בית שערים אורח חיים קח

מפקיע ממנו שם תרומה והקדש ומיחל דיבורו שאמר שיהי' תרומה והקדש ובזה הי' אפשר ליישב מה שעמדו הראשונים בסוגי' דזרוע בשילה אי מבטלי' איסור מה"ת אין חידוש בזרוע בשילה שמותר לבטלה ולהנ"ל ניחא כיון שמפריש הזרוע והוא אסורה לזרים א"כ כשמבטלה עובר אבל יחל ומה"ת אסור לבטל וכן נמי ניחא הא דאמרינן בקידושין נ"ז ע"ב דמשולחת בצפורי מצורע מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה והקשו האחרונים והא מה"ת מבטלי' איסור לכתחילה ומה תקלה איכא הלא יתערב ברוב עופות המותרים ולפי"ז א"ש כיון שהקדישה למשולחת אם משולחת אסורה הרי עובר בבל יחל בביטולו ואסור מה"ת

ועיין בר"ן שבועות כ"ד בנשבע שלא אטעום כלום חודש ימים שהסכים לדינו של הרמב"ם בפ"א משבועות דהוי שבועות שוא ולא מטעמי' אלא משום דהו"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הלכך הו' לה שבועות שוא וכו' ע"ש שהאריך וראיתי בתשו' מהרי"א יו"ד שמ"ז שהביא קושי' בשם הגאון מהר"מ שיק ז"ל על דברי ר"ן אלו ממש"כ הר"ן בעצמו בגיטין ל"ה דכל פירות שבעולם לאו דוקא שאין נדר זה חל לפי שא"א לעמוד בו ע"ש והא לפי"ד הר"ן בשבועות הא דאין שבועה חל בכה"ג הוא רק משום דהוי נשבע לבטל את המצוה ונדר הא חל לבטל את המצוה וא"כ שפיר חל בכה"ג ע"ש מה שתי' ולפענ"ד במחכ"ת אפילו ריח קושי' אין כאן דודאי נדר חל לבטל את המצוה בקונם ישיבת סוכה עלי או קונם לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח כיון שאין החפץ מחויב במצוה כמש"ל בשם טו"ז ובאמת אינו רשאי לישב בסוכה וליטול לולב ולהניח תפילין דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכמ"ש ראשונים שם ואין לומר בו עדל"ת דנדרים עשה ול"ת הוא וכמ"ש בחי' רשב"א נדרים ט"ז אבל כאן אפי' אם הנדר חל מ"מ כשיסתכן אינו רשאי לקיימו דהא פ"נ דוחה הכל ומחויב לקיים וחי בהם וא"כ עכ"ח אינו יכול לעמוד בנדרו והוי נדר שוא ואינו חל כדאמרינן בנדרים ט"ו ועמ"ש בפי' הר"ן ד"ה ואלא וא"כ דברי הר"ן בגיטין נכונים

ולפי"ז אני אומר גם כאן לפמ"ש דאם מבטל תרומה ה"ה עובר בבל יחל א"כ כשמפריש תרומה וא"א לו בשעת הפרשה לעמוד בדיבורו רק יהי' מחויב לבטלה ברוב משום מ"ע דוחי בהם א"כ הוי כמו נדר שוא ואין הפרשת תרומה חל כלל ומיושב קושי' פר"ד ועי' מנחות ק"ט ותב"ש סי' ה' אות ב'

ואמנם בעיקר קושי' פר"ד על הר"ן מהא דטבל ותרומה נ"ל דבפשיטות לק"מ דהמעיין בר"ן יראה דלא כתב דלעבור כמה פעמים על איסור נבלה חמור מאי' שבת אלא דכ' שאין נבלה קל נגד איסור שבת וכונתו דשקולים הם וא"כ מוטב לעבור על איסור שבת דהוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא מלתת לו נבלה שהוא איסור חפצא וכמש"ל בדעת הר"מ שברא"ש אבל טבל ותרומה ששניהם איסור חפצא שפיר ס"ל לחד מ"ד דנותני' לו טבל אם ירצה כיון דתרומה חמור איסורו שקול כהרבה איסורי' של טבל וא"ש

שנית נ"ל לחלק בסברא ישרה בשלמא בשוחט לחולה בשבת בשעה שעובר על איסור חמור דשבת אז הוא מתקן שלא יצטרך לעבור כמה פעמים על איסור נבלה בזה חידש הר"ן דמוטב לעבור איסור חמור פ"א מלעבור על איסור קל כמה פעמים אבל במפריש תרומה מן הטבל בשעה שעובר האיסור חמור דתרומה אינו מתקן שלא יעבור כמה פעמים על איסור טבל דזה כבר ניתקן במה שהפריש בזה ל"א שיעבור אפי' פ"א על איסור חמור כדי שלא יצטרך לעבור על איסור קל כמה פעמים

ואביא את השלישית הנלענ"ד דבר חדש למאי דקי"ל ביו"ד סי' קי"ט דחשוד על איסור קל אינו חשוד על החמור וחשוד על חמור חשוד על קל ועיין בש"ך שם סקי"ב דהיינו דוקא במין של איסור דהיינו בענין אכילה או מלאכה וכדומה ועי' חת"ס חלק ששי סי' פ"ג דאפי' מומר לחלל שבת אינו נקרא חשוד למין אחר של איסור ולפ"ז אני אומר דודאי בטבל ותרומה שיש לדון איזה חמור ואיזה קל גם לענין חשוד לא לענין להאכיל לחולה דוקא ולמ"ד תרומה חמורה אנו מחליטים שם דתרומה חמור וחשוד על תרומה חשוד על טבל וחשוד על טבל אינו חשוד על תרומה דשם ל"ש דטבל עובר כמה פעמים ותרומה רק פ"א [ועי' מ"ש בתשו' יו"ד הל' שחיטה] לכן גם לענין חולה מודה הר"ן דמוטב לעבור כמה פעמים איסור קל מלעבור פ"א איסור חמור אבל בשבת נגד נבלה אין לדון לענין שום דבר אחר איזהו מהם חמור רק לענין חולה ולענין חולה תמיד צריך לעבור איסור נבלה כמה פעמים ואיסור שבת פ"א בזה אמרינן דשבת לא נקרא חמור כלל וזה שדייק הר"ן דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת ור"ל כיון שאין לנו לדון שבת נגד נבלה רק לגבי חולה ושם לא נקרא נבילה קל מה"ט דהר"ן אבל באיסור שיש לנו. לדון גם בד"א איזהו חמור ומחזיקי' הא' לאיסור חמור שוב גם גבי חולה מוטב לעבור איסור קל כמה פעמים מלעבור האיסור שהחזקנו מכבר לאיסור חמור נגד זה אפי' פ"א וא"ש נכון

ואת מספר רובע נ"ל לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ ביומא פ"ג בולמוס מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש וזה החולה הוא מין ממיני החולאים הנקראים בלשון חכמים נכפי' וכו' ומבואר בחו"מ סי' ל"ה ס"ט דנכפה בעת כפייתו פסול לעדות ודינו כשוטה ע"ש ובגמ' ר"ה כ"ח וחגיגה ב' ע"ב דחש"ו פטורים מכל המצות יע"ש ולפ"ז נ"ל באחזו בולמס מודה הר"ן דאין שוחטים רק מאכילין אותו נבלה דמה שהוא אוכל נבלה כמה פעמים לא אכפת לן שהרי בלא"ה דמותר לו משום פ"נ נמי אין איסור עליו רק שיש איסור עלינו לתת לו נבלה כמו לקטן דאסור למספי לי' בידים משום לא תאכלום לא תאכילום כדאמרינן יבמות קי"ד וא"כ אם אנו נותנים לו עשרה זיתים נבלה בפ"א אין אנו עוברי' רק פ"א והוי נבלה קיל נגד שבת והר"ן לא חידש דינו רק בחולה בר דעת שהוא עובר בנבלה על כל זית וזית ולא הותר לו רק משום פ"נ אז נבילה לא קיל משבת ולפ"ז א"ש דפלוגתא דת"ק וב"ת הוא באחזו בולמס ובזה מודה הר"ן דאזלינן בתר איסור החמור אף שאינו עובר רק פ"א דהלא גם הקל אף שעובר כ"פ מ"מ אצל החולה אין איסור כלל ואנו אין עוברי' רק פ"א וכנ"ל

וכאשר בינותי בספרי' מצאתי בס' מחנה חיים ח"א סי' ק"ב וח"ב סי' נ"ח וכ"ט שהביא קושי' בשם מחותני הגאון מו"ה זוסמאן סופר ני' איך אומרי' לאדם חטא כדי שיזכה חבירך שאנו נשחוט כדי שלא יעבור החולה איסורי' הרבה דנבלה והלא בסי' ש"ו הביא ב"י בשם רשב"א דהאב לא יחלל שבת א' כדי להציל בתו שהוא בין הגוים ויש לחוש שתחלל שבתות הרבה דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. והנה לפי פשוטו לק"מ דשם אין האב מכשיל אותה בחילול שבתות הרבה אבל כאן אנו מאכילין אותו נבלה הרבה פעמים אבל לפמ"ש ביישוב דברי הר"ן אין ההיתר מפני שאנו מאכילין אותו נבלה הרבה פעמים דזה אפשר בפ"א רק שהוא אוכל הרבה פעמים אז ודאי קשה כנ"ל לשיטת רשב"א ואמת כי אינה קושי' כ"כ דהרי לא קי"ל בסי' ש"ו כההיא דרשב"א אלא דמחויב לחלל שבת ואי לא בעי כייפי' לי' וכמ"ש המחבר שם סי"ד ועי' מג"א שם סקכ"ט ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחד' בה שכבר עמד בזה בפר"ד דרוש י"ט ותי' [ועיי' חת"ס אות פ"ב] שאין הפרש בין אם נעשה האיסור ע"י החולה או ע"י אחרים כל שהוא לצורך החולה חשיב כגוף א' יעיי"ש וביאור דבריו נ"ל דכל ישראל מחויבי' להציל החולה מסכנה אפי' בחילול שבת שהוא בסקילה משום וחי בהם כמו החולה בעצמו ואם אפשר להצילו באיסור קל אין כאן פ"נ באיסור חמור ולא הותר ולא הודחה כלל. וא"כ לדעת הר"ן דנבלה חמור טפי אם החולה יכול לשחוט ודאי צריך לשחוט ואינו רשאי לאכול נבלה א"כ גם אם החולה א"י לשחוט מ"מ אנו יכולי' להצילו באיסור קל של חילול שבת פ"א והחולה עצמו יכול להציל עצמו באיסור חמור של אכילת נבלה כמה פעמים ממילא מי שיכול להציל באיסור קל הותרו או הודחו לו כל האיסורי' משום פ"נ ומי שאינו יכול להציל אלא באיסור חמור לא הותר ולא הודחה לו כלל וא"צ החולה לחטוא כדי שיזכה חבירו. הגע בעצמך אם א' יכול לשחוט והשני אינו יכול לשחוט אבל יכול להביא לו בשר כשר מחוץ לי"ב מיל שהוא מה"ת אבל הוא קל שאינו בסקילה הכי תאמר שזה ישחוט ויעבור איסור חמור וחבירו לא יעשה איסור קל דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך זה לא יעלה על הדעת כלל כיון שכולם חייבים להצילו מי שיכול להצילו באיסור קל עליו מוטל החיוב להצילו ולא על מי שיכול להצילו באיסור חמור וה"נ דכוותי' החולה יכול להציל עצמו באיסור חמור אכילת נבילה כמה פעמים ואנו יכולי' להצילו באיסור קל חילול שבת פ"א אנו מחויבים להצילו ולא החולה להציל עצמו ואין זה ענין כלל להא דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וזה ברור. שוב מצאתי בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שעמד בקושי' זו והניחה בצ"ע ואני הנלענ"ד כתבתי

ובתשב"ץ שם ראיתי שתמה על הר"ן מהא דרבי דס"ל וגוזזי' לו את הכרישין ומאכילי' אותו וא"צ לעשר ולפי המסקנא משום דמעשר ירק דרבנן ושבות דמתקן חמור ולדעת הר"ן ריבוי איסורי' חמור מאיסור א' חמור וה"נ ריבוי איסורי' של טבל ירק דרבנן צריך להיות חמור משבות דהפרשת מעשר בשבת. ולפענ"ד נראה לפי"מ דמבואר בירושלמי חלה פ"ד סוף הלכה י"א אימתו גזרו על הכרשיני' ר' יוסי אומר בימי רעבון ר' חנני' בשם רבי בימי דוד אמרי' הוא הדא הוא הדא ופשטות דברי הירושלמי משמע כיון דכרשינין אינו מאכל אדם רק בימי רעבון וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מתרומות ה"ב לכן אינו מחויב במעשר בשני רעבון דכל שאינו אוכל אדם אינו חיי' במעשר ואפי' רק אכלה בטלה דעתו רק בשני רעבון דרך בנ"א לאכלם ועיין ערוך ערך כרש דכרישין וכרשינין היא אחד ועי' תוספתא פי"ו דשבת דתני בברייתא דמי שנשכו נחש דקתני בסוגי' דידן את הכרישין ושם איתא כרשינין ולפ"ז באינו שני רעבון כרשי' פטור מן המעשר ותקשי אדר"א ב"ש דאמר לא יאכל עד שיעשר

אך לק"מ כיון דהחולה צריך לאכול הכרישין לרפואתו הו' אצלו אוכל אדם כבשני רעבון לכל אדם ושפיר חייב לעשר ואין לומר בזה בטלה דעתו דהרי אדם אחר אלו הי' לו חולי זה נמי הי' אכלו ועיי' תוס' שבת צ"ב ע"ב ד"ה ואת"ל ואפי' למ"ש תוס' שם דלא מהני