים קיג

אי הוי כתב רחמנא לא תקוץ נגע צרעת אה"נ כיון שמכוין למעשה קציצה לא מיקרי דשא"מ אבל באמת לא כתבה תורה רק שלא יטהר בלי הוראת כהן ואנן הוא דאמרי' שלא יקצוץ דהא מטהר וא"כ כשאינו מכווין לטהר הו' דשא"מ לעשות מה שאסרה תורה. ולפ"ז התינח לענין איסור קציצת בהרת אבל לענין אי' נטילת נשמה בשבת בחבורה שפיר מכוין למעשה איסו' נ"נ רק אינו מכוין לתכלית טהרה שפיר אינו בגדר דשא"מ רק בגדר משאצל"ג. ועוד דרשב"א לא כתב דהו' דשא"מ אלא בס"ד מקמי דידעי' דמודה ר"ש בפ"ר אבל לבתר דמסקי' דמודה ר"ש בפ"ר אפי' עביד אחר דלא ניחא לי' מ"מ שוב לא מקרי דשא"מ אלא משאצל"ג כמ"ש תוס' שבת ק"ג ד"ה בארעא דחברי' וצריך קרא למישרי אפי' קציצת בהרת ולכן אין לדחות קושיתם רק לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור אבל לר"י דמחייב שפיר ק"ל למה צריך לשנויי דתיקון מילה חשיב תיקון דילמא לא חשיב תיקון רק במילה בצרעת וכמש"ל וא"ש

ועונ"ל דגם לר"ש שפיר ק"ל דילמא איצטריך קרא במילה בצרעת ובאומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכווין כבשבת קל"ג והוי שפיר צל"ג ומה שהביא דברי רש"י שם בשבת ק"ו דאין לך חובל ומבעיר שלא יהי' מקלקל ומה שמתקן אצל אחרים הוי משאצל"ג וא"כ אפי' באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מכווין הוי משאצל"ג אינו כלום דהוא גופא קשי' דברי רש"י הא משכחת חובל דהוא מתקן והוי צריכה לגופה במילה בצרעת ואומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קמכווין והוא דבמבעיר עצים לקדירתו שפיר כתב רש"י דהוי משאצל"ג דבדבר שנעשה בו המלאכה דהיינו העצים הוא מקלקל ומה שמתקן הקדירה אין התיקון בדבר שנעשה בו המלאכה וכן בחובל וצריך לכלבו אין הנחבל שנעשה בו המלאכה נתקן בכך ושפיר מקרי מקלקל בגוף הדבר שנעבד בו המלאכה ומה שהוא מתקן אצל כלבו אינו בגוף הדבר שנעשה בו מלאכה והוי משאצל"ג אבל במילה בצרעת מלאכת החבורה נעשה בתינוק והתינוק נתקן שנטהר מן צרעתו שפיר הוי צל"ג והדק"ל ועי' חי' רשב"א שם ותבין. ובזה מובן לשיטת רש"י דר"ש יליף דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה ואמאי לא יליף משוחט שהוא א' מט"ל אבות מלאכות משום נטילת נשמה והרי כל נ"נ הוי מקלקל ואי דמתקן לאכילה לאחרים הא הוי משאצל"ג ותוס' שם ד"ה חוץ כתבו מ"ש אבל לשיטת רש"י קשי' ולפמ"ש ניחא כיון דגוף הבהמה שנעשה בה המלאכה נתקן לאכילה שפיר הוי צל"ג וא"ש

ועוד נ"ל דאפי' מל אחר ואינו מכווין כלל לקוץ בהרת כדי לטהרו אפ"ה הי' חייב בשבת לר"ש אי לאו דגלי קרא כיון דמכווין לעשות מלאכת חבורה ויש בה תיקון שהוא מילה בצרעת אף דאינו מכווין לתיקון אפ"ה חייב דהרי אמרי' בפסחים ע"ג שוחט בשבת בחוץ לע"ז מאי תיקן ומשני תיקן להוציא מידי אבמה"ח ופרש"י לב"נ והרי הוא לא כיון לתיקון זה אלמא כיון דהוא נתכווין למלאכה ויש בה תיקון אעפ"י שהוא לא נתכווין לתיקון זה חייב וה"נ דכוותי'

ובלאה"נ הקשו שפיר דבמילה בצרעת אין כאן קלקול כלל וכמ"ש תוס' שם בשבת ובחולי' לענין שחיטה וא"כ אינו מוכח דמקלקל בחבורה חייב

ובתשו' אחת הארכתי לתרץ קושי' זו בכמה אנפין אבל מה שאני תמה על קושי' זו הוא דאי נימא דקרא דוביום אפי' בשבת לא איצטריך אלא למילה בצרעת א"כ ממילא ידעי' נמי מהאי דאפי' במקום בהרת יקוץ וא"כ ל"ל בשר דאפי' במקום בהרת יקוץ

ובישוע"י תי' קושי' הנ"ל עפ"י דברי הרא"ש פ' ח' שרצים דבשבת פ"ר דלא ניחא לי' מותר אפי' לכתחילה אבל בשאר איסו' פ"ר דלא ניחא לי' נמי אסור ולפ"ז במילה בצרעת מצד אי' קציצת בהרת אפי' איכא אחר מותר ע"י אבי הבן אף דלאב הוי פ"ר דניחא לי' ולאחר הוי פ"ר דלא ניחא לי' מ"מ בשאר איסו' אין חילוק בין ניחא לי' ובין לא ניחא לי' אבל לענין איסו' שבת אי מקלקל בחבורה פטור ואינו מתקן רק משום קציצת בהרת שפיר יש חילוק בין אב לאחר דבאב הוי פ"ר דניחא לי' ובאחר הוי פ"ר דלא ניחא לי' דמותר וא"כ תקשי למה יהי' מותר ע"י אב לעביד אחר אע"כ דמקלקל בחבורה חייב ומעלתו דקדק ע"ז דילמא אתי' קרא להתיר באב היכי דליכא אחר כדמשני בשבת קל"ג. וגם עמ"ש דלענין איסו' קציצת בהרת אין חילוק בין אב לאחר תמה הא באב אסור מה"ת אבל באחר נהי דפ"ר דלא ניחא לי' נמי אסור אבל רק מדרבנן והניח בצ"ע

ואני בעניי אף שאין דעתי נוחה לדקדק כ"כ בדברי אחרונים מ"מ דלא לשווי' גברא רבה כטועה ח"ו הנני להשיב ומה שהק' הא בשאר איסו' נמי אינו אסור אלא מדרבנן זה אינו מבואר בשום מקום רק מעלתו רצה לומר כן והנה הק' מדברי עצמו על הישוע"י. ולק"מ דהוא ס"ל דבשאר איסורי' אסור מה"ת ומה שתמך יסודו ע"ד תוס' יומא ל"ה ואשר"י פ' הבונה אינו כלום דתוס' והרא"ש דחו ראית הערוך משבת ק"ג דעביד בארעא דחברי' דמשם אין ראי' דמותר לכתחילה אלא דליכא חיוב חטאת והיינו משום דהו' משאצל"ג וכר"ש דפטור בשבת אבל אסור וא"כ בשאר איסו' דל"ש לפטור משום משאצל"ג אסור מה"ת

ועוד דמדברי תוס' יומא מוכח להיפך שדחו ראיית הערוך משבת קל"ג דהא דמוקי אביי באומר אבי הבן וכו' היינו מקמי דשמעה מרבא וכו' אבל למאי דמסיק דלאביי נמי מודה ר"ש בפ"ר ל"ש אביו ול"ש אחר ועוד מה ראי' היא מהתם דילמא מדאו' שרי ומדרבנן אסור וע"ז דחו דאי בשאר איסו' רק מדרבנן א"כ בשבת אפי' מדרבנן שרי כמו שהאריכו שם וע"ז כתבו מיהו למאי דפרישית וכו' ובקציצת בהרת אסור מדאורייתא א"כ בשבת אסרי' לכתחילה ל"ש אביו ל"ש אחר הרי מפורש יוצא מדברי תוס' דבשאר אי' אסור מה"ת והא דבשבת אינו אסור רק מדרבנן היינו משום דהוי משאצל"ג וכמ"ש ובזה נסתר כל בנינו שכתב לתרץ דעת הערוך ואשר"י ורמב"ם

ומה שתמה דילמא אתי קרא להתיר באב היכי דליכא אחר נ"ל דקרא כתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ודרשי' בשר אפי' יש שם בהרת ימול וביום דרשי' ביום אפי' בשבת וע"ז הי' קושי' אחרונים דילמא מקלקל בחבורה פטור והא דצריך קרא וביום ואפי' בשבת היינו משום דוביום ואפי' בשבת קאי נמי על בשר אפי' יש שם בהרת דהוי מתקן וע"ז תי' שפיר כיון דלפי המסקנא האי בשר אפי' יש שם בהרת ימול היינו אפי' באיכא אחר דמותר ע"י אב ובשבת א"א להתיר זה דבאחר מותר משום דהוי פ"ר דלא ניחא לי' ובאב ניחא לי' וקשה ליעבד אחר אעכ"ח דוביום לא קאי על בשר רק במילה בלא צרעת ושפיר מוכח דמקלקל בחבורה חייב

ומה שנ"ל ביישוב דעת הרמב"ם פ"ב מעיו"כ שכתב שאין שבות במקדש והלח"מ תמה דהא דצריכי' בגמ' לטעם זה היינו דוקא לר' יודא דדשא"מ אסור בכה"ת ואז בשבת אסור עכ"פ מדרבנן אבל הרמב"ם דפוסק כר"ש דבכה"ת דשא"מ מותר לא צריך להאי טעמא דאין שבות במקדש ע"ש. ולפענ"ד נראה דתוס' הקשו מה משני אביי דשא"מ מותר הא הוי פס"ר ע"ש. ויש לתרץ דעששיות לא היו של המטיל אותן לצונן והוי פ"ר דלא ניחא לי' ומותר כדעת הערוך. אך דלפ"ז תקשי ל"ל טעמא דאין שבות במקדש. ונ"ל דטעם הערוך הוא עפמש"ל בשם כ"מ דהחילוק בין משאצל"ג ובין פס"ר דבמלאכה שאצל"ג מתכווין לעשות המלאכה רק שאינו מכווין לתכליתה אבל בפס"ר אינו מכווין למלאכה כלל ולפ"ז הערוך לא כתב דינו רק גבי שבת דקי"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור אבל אסור וא"כ פס"ר דלא ניחא לי' דהוי עכ"פ משאצל"ג ומותר מה"ת כמ"ש תוס' בשבת ק"ג אלא דאכתי הוי אסור מדרבנן אך כ"ז במכווין למלאכה ולא לתכליתה אבל בפ"ר דלא ניחא לי' שאינו מכווין למלאכה כלל נחתי' דרגא דפטור ומותר. אבל בגמ' דקאי אליבא דר' יודא דס"ל משאצל"ג חייב עליו מודה הערוך דגם פ"ר דלא ניחא לי' נהי דפטור אבל אסור ולהכי הוצרך לטעם דאין שבות במקדש. ולפ"ז הרמב"ם דפסק בפ"א משבת ה"ז דמשאצל"ג חייב כר"י שפיר הוצרך לטעם דאין שבות במקדש

וביישוב דעת האשר"י פ' ח' שרצים שהביא דעת השאלתות דכ' אסור לשתות סמא דמעלי לגופא ומיעקר דכתי' בארצכם לא תעשו וכו' ודוקא לר"י הוא דאסור דס"ל דשא"מ אסור אבל לר"ש מותר כיון שאינו מכווין לסירוס אלא לרפואה והא דקי"ל כר"ש וכו' הנ"מ במילי דשבת וכו' והרא"ש דחה דבכל איסו' קי"ל כר"ש דשא"מ מותר ע"ש באורך וכתב והיכא דשתה סמא לרפואה ומיעקר אסור אפי' לר"ש דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ול"ש כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר"ש פ"ר אלא היכי דניחא לי' דהיינו דוקא לענין שבת דבעי' מלאכת מחשבת אבל בשאר איסו' לא בעי' דניחא לי' מדפריך הש"ס בפ' כל התדיר צ"א גבי המתנדב יין מזלפו ע"ג האשים והא קמכבה אע"ג דלא ניחא לי' כיבוי ע"כ. והאחרונים תמהו עליו דמאי ראי' מייתי מהמקשן הא מסקי' שם דלר"ש שרי. ועוד דהאשר"י פ' הבונה מייתי משם ראי' לדברי הערוך מן המסקנא דלר"ש שרי הרי דאפי' בשאר איסו' ס"ל לערוך דשרי דהא מייתי ראי' משאר איסו' עיי' מג"א סי' ש"כ סק"כ בשם בה"ז. ולפענ"ד נראה דרמב"ם פ"י דכלאים כתב דמוכרי כסות מוכרי' כדרכן וכו' ופסק נמי דלא ילבש אדם כלאים אפי' לגנב המכס והקשו עליו דזה הוי תרתי דסתרי אהדדי אע"ג דתרווייהו סתמא משניות נינהו מ"מ פליגי אהדדי ותי' פנ"י בשבת מ"א דבשלמא במוכרי כסות מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכווין אז דשא"מ מותר משא"כ כשלובש כלאים לגנוב המכס אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולהכי דשא"מ אסור ע"ש ולפ"ז יש לחדש דה"ט דמודה ר"ש בפ"ר משום דאם אינו פ"ר הרי מחשבתו ניכרת שאינו מתכווין דאם הי' מתכווין לעשות דבר האסור הי' עושה באופן שוודאי יהי' נעשה ולא שיהי' ספק נעשה ספק לא נעשה אבל אם הוא פ"ר דודאי נעשה אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכווין ולכן מודה ר"ש דאסור. ומעתה דברי הערוך ברורי' בטעמן וממשן דפ"ר דלא ניחא לי' שרי גם בשאר איסורי' והיינו היכי דניכר לכל דלא ניחא לי' וא"כ אפי' בפ"ר ג"כ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין ומותר

אמנם נ"ל דכ"ז דוקא בשאר אי' אבל בשבת דבעי' מלאכת מחשבת אז דשא"מ מותר אפי' אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכווין והא דאסור בפ"ר הוא משום דכיון דנהנה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו