בית שערים אורח חיים קג

שהוא כמבשל וכן במי מלח עזי' שפיר גזרינן כיון דאם כיבש דגים במורייס הוי איסור דאורייתא וא"ש

ובדברינו אלה יבא על נכון דברי המחבר בסי' שכ"א דבסעי' ב' כתב אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים משום דדמי לעיבוד והוא כפירש"י והרע"ב ובסעי' ג' גבי איסור מליחת צנון כתב מפני שנראה ככובש כבשים והכובש אסור מפני שהוא כמבשל וזה כדעת הרמב"ם והוא פלא למה שינה את טעמו. ולפי הנ"ל א"ש דהמחבר הכריע דאין עיבוד באוכלין מה"ת וא"כ בצנון דאינו עיבוד באמת כמו כובש כבשים שיש עיבוד אלא דאין עיבוד באוכלין ואסור עכ"פ מדרבנן אלא דנראה ככובש כבשים שיש בהם איסור מדרבנן וא"כ הוי גזלג"ז ולא גזרי' ולכן כ' טעם הרמב"ם דכובש כבשים הוי כמבשל ואסור מה"ת ושפיר גזרינן מליחת צנון אטו כבשים אבל בסעי' ב' במי מלח דנקט לתוך הכבשים כלישנא דברייתא ואין איסור אלא משום שכובש באמת אבל העשיי' אין איסור משום שיחש-הוא כדי לכבוש או כדי לבשל ודלא כרמב"ם ורש"י ורע"ב וא"כ בכבשים שאין מבשלי' אחר הכבישה אין כאן איסור משום מבשל לכן נתן טעם משום דדמי לעיבוד ואי דעיבוד אוכלי' הוא רק מדרבנן מה בכך הא כיון שנותן לתוך הכבשים הרי הוא מעבד באמת ואסור מדרבנן

ומה שהביא מעלתו ראי' דאין עיבוד במשקי' דמה"ת אין עיבוד אלא בעורות ונהי דמדרבנן יש עיבוד באוכלין היינו רק בדבר גוש דומי' דמלאכה דאורייתא בעור שהוא דבר גוש ולא בדבר צלול. קשה עלי להכניס עצמי בזה כי אינני יודע לגדור גדר המלאכה מה שלא גדרו חכמז"ל שהרי אמרי' בשבת ע"ד ע"ב שביק תנא דידן בישול סממני' דהוי במשכן ונקט אופה דל"ש כלל במלאכת משכן ומשני תנא סידורא דפת נקט ופירש"י ואופה במקום בישול סממני' הוא דהוא בישול דפת ועי' ברע"ב שם ואף דסמני' בישול בדבר צלול ופת אינו אופה בדבר צלול וכהנה רבית

אבל מה שהביא ראי' משבת קל"ט מפי' שני שברע"ב והוא פי' ראשון שבמאירי דל"ש בדבר צלול משום מעבד ולא ס"ל כרמב"ם דשייך בכובש כבשים משום מבשל. נלפענ"ד דאין ראי' הוא כלל דעי' בטו"ז סי' שכ"א סק"ה שכתב דבאלו אין הטעם משום דדומה לעיבוד כי אין המלח משנה את טבעם של אלו כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר טעם שהוא חריף או מר אבל אינו אלא ליתן טעה בהם ע"ש מבואר דל"ש משום עיבוד אלא אם מהפך טבעו אבל בנתינת טעם אפי' של מלח שאינו מהפך טבעו ליכא משום מעבד

וזה נראה כונת מג"א סק"ה שכתב ול"נ הטעם שאין המלח מועיל להם כ"כ וכו' וכ"מ בגמ' גבי צנון דהיכי דאין המלח מועיל לו שרי ובמחה"ש תמה הא בגמ' לא שרי אלא היכי דמקלקל ומג"א מתיר אפי' אינו מקלקל אלא שאינו מתקן ונדחק בזה ולפענ"ד כונת מג"א שאין המלח מועיל להם שאינו מהפך טבעם וא"כ ל"ה כלל מלאכת עיבוד וכמ"ש טו"ז אלא שמא תאמר דגם בנתינת מלח טעם בהם יש בהם משום עיבוד אעפ"י שאינו מהפך טבעם לזה הביא ראי' מגמ' דאמר ר"נ דהוי מלח פוגלא משום דמפסיד לי' דאמר שמואל פוגלא חורפא מעלי' ואי נימא דבנתינת המלח טעם בו אעפ"י שאינו מהפך טבעו הוי מלאכת עיבוד תקשי נהי דהוי מקלקל אבל בשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תיקון פורתא שהוא מכוין להיות בו טעם מלח שפיר חשוב מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' חולין ח' ד"ה מותר ע"ש אעכ"ח דלא מקרי מלאכת עיבוד כלל אלא אם מהפך טבעו ולכן הי' ס"ל לר"נ כיון דמפסיד לי' ליכא מלאכת עיבוד כלל אף שהמלח נותן בו טעם דאין זה מלאכת עיבוד ועיקר המלאכ' שהוא מעבד טבעו הוא קלקול גמור ואין בו תיקון כלל ומה דאית בי' תיקון פורת' שיש בו טעם מלח ז"א תיקון במלאכת עיבוד עצמה ועיי' ברש"י ב"ק ל"ד ע"ב ד"ה בצריך לכלבו וכיון דמוכח דמלאכת העיבוד הוא רק במהפך טבעו א"כ בהני דאין המלח מועיל להם להפך טבעו אינו דומה כלל למעבד אף שאינו מקלקל ושרי

ונראה שלזה נתכווין רש"י בשבת ק"ח ע"ב שכ' אין מולחין צנון וביצה ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדין ונעשי' קשים דהיינו שנהפך טבעו והוי תיקון פי' דהאי גופא שנעשי' קשי' ונהפך טבעו הו' תיקון ולכן אסור כיון שעצם מלאכת העיבוד הוי תיקון משא"כ אלו לא הי' תיקון רק מצד טעם מלח שבו ועצם המלאכה שמהפך טבעו הי' קלקול שרי וא"ש

ועיין בבעה"מ בפסחי' ר"פ ע"א שכ' דחומץ האדומי ושאר ג' מיני מדינה ל"ש בהם טעכ"ע דטעכ"ע היינו אם נרגש טעם הראשון אבל בזה אין טעם הראשון אלא שהוא משתנה ע"י עירובו ומוליד טעם חדש ע"ש ולפ"ז א"ש דבנותן יין או שאר משקי' לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שג"ז יהי' חומץ ומהפך טבעו לחומץ שפיר י"ל דיש בו משום מעבד אעפ"י שהוא צלול אבל שם בשבת קל"ט בנותן מים ע"ג שמרי' שהמים רק קולטי' טעם מיין אבל אין מהפכי' טבע המים ליין שפיר ל"ש בי' משום מעבד ודוקא נקט ומוציא אותו בשבת דאז מותר ליתנו אבל אם מניחו שם שיחמיץ שמהפך טבע המים ליין דתמד ושהחמיץ חייב במעשר עיי' חולין כ"ה ויקח בכסף מעשר וכן לענין יין נסך עיי' יו"ד סי' קכ"ג סי"א ודאי אסור ליתנו ע"ג שמרים אי משום דהוי כמעבד ואי משום דהוי כמבשל. ולפ"ז גם הרמב"ם יוכל לסבור שם כפי' הרע"ב ומאירי אלא דגם מבשל ל"ש אלא כשמהפך טבעו וכמש"ל שמקשה את הרפה ומרפה את הקשה אבל שם שאינו מקבל רק טעם יין שרי ואין בו משום מחזי' כמבשל ואין כאן מחלוקת

ולפי הנ"ל קשי' לי ג"כ אמאי לא אסור הטו"ז לשפוך משקי' לכלי חומץ בשבת שיתחמץ מהא דאמרינן בביצה כ"ג סחופא כסא אשיראי ביו"ט אסור משום דכמוליד ריחא ופסק כן רמ"א בסי' תקי"א וה"נ לאסר משום דקמוליד ריחא כדאמרינן בעלמא ריחא חלא. אלא דבזה י"ל למ"ש מג"א שם סק"י דמשו"ה מותר לפזר מיני בשמים על גחלי' כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה וליכא משום אולידו ריחא שאין כונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בישרא שצולי' אגומרי' ועיי' טו"ז שם סק"ח בשם רש"ל וה"נ כיון דקי"ל כרבא ב"ב צ"ו וע"ז ס"ו ע"ב דריחי' חלא וטעמא חמרא חמרא עיי' באו"ח סי' ר"ד וסי' ער"ב א"כ אינו מכוין להוליד ריחא רק להכשיר אוכל ולכן שרי שפיר

אבל אכתי קשי' לי למה שפי' רש"י שם בביצה דאסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה א"כ מ"ל מוליד ריח חדש או מוליד טעם חדש וכיון דבחומץ מוליד טעם חדש ומהפך טבעו ליתסר ואף דקי"ל באו"ח סי' שכ"ד ס"ד כר"י בשבת קנ"ה דשוי אוכלא משוינן ע"ש היינו דוקא כשהאוכל הוא בעולם כמו שם בשבת שמתיר פקיעי עמיר לפני בהמה שרק הוסיף בתיקונו אבל להוליד טעם חדש ודאי אסור וכעין זה מחלק מג"א בסי' תקי"א סקי"א דאע"ג דמותר למלול עשבי' בשבת כמ"ש סי' שכ"ב ס"ה משום דריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקמוסיף מ"מ אסור ליתן בשמים על בגד שמריח כבר שיריח יותר דשאני התם שהריח הוא שם רק שמוסיף במלילתו שיצא ריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש וה"נ במתיר פקיעי עמיר האוכל הוא שם אלא שבהתרתו משוי אותו ראוי' לבהמה אבל כאן מוסיף טעם חדש ואסור ועיי' בטו"ז רס"י תק"ב גבי הוצאת אש ביו"ט בדעת הרמב"ם שלא התירה תורה או"נ אלא לתקן מה שהוא כבר בעולם אלא שאינו ראוי' לאכול בלי התיקון כמו בישול ואפיי' אבל להמציא ולהוליד שיהי' או"נ דהיינו יש מאין לא התירה התורה עיי"ש וה"נ בפקיעי עמיר מתקן מה שיש כבר בעולם אבל בזה מוליד טעם חדש ואף דאינו יש מאין מ"מ גם הדין אינו שווה רק הבאתי דמיון לסברא הנ"ל

ונ"ל סברא ישרה דאפי' אי נימא דהמתחיל מלאכה בשבת והוא נגמרה מאיליו בחול חייב ועיי' פמ"ג סוף פתיחה כוללת מה' שבת דהוי כאלו אגמרי' בידים בהאי שעתא וכמ"ש נמ"י ב"ק כ"ב דמה"ט אי התחיל במלאכה בע"ש והיא נגמרת מאילי' בשבת שרי מ"מ היינו דוקא במלאכה אבל במוליד ריחא אין איסור אלא אם הריח נולד ביו"ט או בשבת וכן במוליד טעם חדש אין איסור אלא בכה"ג אבל אם הריח או הטעם חדש אינו נולד אלא בחול אעפ"י שנולד ע"י מעשה שעושה בשבת ויו"ט אין איסור בזה כיון שאינו מוליד בשבת ולפ"ז א"ש דמטעם שכתב הטו"ז דהוי ככובש כבשי' דהוא כמבשל אסור אפי' נתחמץ אח"כ בחול אבל מטעם מוליד ריחא או טעמא אינו אסור בכה"ג אלא אם נולד הטעם או הריח בשבת וא"ש. ולפ"ז בנידון דידן שנעשה חומץ בשבת אסור מטעם מוליד טעם חדש כנ"ל

ועוד נראה לאסור לשפוך ע"י ישראל שהרי הערובות הזה ממים וחומץ ושפיריטוס שהוא בגיגית אחרת וממשקה הזה נוטל ושופך בגיגית שבו נעשה חומץ אינו ראוי' לשתי' והוי מוקצה ואסור לטלטלו ועיי' במג"א סי' שכ"א סק"ז ותשו' מהר"מ שיק או"ח סי' קל"ה אמנם שם פלפל רק בשופך מים ושפיריטוס או חומץ שהוא רא' לשתי' או ליתנו על האוכל והוא דבר הניטל רק מצד שהוא לצורך דבר שאינו ניטל אבל כאן התערובות הזה גופא הוא מוקצה ודבר שאינו ניטל ודאי אסור ע"י ישראל

ומה שדקדק על הטו"ז אמאי לא המציא דינו רק לטעם הרמב"ם ולא לרש"י משום מעבד. תמהני הלא לא מצינו דשייך מעבד רק במלח ולא בחומץ עיי' שבת ע"ה ע"ב ובראשוני' חולין י"ד. ואפי' לפמ"ש לעיל דעיבוד ובישול פועלי' פעולה אחת מ"מ הרי גם לענין כבוש כמבושל העלה הש"ך סי' ק"ה סק"ב דאין חומץ שווה למלח דבציר הוי כבוש כמבושל אם שהה כשיעור כדי שיתנו על האור וירתיח ולא בחומץ דבעי' דוקא מעל"ע כמו בשאר משקי' וכן העלה פר"ח שם ודוקא לענין חליטת כבד מצינו בסי' ע"ג ס"ב דחליטת חומץ שווה לרותחי' וא"כ אין רחוק שגם טו"ז סובר כן ולא קשה מידי

אמנם כ"ז ע"י ישראל אבל ע"י עכו"ם יש להתיר. אבל לפענ"ד יש בזה איסור דאורייתא והוא עפמ"ש רמב"ן בחומש פ' אמור בפסוק יהי' לכם שבתון שנצטוינו מה"ת להיות לנו מכוחה ביו"ט אפי' מדברי' שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקלו הפירות ולמלא החביות יין ולפנות הכלי' וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א על