בית שערים אורח חיים קו

וליכא בשר שהודח ונמלח כדינו אם מוטב שיאכל החולה בלי מליחה דדם שבשלו דרבנן ועיי' פמ"ג בפתיחה להל' מליחה בעיקר הא' או מוטב שימלח ישראל הבשר בשבת דהוא ג"כ רק איסור דרבנן דאין עיבוד באוכלין ועיי' מג"א סי' שכ"א סק"ז וסי' ת"ק סק"י וי"א זה תורף שאלתו והאריך בפלפול קצת וכו' אמנם אני משיב מפני הכבוד להגדיל תורה ולהאדירה וד' ינחנו בדרך האמת

הנה הדין פשוט באו"ח סי' שכ"ח סכ"ד דחולה שיב"ס וצריך בשר בשבת שוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבילה ע"ש וכן כתב הרמב"ם פ"ב משבת ה"ב ושוחטין לו וכו' הגם די"ל דמיירי בליכא נבילה ואי דינחור עכו"ם הלא ס"ל שם בה"ג דאין מחללין שבת ע"י עכו"ם וכדעה ראשונה שבשו"ע סי' שכ"ח שם סי"ב ועיי' בכ"מ מ"מ פשטא דלישנא משמע אפי' איכא נבילה מדכתב סתמא ושוחטי' לו ולא חילק בין איכא נבילה לליכא. וכן מבואר ברא"ש ור"ן יומא פ"ג וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל כ"ו אות ה' ויעיי' תשו' הרשב"א סי' תרפ"ט

ואמנם בטעמו של דבר נחלקו אבות העולם האשר"י ביומא כ' בשם הראב"ד יען איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובישול ובמחמין לו חמין א"נ שא"א שלא יהי' קטן א' בסוף העולם ע"ש ונ"מ בהך א"נ דאפי' אין החולה צריך להבערה ובישול וכו' כגון שצריך לאכול הבשר באומצא נמי מותר לשחוט מה"ט ואין מאכילין אותו נבילה ופלא על הב"י בסי' שכ"ח שהביא דברים אלו והשמיט הך א"נ וצ"ע

ובשם הר"מ הביא שדימה אותו לאו"נ ביו"ט וה"נ כיון שהתור' התיר' פ"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיב"ס כאלו עושה בחול פי' דס"ל כמ"ד ביומא וי"ל דטומאה הותרה בציבור והה"נ שבת הותרה אצל פ"נ וטעם זה כתב נמי הרא"ש בתשו' ומבואר יותר בתשו' רשב"א שהבאתי וכן הבין מחה"ש בסי' שכ"ח סק"ט וסיים הרא"ש והיכי דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל, שחיטה המאכל מותר אבל נבילה המאכל עצמו אסור וארי' דרביע עליה עכ"ל ועיי' במחה"ש דק"ל לרא"ש דכמו דשבת הותרה לגבי חולה מוחי בהם ה"נ נבילה ושאר איסורין הותרו לגבי חולה וא"כ אכתי מאי עדיפותא לשחוט בשבת מלהאכילנו נבילה וע"ז תי' דבנבילה המאכל עצמו אסור וכונתו דנבילה כיון שעכ"פ הוא איסור לאחריני ואין האיסור תלוי בזמן, מוליד הוא גנאי בנפש אף שהותר לחולה וכמ"ש רמ"א ביו"ד סי' פ"א דאפי' מינקת ישראלי' לא תאכל דברי' אסורי' או התינוק בעצמו אף שהוא היתר גמור לתינוק ולמינקת חולנית כמ"ש ש"ך שם סקכ"ה מ"מ מזיק לתינוק בזקנותו ומשא"כ איסור שבת שתלוי בזמן אם עושה בהיתר אינו מוליד גנאי ולכן מוטב לחלל שבת מלהאכילנו נבילה ובכה"ג חילקו תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים לענין אין הקב"ה מביא תקלה ע"י וכו' ע"ש ועיי' במרדכי פר"א דמילה

אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש בכוונת הרא"ש דלא כמחה"ש והיא דל"ש הותרה רק באיסור התלוי בזמן שאינו איסור חפצא רק אי' גברא ועיי' ריטב"א קידושין ע"ו גבי אוכל נבילה ביו"כ וכיון שהותר אי' זה לחולה הותר אפי' אפשר בענין אחר. אבל בנבילה ושאר איסורים כיו"ב שהם איסור חפצא נהי שמותר' לחולה אבל לאחריני אסורי' וא"כ נהי נמי דפקע איסור גברא מיני' אצל חולה אבל איסור חפצא לא פקע דהרי עכ"פ אסור לאחריני וא"כ ל"ש בי' הותרה דהרי האי' חפצא שבו לא הותר וזה כונת הרא"ש דק"ל גבי נבילה נמי נימא הותרה. ותי' כיון דהמאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה לגבי אחריני ל"ש בי' הותרה רק דחוי וכמ"ש

ולכאורה יש ראי' ברורה לזה דהרי אמרינן ביומא וי"ו ללישנא בתרא למ"ד הותרה אפי' איכא טמאי' וטהורי' בהאי בית אב עבדי נמי טמאי' דכל טומאת מת רחמנא שריי' ע"ש ועיי' פסחי' ע' ובכ"מ פ"ב משבת ה"א וא"כ אי אמרי' בכל איסורין הותרו בפ"נ א"כ אפי' משכח היתר שרי לאכול איסור וא"כ נפל דמאכילין אותו הקל קל בבירא ומה יענה האי מ"ד לברייתא דטבל ונבילה וכו' והאיך יפרנס לפלוגתא דת"ק וב"ת או"ו כיון דכל הני איסורי' איסור חפצא נינהו ל"ש בהו הותרו רק הודחה ושפיר אמרינן מאכילין הקל קל תחילה

שוב התבוננתי דאין הראי' נכונה ויש לחלק דבשלמא גבי טומאה ביומא שם מהו הגורם להתיר טומאה. הצבור. ושפיר אמרינן כיון דטומאה הותרה בצבור אפילו אפשר לעשות בטהרה עושי' בטומא' אבל כאן נהי דכל איסורי' הותרו משום פ"נ אבל מהו הגורם שהותר איסורי' אלא פ"נ להציל נפש מישראל וכיון דיכול להציל בהיתר או באיסור קל לא הותר האיסור חמור דהא אין כאן פ"נ כלל. ומנא אמינא לה מהא דפליגי ר"א ורבנן בנזיר מ"ז בנזיר וכ"ג שפגעו במת מצוה אי יטמא כ"ג או נזיר דר"א ס"ל נזיר קדושתו חמירא וחכמי' ס"ל כ"ג קדושתו חמירא ע"ש וא"כ ק' לפמ"ש בחי' רשב"א ברכות כ' ד"ה שוא"ת דטומאה הותרה לגבי מת מצוה ע"ש וא"כ אפי' אפשר לעשות בהיתר מותר לטמאות ומכ"ש אם אי אפשר רק באיסור דמותר לטמאות מי שקדושתו חמירא ועיי' ביו"ד סי' שע"ד בהג"ה ס"ג אלא ודאי כסברא הנ"ל דנהי דהותרה טומאה גבי מת מצוה מ"מ מהו הגורם היתר מת מצוה שאין לו קוברין עיי' יו"ד שם ס"א וכיון דיש לו קוברי' בהיתר או במי שקדושתו קלה שוב אינו מת מצוה ולא הותר כלל

והנה בטור סי' שכ"ח כתב שוחטי' לו וכו' כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך וכו' ואני מסתפק בכונתו אי ס"ל כדעת הר"מ דשבת הותרה אבל נבילה רק דחוי' וכמ"ש לעיל ובאמת דכן משמע לכאורה פשט לשונו כי השבת אצלו כחול דהיינו הותרה אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב משבת סוף ה"ב שכתב ג"כ כלשון הזה כללו של דבר שבת לגבי חולה שיב"ס ה"ה כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ע"ש והרי הרמב"ם פסק שם להדי' בה"א דשבת דחוי' היא אצל ס"נ ועכ"ח הכונה דהוא כחול לענין שאין חילוק בין מלאכה למלאכה לא כמו לענין או"נ ביו"ט שיש חילוק בין מלאכות הקרובות לרחוקות מאו"נ וא"כ גם מלשון הטור אין ראי'. אבל י"ל דכונתו כדעת הראב"ד ז"ל דמשו"ה שוחטי' כיון שכבר ניתן שבת לדחות אצלו בהבערה ובישל וכדומה וזה שכ' כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך פי' גם לד"א וכבר ניתן לדחות לכן דוחי' גם בשחיטה וס"ל לטור דבאמת לא סגי במה שודאי יש תינוק א' בסוף העולם אלא בעי' דוקא שיהי' שבת כבר ניתן לדחות לחולה זה ובזה נתיישב מה שהערנו בפתח דברינו דלמה השמיט ב"י הך א"נ שהביא הרא"ש ולהנ"ל ניחא דבמכוון השמיטו מרן ז"ל משום דהטור דקאי בדעת הראב"ד לא ס"ל כן והצריך דוקא שיהי' שבת כבר ניתן לדחות אצל חולה זה לכל מה שצריך וא"ש

עוד הביא לנו הרא"ש טעם שלישי שכ' בפסקיו ובתשו' שאם ידע החולה שיאכילוהו דבר איסור נפשו קצה בו וימנע מלאכול ויסתכן ע"ש וטעם זה הביא גם הרשב"א בתשו' ופמ"ג סי' שכ"ח העלה לפי טעם זה באשל אברהם אות ט' דבשביל שלא להאכילו אי' דרבנן אין מחללין שבת אולי אפי' בשבות דרבנן דבאיסור דרבנן ל"ש נפשו קצה באכילת איסור דהרי פסקינן ביו"ד קי"ט סי"ג דמוכר איסור דאורייתא ואכלו הלוקח צריך המוכר להחזיר הדמי' דנפשו קצה באכילת איסור אבל באיסור דרבנן אין המוכר מחזיר כלום דבאיסור דרבנן ל"ש נפשו קצה ועי' בש"ך שם סקכ"ז וסמ"ע חו"מ סי' רל"ד סק"ד ולפענ"ד נראה לחלק דשם ביו"ד בשעת אכילה לא ידע שהוא איסור רק א אח"כ נודע לו וא"כ האכילה היתה בשוגג ולפ"ז באיסור תורה שצריך כפרה על השוגג גם למפרע שייך לומר נפשו חותה אבל בחי' דרבנן דא"צ כפרה על השוגג ל"ש נפשו קצה למפרע אבל הכא דבשעת אכילה ידע החולה שהוא איסור דרבנן שפיר י"ל דנפשו של חולה קצה באכילת איסור ועי' נתיבות סוף סי' רל"ד ותבין היטב

ואמנם להצדיק הצדיק דמעיקרא בעל פמ"ג ז"ל נ"ל למאי דאיתא בנדרים ט"ז דשבועה אינו חל לבטל המצוה ונדר חל ועי' בריטב"א שסביב הלכות רמב"ן שם הטעם משום דשבועה ומצוה תרווייהו הם אגברא משא"כ נדר הוא איסור חפצא ע"ש והסביר הטו"ז ביו"ד סי' רל"ט סק"ג כיון דנדר חל על החפץ ואין על החפץ חיוב לקיים המצוות ע"ש ועי' רש"י נדה מ"ו ע"ב ד"ה איסורא דמשו"ה באיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו בקטן דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא ואין החכמים יכולי' לתקן איסור לקטן. ולפ"ז נ"ל דכל איסור דרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא דהחפץ לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא ואין כאן רק איסור גברא דמצוה עליו לשמוע דברי חכמים וכמדומה שכבר דברו האחרוני' בזה דאיסור דרבנן אינו אלא איסור גברא ואני יישבתי בזה דברי הרמב"ם בסה"מ שורש א' דכל איסור דרבנן הוא מה"ת משום לא תסור והרעיש עליו בס' זהר הרקיע מכמ' סוגית ועי' מגיל' אסתר שם דף ח'. [ועיין לקמן בהל' יו"ט סי'...] והנה שהק' משבועות כ"א ויומא ע"ג דשבועה חל על ח"ש כבר יישבתי והארכתי בתשו' אחת אבל מה שהק' מנזיר ג' דנזירות חל לבטל מצוה דרבנן קידוש על היין ומשבועות כ' ונדרים י"ג דנדר חל על איסור דרבנן עיי"ש מיושב שפיר לפימ"ש דהרי נדר ונזירות חל על שבועה משום דשבועה איסור גברא ונדר ונזיר איסור חפצא עי' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג ושבועה אינו חל על נדר מה"ט ועי' נדרים י"ז ויו"ד רל"ט סי"ג וא"כ שפיר חל נדר ונזירות דהו' אי' חפצא על אי' דרבנן שהוא רק איסור גברא

אלא דלפי"ז יקשה קצת שם בנזיר אפי' הוי דאורייתא נמי ליחול דהא מצוה הוא רק אגברא וכמש"ל בשם הריטב"א אבל לק"מ דהרי שם הוא לבטל מצוה ומה דקשה שם הא איסור חפצא חל לבטל מצוה הוא קושי' בפ"ע וכבר האריכו האחרונים לתרצה אבל עכ"פ לבטל מצוה דרבנן חל הנזירות וכיון שחל אין כאן לא חסור

ומה שנתקשה עוד שם מהא דנסתפקו הראשונים במקדש בפסולי דרבנן כגון משחק בקובי' אי צריכה גט ולרמב"ם הא עבר על לאו דאורייתא דלא תסור בזה לא ידענא מה ק"ל הא עכ"פ מודה רמב"ם דאין מלקות באיסור דרבנן והרי גם בעובר לאו דאורייתא שאין בו מלקות אינו נפסל רק מדרבנן כמבואר בחו"מ סימן ל"ד ס"ב ואי משום דהוי רשע דחמס ולא בעי' יש בו מלקות עיי"ש בנתיבות ס"א.