בית שערים אורח חיים קט

סברא זו רק באתרא ולא באדם אחד עיי"ש מ"מ הכא שאני כיון דכ"ע נמי אכלי לי' בשני רעבון וא"ש

ולפ"ז י"ל דרבי פליג אסברא זו וס"ל דא"צ לעשר כלל אפי' בחול כיון דאחר א"צ לעשר אין סברא דהחולי אשר הותרו לגבי' כל איסור או הודחו עכ"פ יגרום חיוב מעשר [ועי' כעין סברא זו בגמ' ביצה וי"ו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ע"י לידה אין סברא שהלידה תגרום איסור מוקצה ועיין רש"י ופנ"י שם] וכן משמע קצת בתוספתא דשבת פי"ו שם דפלוגתייהו רק אי צריך לעשר או לא ולא תלי' פלוגתא כלל אי דחי' שבות דהפרשת מעשר דקתני וא"צ לעשר דברי רבי רשבג"א צריך לעשר ועי' בכפ"ת שדקדק למה נקט בדרבי א"צ לעשר דמשמע אם ירצה יכול לעשר והא לפי המסקנא אסור משום שבות דהפרשת מעשר ולפמ"ש א"ש דא"צ לעשר אפי' בחול מטעם הנ"ל אבל עכ"פ שייך בי' מעשר דלא בטלה דעתו רק דאמרינן מסברא דהחולי אינו יכול להביא חיוב וממילא בשבת אסור משום שבות

ולפי דברינו א"ש נמי מה דהוסיף בגמ' דילן על לשון התוספתא דקתני צריך לעשר ובגמרא הוסיף לא יאכל עד שיעשר להורות טעם חיוב המעשר כיון דהוא אכיל לי' ולא שייך אצלו בטלה דעתו כנ"ל לכן מחויב במעשר וממילא דחי' שבות דהפרשת מעשר שהוא רק פ"א מפני איסור טבל שהוא כמה פעמים וכסברת הר"ן

אך כ"ז אם כרשיני' הוא מעשר ירק דרבנן שפיר י"ל כסברא הנ"ל אליבא דרבי דאין סברא שהחולי יגרום שרבנן יחייבו אותו במעשר אבל אם הי' מחויב מה"ת בשני רעבון כדגן ותירוש וממילא ה"ה בחולה דל"ש בטלה דעתו ודאי ל"ש לומר כיון שהותרו או הודחו לגבי' איסורי' משום פ"נ יותר אצלו טבל שאין בו פ"נ כיון דאפשר לעשר [וגם שם בביצה לא נאמרה סברא זו רק לענין איסור נולד ומוקצה דרבנן] ולפ"ז א"ש דודאי המקשן ס"ל דפלוגתת רבי ור"ש תלי' אי דחי' איסור שבות דהפרשת מעשר או טבל אבל המקשן השיב לו ע"כ לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן פי' משו"ה ס"ל דא"צ לעשר כלל אפי' בחול וכמ"ש ולא משום איסור שבות קאמר דא"צ לעשר אבל במעשר דגן וכו' מודה דדחי' איסור שבות פ"א מקמי איסור טבל כמה פעמים ומיושב שפיר קושי' התשב"ץ ז"ל

ובזה א"ש מה שעמד הכפ"ת למה לא הביא הרמב"ם דין זה דא"צ לעשר הלא הלכה כרבי מחבירו דהרמב"ם פסק בפ"ב מתרומות ה"ב דכרשי' חייבים בתרומות ומעשרות בכל פעם הואיל ואוכלין אותם בשני רעבון ועיין בכ"מ שם שפי' כן בירושלמי חלה הנ"ל וכיון שכן ודאי צריך לעשר אפי' בשבת כדי שלא יעבור איסור טבל כמה פעמים וכסברת הר"ן ופי' פר"ד במאי דקאמר רבה באפשר בחולין וכו' וא"ש

מיהו בלאה"נ י"ל דהרי הרמב"ם בה' תרומות הנ"ל אף שפסק בה"ו דתרומת ירק דרבנן מ"מ בשאר פירות שאינן דגן תירוש ויצהר פסק בה"א דהוי מה"ת ובה"ב נראה דגם כרשינין הוא בכלל תבואה וחייב מה"ת עיי"ש וכיון דמסיק דטעמא דרבי משום דכרשי' מעשר ירק דרבנן ורמב"ם פסק דלא כוותי' שפיר השמיט דין זה דודאי צריך לעשר אפי' בשבת מטעמי' הנ"ל דבמה שחייב במעשר מה"ת אפי' רבי מודה וא"ש זהו שראיתי לבאר כעת בשיטה זו

תבנא לדינא נ"ל דלכל הטעמי' אסור לישראל למלוח בשבת כדי שלא יאכל החולה דם שבישלו דרבנן. דלטעם הר"מ דוקא שוחטים בשבת ולא נבלה משום דנבלה הוא איסור חפצא א"כ בדם שבישלו דרבנן כתבנו לעיל שהוא רק איסור גברא ול"ש טעם הר"מ. ולטעם הרא"ש ורשב"א בתשו' משום דנפשו של חולה קצה באכילת אי' א"כ בדם שבישלו דרבנן ל"ש זה וכמ"ש לעיל בדעת פמ"ג ואף די דאדם בלא"ה נפשו של אדם קלה ועיין תוס' חולין ה' סוד"ה מעם ורש' שלהי מכות היינו דוקא בדם בעין ולא בדם איברים שלא פירש ולטעם הרשב"א בתשו' משום דאין עושי' דברי' אלו ע"י גוי וכו' זה ודאי ל"ש במאכילו בשר שלא נמלח והוא מוכן. ולדעת הר"ן דמוטב לחלל שבת פ"א מלעבור איסור נבלה כמה פעמים נ"ל דג"ז ל"ש כאן דבשחיטה ודאי אינו עובר רק פ"א אבל במולח בשר עובר כמה פעמים בכל שיעור עיבוד שמולח ואף דשיעורי שבת הן כגרוגרת דגדול מכזית ועי' תוס' יומא פ' ד"ה ושיערו ואיסור דם בכזית וממילא דעובר איסור דם הרבה פעמים יותר מאיסור עיבוד ז"א דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם והרא"ה דאין מליחה מוציא רק הדם שבשטח העליון והשאר כשמגיע המים חמין מתקשה בתוכו והוי דם איברי' שלא פירש דמותר ועיין בר"ן חולין קי"ב ע"ב ופמג"ד בפתיחה להל' מליחה עיקר ב' ודאי דאין בדם שבשטח העליון כ"כ זיתים לעבור הרבה פעמים יותר ממה שעובר באיסור עיבוד אלא אפי' לפוסקי' דחיישי' לכל דם שבחתיכה ומוציא כל הדם עי' פמ"ג שם מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא אין בבשר דם כ"כ שיעבור אפי' כ"כ פעמים שעובר בעיבוד ואין ספק מוציא מידי ודאי

ואין לומר דאיסור דם עובר בכל משהו דח"ש אסור מדרבנן באיסור דרבנן כמו ח"ש מה"ת באיסור תורה ועי' פר"ח יו"ד סי' ס"ח ובאיסורי שבת אין איסור בח"ש ועי' דג"מ או"ח סי' תמ"ב וממילא עובר אי' דם הרבה פעמים יותר מאיסור עיבוד ז"א דלפענ"ד אף דח"ש אסור מ"מ אם אוכל כשיעור אין לומר דעבר שני איסורי' רק איסור אחד ודוקא שיעורין מחלקין כמו שהביא הר"ן מה דנזיר שהי' שותה אבל עד כשיעור הוי רק איסור אחד. וטו"ז שכתב בסי' שכ"ח ס"ו שעובר על כל טפה וטפה אין לשונו מדוקדק ובמק"א הארכתי בזה

ולדעת הראב"ד דה"ט דשוחטי' מפני שאי' שבת מעכב עליו הלא כאן הוי כנבלה מוכנת דהרי איכא בשר שלא נמלח ושניהם מעכבים עליו בשוה נמצא דלכל הטעמים אסור למלוח רק לדעת הראב"ד שברא"ש כיון שכבר ניתן שבת לדחות בהבערה ובישול וגם זה ליתא כמ"ש מעלתו נ"י לפי סברת פר"ד דלא הותר לנו לעשות איסור רק להציל החולה מסכנה כגון לשחוט לחולה שבמלאכת נטילת נשמה יש לו בשר לאכול ובלי נטילת נשמה לא הי' בשר לאכול ואף דאפשר לנטילת נשמה בהיתר ע"י גוי מ"מ כיון דלכל מר מטעמיו טוב יותר לשחוט בשבת מלהאכילו נבלה עכ"פ ע"י מעשינו ניצל מסכנה אבל לבטל איסור שאין בזה הצלת נפשות רק להציל החולה מאיסור לא הותר לנו וה"נ דכותי' א"צ למלאכת עיבוד ומליחה להצלת נפשות רק להצילו מאיסור דם שבישלו וזה אסור לנו

אבל מ"ש מעלתו ליישב בזה דעת הגמ"ר שבמג"א סי' שכ"ח ס"ט דכשצריך להחם לו יין יחמם עכו"ם ומותר שיתנסך היין משיחלל הישראל שבת דהטעם דאסור לישראל לחלל שבת כדי להצילו מאיסור נסך וכסברת פר"ד לא דק דהרי כששוחט ישראל הוא נמי כדי להצילו מנבלה אלא דהסברא כנ"ל כיון שנטילת נשמה צריך להצלת נפשות אלא דאפשר באיסור קל דחילול שבת ואפשר באיסור חמור דאכילת נבלה אנו עושים בחילול שבת וע"י מעשינו ניצול החולה מסכנה בנטילת נשמה שלנו וה"נ במה שאנו מחמין ניצול מסכנה אלא שאפשר להחם בחילול שבת ואפשר להחם באיסור ניסוך שפיר י"ל דיחמם ישראל אם לא מטעם שכ' המג"א שם בשם ד"מ אבל באיסור אין מבטלין איסור לכתחילה או איסור מליחה בשבת אין החולה ניצול בזה מסכנה ע"י מעשינו שהרי גם בלי מעשינו הי' ניצול מסכנה רק שהי' עושה איסור ובשביל זה אין אנו רשאי' לעבור דאין אומרי' לאדם חטא וכו' ועכ"פ מוטב להאכילו בלי מליחה משימלח ישראל בשבת אבל אם יש גוי שיכול למלוח בפני ישראל בלי שיהוי ודאי צריך למלוח ע"י גוי דהוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי ואי משום דאין עושין דברים הללו ע"י גוי הרי נהוג עלמא כדעת רמ"א סי' שכ"ח סי"ב דאם אפשר בלי איחור עושים ע"י עכו"ם ועי' חת"ס או"ח סי' ע"ט זה הנלענ"ד לדינא וה' ירפא חולי ושבר בת עמו ויהי' עלינו ניאמו כנפש ידידו החותם בברכה: עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קי"ג

שיל"ת ב' איפאלו עש"ק ראה תרנ"ה לפ"ק

שפע ברכה וטובה, עד זקנה ושיבה, לכבוד ידידי אהובי הרב הגאון הצדיק מו"ה חיים צבי ווינקלער ני' יושב בשבת תחכמוני במארגרעטין ולפנים אבדק"ק ראצפערטא

יקרת מכתבו תמול הגיעני ועל אשר נועץ עמי שזה כמה שנים חולה בחולי עצירות ל"ע ר"ל והי' לו מזה הרבה ביטול תורה ותפלה בזמנה ועתה יעצוהו הרופאים לעשות תרופה בזעלבסטקרעסטיר אך בש"ק אוסר המג"א סוסי' שכ"ח וכ"מ מתאמץ וחתר למצוא היתר ואנכי לא כן עמדי כאשר יבואר להלן

הנה לכאורה הי' דברי המג"א הנ"ל תמוהי' בעיני שכ' על מ"ש בשו"ע אסור לשום פתילה וכ"ש דאסור לעשות קריסטיר וכו' מאי כ"ש הוא זה הרי בעושה פתילה מחלב ובורית וכיו"ב חייב חטאת שהרי עושה כלי כמו קיסם לחצות בו שיניו עיי' במג"א סי' שכ"ב סק"ד דהא אינן אוכלי' בהמה וכ"כ ח"א כלל מ"ד אות ט"ז וזה ל"ש בקריסטיר וא"כ אינו כ"ש ואדרבה פתילה אסורה טפי דאפי' חיוב חטאת יש בו. אבל הדבר פשוט דהמג"א לא קאי על עשיית הצעפיל ועשיית הקריסטיר דבזה ודאי עשיית הצעפיל אסור רק לחולה שיב"ס מותר אלא עמ"ש אסור לעשות פתילה בפי הטבעת וכו' והיינו בהוכנה הפתילה מע"ש מ"מ אסור לשום אותה בשבת בפי הטבעת וע"ז כ' וכ"ש דאסור לעשות קריסטיר ואפי' הוכנה מאתמול. ועדיין צריך ביאור דהול"ל והה"ד ומה כ"ש יש כאן. ונראה לפמ"ש אח"כ ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאו' ופי' באשל אברהם כמו שחיטה וכדומה ובל"ס טעות הדפוס הוא וצ"ל סחיטה והיינו כ"ש דפתילה אינו יכול לבא ע"י שימה בפי הטבעת למלאכה דאו' וכ"ש בקריסטיר שיכול לבוא לידי מלאכה דאו' דהיינו סחיטה ולחנם תמה מעלתו מאי חשש מלאכה יש בקריסטיר דהא יש חשש סחיטה. וגם מה שתמה ולמה לא יהא קריסטיר מותר ע"י שינוי כמו פתילה לק"מ דגם פתילה אינו מותר בשביל מיחוש בעלמא אלא בחולה כדקי"ל סי' שכ"ח סי"ז ובכה"ג גם בקריסטיר מותר ע"י שינוי

ועתה אבא אחת לאחת בביטול דבריו במח"כ ראשונה מ"ש שרין זה