בית שערים אורח חיים קיב

במתקן וא"כ ל"ל וביום ואפי' בשבת אע"כ דמקלקל בחבורה חייב ואיצטריך קרא להתיר בשבת

ואני תמה חדא דאיך נשמע מדאסרה תורה מילה שלא בזמנה ביו"ט דבזמנה שרי אפי' בשבת דילמא לא דחי בזמנה רק י"ט דקיל דליכא כרת ומדל"ת ועשה ומכ"ש דאביי דיליף מקרא דלבדו י"ל דיו"ט ל"ה עשה כלל רק ל"ת לחוד ע"ש בתוס' בשבת כ"ד אבל בשבת דאיכא כרת ואין עדל"ת שיש בה כרת אין מילה דוחה אפי' בזמנה וצריך וביום דדחי שבת במתקן כגון מילה בצרעת

ועוד היכי נשמע דבזמנה דחי מדאסרה תורה שלא בזמנה אטו יש רמז בקרא דמיירי במילה שלא בזמנה דנידוק מינה הא בזמנה שרי דילמא פי' הקרא לבדו ולא מילה אפי' בזמנה וצריך קרא וביום דבזמנה דחי שבת וא"כ ע"כ קרא דלבדו ולא מילה הוא במילה שלא בזמנה

ועל כולם ישמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו דמקרא דלבדו הו"א דלא אסרה תורה מילה שלא בזמנה ביו"ט אלא במתקן דהיינו מילה בצרעת וממילא נשמע דבזמנה מותר אפי' במתקן וא"כ לא צריך קרא וביום למשרי מילה בזמנה בשבת אלא מדכתבה רחמנא ש"מ מקלקל בחבורה חייב הלא אכתי תקשי ל"ל קרא להתיר מילה בשבת בזמנה במקלקל הא כבר שמענו מלבדו דאפי' במתקן מותר וכ"ש במקלקל. ואם יאמר דקרא יתירה קדרש דאתי להורות דמקלקל בחבורה חייב ז"א מתקבל על הדעת דכתי' קרא להתיר מילה דלא איצטריך כדי ללמד לאסור שאר מקלקל בחבורה דלא הו"ל למכתב קרא להיתירא רק לאיסורא אבל לא שבא ללמד איסורא ונסיב לה קרא להיתירא

ומ"ש ליישב קושי תוי"ט ומהרש"א ח"א בנדרי' ל"א כיון דא"ר יוסי גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה מאי קמ"ל ר' נחמי' גדולה מילה שדוחה את הנגעי' הא שבת חמורה מנגעי' ותי' ידידי דאי מדר"י שמעי' רק שדוחה שבת במקלקל והוסיף ר"נ שדוחה שבת אף במתקן דהיינו מילה בצרעת בשבת וקאי אדר"י שאמר שדוחה את השבת החמורה והוסיף הוא שדוחה את הנגעי' במילה בשבת הוא דבר נאה אבל אינו מתקבל דאי הוי תני דברי ר"נ בתר דברי ר"י הי' שייך לומר כן דקאי להוסיף על ר"י אבל כיון שהפסיק בינתים בדברי ריב"ק ל"ש לומר שר"נ קאי אדברי ר"י שלפני לפניו. וגם מה שפקפק על תי' תוי"ט די"ל צרעת חמורה שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת אין לפקפק כי הוא תלמוד ערוך בשבת קל"ב אבל מ"ש בפי' המדרש הוא דבר נאה ומתקבל

ומה שנ"ל ביישוב דקדוק תוס' יו"ט וח"א הנ"ל ואקדי' מה שדקדק חוי"ט על לשון שבת החמורה אטו לא ידעי' דשבת חמורה וכו' ע"ש. ונ"ל עפמ"ש האשר"י ביומא פ"ג דמשו"ה שוחטי' לחולה שיב"ס בשבת ואין מאכילין אותו נבלה דקיל שאי אפשר שלא יהי' קטן א' בסוף העולם וכו' ופי' בו חת"ס או"ח סי' ע"ט שא"א שלא יהי' בסוף העולם קטן שנימול היום וניתן שבת לדחות לענין חובל א"כ הותרה שחיטה דנטילת נשמה אבר מילה ונטילת נשמה הכל חד וא"כ שבת קיל מנבלה ע"ש ולפ"ז בזמן שביהמ"ק קיים דניתן שבת לדחות במלאכת חבורה אצל שחיטת קרבנות א"כ לא הוי שבת חמור לענין מלאכת חבורה דמילה דהרי מה"ט קיל שבת מנבלה אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים דלא ניתן שבת לדחות הוי שבת חמורה ואפ"ה מילה דוחה אותו והיינו דקאמר שדוחה את השבת החמורה פי' אפי' אין ביהמ"ק קיים דהוי שבת חמור נמי דחי. אמנם אע"ג שהאמת הוא כך מ"מ אין זה מבואר דשמא לא אמרה תורה וביום השמיני ימול אפי' בשבת אלא בזמן שביהמ"ק קיים והוא דבר הלמד מענינו עי' כריתות ד' ע"א וחולין קט"ו ע"ב ושם ק"מ ע"א ובעניני דמקדש וקרבנות כתי' ואל המקדש לא תבא ובמלאת וכו' תביא כבש וכו' וא"כ שבת קיל מנבלה ואינו מוכח גדולת המילה דהא אינו דוחה שבת החמורה רק שבת הקולא ולהכי א"ר נחמי' גדולה מילה שדוחה את הנגעים

אלא דלפ"ז תקשי מנלן באמת שמילה דוחה שבת בזמן שאין ביהמ"ק קיים הא כ"ע ס"ל דבר הלמד מענינו כדאמרינן בכריתות שם ולפמ"ש בס' מדות אהרן שבסוף תו"כ אפשר ליישב קצת ועוד אפשר למאי דאמרינן בכריתות שם דלרבנן אין למדי' מענינו רק לאו מלאו ולא לאו מכרת ה"נ אין למדין עשה דוביום השמיני ימול מלאו דואל המקדש לא תבא דסמוך לי' ומפסיק בינו לבין עשה דקרבנות ועדיין צ"ע. אבל יותר נ"ל לפמ"ש תוס' שבועות כ"ג סד"ה שכר שהקשו ל"ל ג"ש דשכר שכר ת"ל דשתי' בכל אכילה מדרבי' התם תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת ותי' בתי' ב' דואכלת לא קאי אריבוי' תדע דלא קאי אקנקן ועור וגיזות ע"ש וה"נ י"ל בדבר הלמד מענינו דאין למדי' אלא מה דכתי' בהדי' אבל לא מה דאתי' מריבוי' דוביום אפי' בשבת ועיי' רש"י שבת קל"ב דילפי' מדלא כתי' בשמיני ימול וא"ש

ולפ"ז י"ל לחדודי בעלמא דסברת תוס' הנ"ל אינו רק למאן דיליף שכר שכר מנזיר אבל לר"י דלא יליף האי ג"ש כתבו תוס' שם ד"ה גמר דיליף שתי' בכלל אכילה מדכתי' וכל דם לא תאכלו כדיליף בירושלמי ולא אמרי' כלל כסברת תוס' דלא קאי אריבוי' וי"ל דבאמת אין מילה דוחה שבת רק בזמן שביהמ"ק קיים. והנה בירושלמי שם ר' יונה שמע כולהון מכא ע"כ אמרתי לבנ"י כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימי' אם בדם שקרש התני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כן כן קיימא כל שהוא אכילה פי' כיון דאמרת כל שהוא שאוכל חייב אפי' בשתי' א"כ משמע נמי דאפי' אינו כשיעור נמי חייב עי' בפני משה שם ומשני פתר לה כר"ע דר"ע אמר כ"ש אכילה ע"ש ואמרינן בסנהדרין סתם מתני' ר"מ סתם תוספתא ר' נחמי' וכו' וכולהו אליבא דר"ע ועי' ברש"י ריש מגילה. ומעתה ר' נחמי' ס"ל כר"ע רבי' דכ"ש אכילה ויליף שתי' בכלל אכילה כירושלמי ולא גמר שכר שכר מנזיר ולא ס"ל סברת תוס' הנ"ל וא"כ אין מילה דוחה שבת רק בזמן שביהמ"ק קיים דקילא אבל אינו דוחה שבת החמורה בשאין ביהמ"ק קיים ולהכי ר' נחמי' לשיטתו שפיר קאמר גדולה מילה שדוחה את הנגעי'

ועונ"ל לפמ"ש חי' רשב"א ברכות כ' דהיכי דא"א לקיים המ"ע בשום פעם בלי עבירת ל"ת מקרי הותרה אבל אם אפשר לקיים המ"ע בשום פעם בלי עבירת הל"ת רק עכשיו נזדמן שא"א לקיים מ"ע בלי עבירת הלאו מקרי הודחה ע"ש ועי' ביומא ז' דאי הודחה ובקושי התירו משום קיום המצוה מהדרי' אטהורים וגם בעי ציץ לרצות אבל אי הותרה לא מהדרי' אטהורי' ולא בעי ריצוי ציץ ולפ"ז י"ל בשבת כיון דכתי' וביום אפי' בשבת וא"א למול בשבת בלי אי' שבת י"ל למ"ד טומאה הותרה בצבור ושבת הותרה בפ"נ דגם לענין מילה שבת הותרה וא"כ אינו מוכח דגדולה מילה דהא הותרה בשבת לגמרי ואין כאן עבירה וחילול שבת כלל שנאמר שבת החמורה אבל בצרעת אף דכתי' בשר אפי' במקום בהרת יקוץ דמילה דוחה את הנגעי' מ"מ אפשר מילה בצרעת בלי עבירת הלאו באיכא אחר ומל דהוי דשא"מ ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא לי' ושרי ועי' בתוס' שבת ק"ג ד"ה ל"צ רק היכא דליכא אחר שרי האב למול א"כ לכ"ע הוי רק דחוי' דמילה דוחה את הנגעי' וא"כ מוכח דגדולה מילה כיון דיש עבירה ומ"מ מצות מילה דוחה אותה. ועי' בכ"מ רפ"ב משבת דלמ"ד טומאה הותרה בצבור שבת לגבי פ"נ נמי הותרה אבל למ"ד טומאה דחוי' שבת נמי רק דחיי' בפ"נ ומסתברא דגם שבת לענין מילה תלי' בזה. ולפ"ז ר' יוסי לשיטתו דאמרי' ביומא ח' ובפסחים ע"ח דס"ל טומאה דחוי' בצבור וא"כ שבת נמי רק דחוי' שפיר קאמר גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה אבל ר' נחמי' אפשר דס"ל כר"י חברי' דתרווייהו תלמידי ר"ע ומיני' קבלו עי' רש"י מגילה הנ"ל דס"ל ביומא ובפסחים שם דטומאה הותרה בצבור וא"כ גם שבת לגבי פ"נ ומילה הותרה ואינו מוכח מדמותר בשבת דגדולה מילה ומשו"ה קאמר גדולה מילה שדוחה את הנגעי' דמילה בצרעת ודאי רק דחוי' כנ"ל וא"ש. והנני מברבו בברכתן הסוח"ר. יבקע אורו כשחר. וברכת התורה מפז ומפנינים יקרה. חותמין בשתים. יצליח ברחבת ידים. כנפשו ונפש ידידו מחו' דוש"ת

עמרם ה"ק בלוחם בק"ק הנ"ל

תשובה קי"ח עוד להנ"ל שיל"ת ב' אייפאלו עש"ק בראשית תרנ"ה לפ"ק

לעת צאת השנה קבלתי ברכתו ברכת השנים ותוכו רצוף אהבה ד"ת ואחר אחרון אני בא שתמה על האחרונים ישועת יעקב סי' ש"ך אות ח' וחת"ס שהקשו איך יליף ר"ש בשבת ק"ו דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת דילמא איצטריך קרא למילה בצרעת כבשבת קל"ג דאז הוי מתקן ואיצטריך קרא למישרי בשבת וכתב מעלתו שנעלם מהם דברי רשב"א בשבת קל"ג ד"ה ואביי שהק' מאן דמתני לה אדר' יאשי' אמאי קרי לי' דשא"מ הא מתכווין לקציצה אלא שאינו מכווין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא משאצל"ג וכו' וא"כ שפיר יליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב דאי פטור אפי' במילה בצרעת נמי פטור משום דהוי משאצל"ג. והנה בזה י"ל דאכתי ק"ל אמאי צריך ר"א לתרץ אליבא דר"י דס"ל תיקון מילה חשוב תיקון עי' חי' רשב"א שם לישני דצריך קרא במילה בצרעת דהוי מתקן ואי דהוי משאצל"ג הא ר"י מחייב במשאצל"ג. אבל אינני יודע למה הביא דברי רשב"א שכתב דהוי משאצל"ג ולא דשא"מ הא בלאו דברי רשב"א תקשי טפי דהוי דשא"מ ואפי' ר"י מודה דמותר גבי שבת כמ"ש תוס' יומא ל"ד ד"ה הנ"מ משום דבעי' מלאכת מחשבת ע"ש וא"כ ל"ק קושיתם גם אתי' ר"א כנ"ל דהא בדבר שאין מתכוין גם ר"י פוטר והרי הרשב"א שם כתב באמת דהוי דשא"מ ולא משאצל"ג ומדוע העלים עין מתי' רשב"א ודחה אותם מכח קושיתו הא לפי תירוצו הוי דיחוי טפי כנ"ל

אמנם האמת יורה דרכו דל"ש כאן דשא"מ כי ביאור דברי רשב"א שבת קל"ג הוא עפמ"ש כ"מ פ"א משבת ה"ז ההפרש שבין דשא"מ בפ"ר ובין משאצל"ג דבפ"ר אינו מכווין למעשה כלל אלא שנעשה בהכרח ובמשאצל"ג הוא מכוין למלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה ע"ש וזה הי' קושי' רשב"א כיון דמכווין למעשה זו לקצוץ הבהרת אלא שאינו מכוין לתכליתה לטהר אינו בגדר דשא"מ אלא בגדר משאצל"ג וע"ז תי'