בית שערים אורח חיים קז

ז"א דלאו דלא תסור אינו לאו דחמס ואינו רק רשע דחמס מדרבנן ועיין ש"מ ב"מ יו"ד ע"ב

ולפי כל הנ"ל י"ל דל"ש נפשו של אדם קצה באכילת איסור רק באיסור תורה שהוא איסור חפצא כמו נבלה וטבל שמולידי' גנאי בנפש אבל באיסור דרבנן שהוא רק איסור גברא וכיון שחולה מותר לו לאכול ל"ש נפשו של אדם קצה וכחילוק תוס' חולין דף ה' ד"ה צדיקים שהבאנו לעיל וא"ש דינו של הפמ"ג ז"ל

ועוד יש טעם בדבר דמוטב לשחוט ואין מניחין לעשות ע"י נכרי וכתבה רשב"א בהשו' סי' תרפ"ט משום דאין עושין דברים הללו לא ע"י גוי ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל וכדעה ראשונה שבאו"ח סי' שכ"ח סי"ב עיי"ש ולפי טעם זה אם יש נבילה מוכנת וא"צ לגוי אין שוחטים בשבת ומאכילין אותו נבילה

ואמנם הר"ן ביומא שם כ' בשם הראב"ד שנשאל אם יש חולה שיב"ס וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לעכו"ם שינחר לו אחת ונאכילהו הנבלה שאין בה אלא איסור לאו ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה, נראה דהוא כדעה שני' שהביא רמ"א סי' שכ"ח סי"ב דאם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלי שיהוי אין עושי' ע"י ישראל והשיב הראב"ד ז"ל שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבלה תדע שאלו לא הי' שבת לא היינו מבקשין לו נבלה אלא שחיטה וכיון שכן איסור העומד עליו ומעכבו הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין מתירי' לו איסור נבילה והר"ן הקשה עליו דא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילהו נבלה ולא נשחוט דאז נבלה ושבת מעכבים בשוה ועוד הקשה שאפי' הוא כן למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר ע"ש

ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון דדברי הראב"ד נכונים דהנה הקשו בתוס' פסחים דף מ"ו ע"ב אי אמרי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס ותי' כיון דלא שכיח כלל ל"א הואיל ועיי' בתוס' מנחות ס"ד ד"ה להעלות שהקשו אמאי חייב לרבא כשפירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דאזיל בתר מחשבתו נימא הואיל ופטר לי' אתינוק פטר נמי אדגים ותי' דצידת דגים לא חזי' בשבת עיי"ש הגם שדבריהם צריכים ביאור רחב ואכ"מ להאריך מ"מ מדבריהם למדנו דשייך הואיל בכה"ג, וא"כ א"ש קושי' ראשונה שבר"ן דאם בדליכא נבלה מותר לשחוט בשבת בשביל החולה לדעת הראב"ד כי איכא נמי נבלה מוכנת שרי לשחוט מטעם הואיל ואי ליכא נבילה שרי השתא נמי שרי דזה ודאי שכיח שלא ימצא נבלה ראוי לחולה זה ועיין לשון הריטב"א בקידושין ע"ז בשם הראב"ד דכתב הא איכא כמה נבילות בעלמא אבל ודאי שלא יהי' מצוי בעיר שיש בה החולה נבלה שכיח ושכיח טובא ועיין בחולין דף צ"ה ובראשוני' שם וא"ש

וקושי' הר"ן האחרונה ג"כ יתורץ לנכון דכבר הקשינו לעיל אי אמרינן שבת הותרה אצל פ"נ וכן שאר איסורי' לדעת מחה"ש וא"כ אפי' אפשר בהיתר מותר לחלל שבת או להאכילו איסור כמו למ"ד טומאה הותרה בצבור דמותר בטמאי' אפי' איכא טהורים באותו בית אב כדאמרינן ביומא דף וי"ו ולפ"ז מכ"ש באיכא איסור קל דמותר להאכילו החמור וא"כ אמאי מאכילין הקל קל תחילה. וכתבנו ביישוב הדבר כיון דלא הותרה רק משום פ"נ א"כ אם אפשר בהיתר או באיסור קל אין כאן פ"נ להצילו באיסור החמור ולא הותר כלל וכ"ז אם שניהם מעכבי' עליו בשווה אבל אם האי חמור מעכב עלי' כבר הותר האי' החמור משום פ"נ ורק שתאמר כיון שאפשר בקל נעשה בקל ז"א כיון דכבר הותר אפי' אפשר בהיתר גמור ג"כ מותר באיסור ומכ"ש בלא אפשר בהיתר רק באי' קל וזה שדייק הראב"ד איסור העומד עליו ומעכבו הוא ששב היתר גמור ר"ל הותר' ולא דחוי' רק הר"ן לשיטתו דס"ל להלכה בביצה י"ז דשבת דחוי' ולא הותרה שפיר הקשה אבל הראב"ד ז"ל דס"ל כמ"ד הותרה ושפיר קאמר ולק"מ

הנה עד כה עזרני ד' לבאר קצת שיטות הפוסקי' ועתה אצא לפלפל בסוגי' כיד ד' הטובה עלי. הנה הר"ן שם חידש מילתא חדתא אע"ג דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה מ"מ אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דאיכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר על כל זית וזית שבה אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא. ובשעה"מ פי"ד ממא"ס התפלא עליו מגמ' נזיר מ"ז דלחכמי' כ"ג ונזיר שפגעו במ"מ יטמא נזיר ואל יטמא כ"ג שקדושתו קדושת עולם ופסקה הרמב"ם בפ"ז מנזירות הי"ג ולדעת הר"ן תקשי נהי דקדושת כ"ג חמור מ"מ נזיר חמור טפי דאית בי' לאוין הרבה כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מנזירות הכ"א דיש בו ג' או ד' לאוין ובכ"ג ליכא אלא חד לאו ואפי' לר"א דס"ל יטמא כ"ג מ"מ לאו מהאי טעמא אתי עלה ע"ש

ונ"ל לחדש דדוקא במקום דאמרינן דחוי' כמו גב' פ"נ לשיטת הר"ן ביצה י"ז דאז באמת עושה איסור כשמחלל שבת וכן בכל כזית נבלה שאוכל אלא דעשה דוחי בהם דוחה ועי' רש"י ביומא ז' ד"ה בין בצבור דאי טומאה דחוי' בצבור צריך ציץ לרצות בטומאת בשר אבל אם הותרה א"צ ציץ לרצות בטומאת בשר ועי' כ"מ פ"ב משבת ה"א בזה חידש הר"ן דעדיף לדחות איסור חמור פ"א מלדחות איסור קל הרבה פעמים דבכל פעם שדוחה האיסור קל עושה עבירה רק שהוא אנוס בעשה דוחי בהם ובקושי התירו ועיין בלשון רש"י יומא שם אבל בטומאת כ"ג ונזיר למת מצוה ודאי אלו הוי אמרינן דחוי' הי' נזיר חמור שעובר ד' עבירות אף שעובר בפ"א ודלא כשעה"מ שם אבל כיון דלגבי מת מצוה הותרה כמ"ש רשב"א ברכות כ' שהבאנו לעיל מודה גם הר"ן דאזלינן בתר איסור החמור נגד הקל אף דבקל יש כמה לאוין דהרי כולם הותרו למת מצוה ומ"ל חד לאו ומה לי תרי לאוי וכדאמרינן בנזיר מ"ח ע"ב כיון דשרי רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מ"ל חד לאו ומ"ל תרי לאוין ופרש"י כיון דמשתרי לי' וכו' אלמא דגבי הותרה לא שני לן בין חד לאו לתרי לאוי וטעמא משום דהותרה ומ"מ לענין איכות האיסו' גם גבי הותרה יש חילוק בין חמור לקל כדמוכח מהתם דקאמר אחותו ל"ל סד"א כי שרי רחמנא למ"מ נזיר וכהן דאיסו' לאוי הוא אבל מילה ופסח דכרת לא וכו' אלמא דיש חילוק בין חמור לקל אפי' גבי הותרה וא"ש [ועיין בהל' יו"כ בתשו' מ"ש בזה]

ופר"ד דרוש י"ט הקשה על הר"ן מהסוגי' במקומה דפליגי רבנן ובן תימא אי מאכילין אותו טבל או תרומה דמר סבר טבל חמור דתרומה חזי' לכהן ומ"ס תרומה חמירא דטבל אפשר לתקוני ולדעת הר"ן פשיטא דטבל חמור דבטבל עובר על כל זית וזית שבו ואם מפריש התרומה אינו עובר אלא בכזית תרומה דהשאר חולין והיתר וכן הק' הכפ"ת ע"ש ולכן חידשו פי' אחר בגמ' לדעת ר"ן בדאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקני' לי ומספי' לי' פי' אף דלא סגי לי' בחולין וצריך לאכול גם התרומה מ"מ כיון דהבעלי' כאן ואפשר לתקן הטבל מתקנינן ואוכל החולין והתרומה דעדיף משיאכל כקושי' לאמת וכדעת הר"ן כי פליגי בדלא אפשר בחולין היינו שא"א לתקן הטבל שאין הבעלים כאן ויש כאן טבל ותרומה דעל שניהם חייב על כזית וכזית ופליגי ת"ק וב"ת אי טבל חמור או תרומה חמורה יע"ש שהאריך בזה פר"ד וכן כפ"ת וכתבו שהוא מוכרח לדעת הר"ן

ואני תמה על פי' זה דא"כ מה פריך בגמ' אפשר בחולין פשיטא ומאי פשיטותא הא הו"א אף דטבל עובר בכל כזית מ"מ כיון דתרומה חמורה מטבל לת"ק לא נפריש תרומה ויאכל טבל ודלא כר"ן קמ"ל כדינו של הר"ן דלעבור הרבה איסורים חמור מאיסור א' אף דחמיר טפי ואי דק"ל לש"ס דהא נמי פשיטא א"כ מה משני ל"צ בשבת וכו' דהו"א דמוטב שיאכל טבל דרבנן משיעבור על איסור הפרשת תרומה בשבת דרבנן והאיך הי' ס"ד כזה הא איסור טבל הוא בכל כזית ואיסור הפרשת תרומה הוא רק פ"א רק בפשיטות ל"ק זה אהר"ן די"ל דהא גופא קמ"ל כדעת הר"ן אבל לפי פירושם עכ"ח קושי' המקשן הי' דדינו של הר"ן הוא פשיטא א"כ לא משני מידי וצ"ע

ומה דמסתייע לי' לפר"ד לפי' הנ"ל דלפרש"י תקשי למה נאכילהו טבל או תרומה שהוא איסור מיתה בי"ש ואמאי לא נפרוש התרומה ונבטלנה ברוב וליכא אי' תורה כלל דמה"ת חד בתרי בטל ואי משום דאין מבטלין אי' לכתחילה הא לרוב ראשונים אינו אלא מדרבנן ואפי' לשיטות הסוברים שהוא מה"ת מ"מ אינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא וקיל מטבל ותרומה ע"ש. ואני בעניי איני יודע מה קול הרעש הזה הלא לפי האמת מוקמינן לה בעציץ שאינו נקוב דהוי טבל ותרומה דרבנן והלא מדרבנן אינו בטל חד בתרי רק בק"א במב"מ ותרומה אפי' בעין רעה הוא א' מס' ואין כאן שיעור ביטול מדרבנן וא"כ גם אם יבטלנה עובר אדרבנן ועי' רמב"ם פי"ג מתרומות ופט"ו שם הכ"א ואם אוכל הטבל או התרומה בעין ג"כ אינו רק איסור דרבנן ואפי' נימא דמ"מ אחר הביטול חד בתרי קיל איסורו מ"מ הלא צריך לעבור איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה וגם כיון דמוקמינן לה בשבת יש עוד איסור בביטול דהוי מתקן וכמ"ש מג"א סי' שכ"ג סקי"ד וא"כ שפיר מוטב להאכילו טבל או תרומה דרבנן בעינא מלהפריש ולבטלה ברוב בשבת ולק"מ

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש לפי"מ שהעלה בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג דאיסורי נזיר אינו לא איסור גברא ולא איסור חפצא אלא איסור תורה דרמי' על הנזיר כמו שאסרה תורה כמה איסורי' על כהן ע"ש ובתשו' אבני מילואים סי' ט"ו שכתב דמ"מ אם הנזיר עובר על איסורי' אלו לוקה גם על בל יחל דכיון שהתורה אסרה איסורי' אלו על נזיר והוא קיבל על עצמו להיות נזיר א"כ כשעובר מיחל דיבורו שאמר שיהי' נזיר עיי"ש באריכות ולפ"ז נ"ל דהה"נ אם מפריש תרומה או אומר ה"ז הקדש כיון דאסרה תורה תרומה לזרים והקדש לכ"ע א"כ כשאמר ה"ז תרומה או הקדש הרי בכלל דבריו שלא יאכלנה ואם אכלה עובר ג"כ על בל יחל מלבד שעובר על האיסור שאסרתו תורה ועי' נדה מ"ו ע"ב בהקדיש הוא ואכלו אחרים וכו' יעיין שם

ומעתה אני מוסיף והולך שגם אם מבטל תרומה או הקדש ג"כ עובר אבל יחל שהרי הוא נדר שיהי' זה תרומה או הקדש וכשמבטלה