בית שערים אורח חיים קב

ועתה באתי על דבר אשר שאל בענין עשיית החומץ בש"ק ויו"ט וסדר מלאכתו הוא כן ממלאי' גיגית גדולה עם קסמין הנקראים האבעלשפאהנער ושופכי' עליהם חומץ חזק מאוד הנקרא עססיג-עססענץ ומשהין החומץ שם שעה או שתים ואח"כ מוציאי' אותו מן הגיגית ע"י ברזא ארוכה שבתוך הגיגית ובתוך אותו ברזא נקב ונותני' בו ברזא קטנה וזה נקרא צאפפען ושופכי' אותו בחזרה לתוך הגיגית עם הוספת קצת חומץ חזק וכן עושי' הרבה פעמים עד שקולטין הקסמין חוזק החימוץ וגם נשאר בשולי החבית טפח או יותר גבוה מטפח מן החומץ החזק מעורב עם הקסמי' וזהו אמה לעשות חומץ. ואח"כ מתחיל לעשות חומץ באופן זה. מערב בגיגית אחרת מים וחומץ ושפיריטוס ושופך מדות ידיעו' בגיגית אשר בו האמה ושוהה שם שעה או שתים אח"כ מוציא ע"י הברזא הנ"ל כשיעור שנתן בתוכה ועדיין נשאר משקה בתוכה כשיעור שהי' האמה או פחות מעט וחוזר ושפכו לתוך הגיגית שבו האמה ולפעמים בהוספת מעט שפיריטוס וכן עושה הרבה פעמים עד שנעשה חומץ חזק עססיגעססענץ וחוזר ונוטל מן התערובות הנ"ל ושופך בגיגית שבו האמה עד שנעשה חומץ חזק וכן חוזר חלילה ואם ישבות יום א' ממלאכתו יתקלקל האמה ויופסד וא"א כלל לעסוק בעסק זה ודעת מעלתו להתיר לעשות כן בשבת ויו"ט עכ"פ ע"י עכו"ם משום דהוי שבות דשבות במקום פסידא כאשר האריך במכתבו בטעמו ונימוקו

ואני טרם אחלה לדבר אשעשע בדבריו הנעימים ראשית דבר תמה על הטו"ז או"ח סי' שכ"א סק"ג שעמ"ש המחבר אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד מפני שנראה ככובש כבשי' והכובש אסור מפני שהוא כמבשל וכ' טו"ז רש"י לא נתן טעם זה אלא שע"י המלח נתקשי' והוי תיקון וטעם זה הוא מרמב"ם ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקי' לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהי' חומץ אח"כ דזה הוי ככובש כבשים דהא מתכוין שזה המעט ששופך שם יהי' נכבש ויתחמץ ע"ש ובעיניו יפלא דמשמע שלא המציא דין זה רק לטעם הרמב"ם ולא לרש"י וזה צריך טעם. עוד התפלא שדין זה הוא נגד משנה ערוכה בשבת קל"ט נותנים מים ע"ג השמרים בשביל שיצלו ופי' הרע"ב בפי' השני ונותנים מים ע"ג שמרים שנשארו בחביות וקולטי' המים טעם היין ומוציאי' אותם בשבת ושותי' אותם ואין בזה משום בורר וכו' וכתב המאירי שם בפי' א' ואני מצאתי כן גם בחי' ר"ן שם הביא רק פי' זה בשם רבינו יהונתן ע"ש ומ"ל מים מתהפכי' ליין או יין מתהפך לחומץ. וגם קשה לי' ממעשי' בכל יום וכי אסור למזוג יין או חומץ במים. ולכן חילק תחילה בין מעט דמותר ובין הרבה דאסור כמו דמחלקי' במי מלח שאינן עזי' בין מעט למרובי' ולא נהירא לי'. לכן חידש דל"ש משום מעבד רק בדבר גוש ולא בדבר צלול אבל מבשל שייך גם בדבר צלול ולכן כתב טו"ז דינו רק לרמב"ם משום מבשל ולא לרש"י משום מעבד ופי' הרע"ב ומאירי הנ"ל הוא לשיטת רש"י ולרמב"ם באמת זה אסור רק לרמב"ם ס"ל כפי' האחר שברע"ב ומאירי שם. ולפ"ז לדעת רש"י מותר אפי' ישראל לשפוך בגיגית הנ"ל דאין בצלול משום מעבד ולרמב"ם דהוא משום מבשל עכ"פ אינו תולדות האור ואין כאן בישול רק מדרבנן ונהי דלישראל אסור אבל ע"י נכרי' הוי שבות דשבות ושרי במקום פסידא עכת"ד

והנה בגוף הדבר דפשיטא לי' דאין בדבר צלול משום מעבד אני נבוך הרבה לפמ"ש שביארתי בתשו' א' להל' שבת סי'... דפעולת הבישול ופעולת העיבוד אחת הם לפמ"ש הרמב"ם פ"ט דשבת סוף ה"ו כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל עיי"ש וא"כ פעולת הבישול הוא לרפות גוף קשה ולהקשות גוף רך וכן פעולת העיבוד כ' רש"י בשבת ק"ח ע"ב ד"ה אין מולחי' שהמלח מעבדן ונעשי' קשים וטו"ז סי' שכ"א סק"ו כ' ונ"ל שהם דומים לצנון פי' המלח מרכך הקושי שיש בהן מצד קליפתן ודומה לעיבוד ע"ש וא"כ גם העיבוד מרכך גוף קשה ומקשה גוף רך והוכחתי כן מדברי ר"ן בע"ז ע"ד ע"ב ולפ"ז כיון דהבישול פועל גם בדבר צלול ואדרבה בדבר קשה אין בישול אחר בישול ובצלול אם נצטנן יש בישול אחר בישול לכמה שי' עי' סי' שי"ח ה"נ העיבוד פועל בו וא"כ שייך בי' מעבד. והא דאמר רבא בשבת ע"ה אין עיבוד באוכלין היינו משום דבדבר שעומד לאכילה ל"ש עיבוד אף שעושה פעולת העיבוד ומשו"ה כ' בחי' רשב"א מנחות כ"א דקרבן תמיד ומוסף דשבת כיון שהי' כליל ואינו נאכל דלאו כעיבוד באוכלין דמי מאחר שאינו נאכל ע"ש ועיין בר"ן ביצה י"א ע"א אין מולחין את החלבי' כדי שלא יסריחו דמולח מידי דשייך בי' עיבוד כגון חלבי' דלאו אוכלי' גמורי' הם יש בו משום מעבד ועי' ש"מ שם ותוס' שבת סי' שכ"א אות יו"ד אבל העיבוד שפיר פועל באוכלין רק כיון דנאכל אין בו משום מעבד מה"ת ורק מדרבנן ועיי' בתוס' שבת הנ"ל סי' שכ"א אות ה' (ותימא על תויו"ט פי"ד דשבת מ"ב דכ' דמשו"ה לא פי' הרמב"ם משום מעבד כיון דפסק אין עיבוד באוכלין הא זה רק מה"ת אבל מדרבנן יש עיבוד וכמדומה לי שראיתי א' מן האחרונים שעמד בזה] וה"נ במשקי' ודבר צלול לפמ"ש דשייך בהו פעולת העיבוד שפיר י"ל דשייך בהו משום מעבד דרבנן, ולא עוד אלא כיון דיש מיני אוכלין דשייך בהו עיבוד מה"ת כמו חלבי' רק שאין נאכלי' מחמת איסור שבהן שפיר י"ל דגם במשקי' שייך עיבוד מדרבנן אטו אוכלין דשייך בהו עיבוד מה"ת

ואולי י"ל בחומץ חזק דמבואר ביומא פ"א דפטור אם שותהו ביוה"כ משום דאינו ראוי לשתיה ועיין בטור וב"י סי' תרי"ג א"כ שייך בהו עיבוד מה"ת ואף דראוי לשתי' ע"י מזיגה כיון דלא מישתי' בעינא לא מקרי משקה ועי' שבועות כ"ב גבי חרצין כיון דלא בעיני' אכלי לי' אינשי לא מקרי אכילה וה"נ לא מקרי שתי' דנימא בי' אין עיבוד באוכלי' ולפ"ז ל"ק מה שהק' מעלתו משבת קל"ט דהתם כיון דראוי לשתי' שייך בי' אין עיבוד אבל בחומץ דאינו ראוי לשתיה ל"ש אין עיבוד באוכלי' ואסור משום מעבד

אבל לפענ"ד ממקומו הוא מוכרע דבדבר צלול ל"ש עיבוד שהרי בברייתא שנינו אין עשיית מי מלח מרובי' לתת לתוך הכבשי' וכו' וכן הוא לשון הטור ושו"ע סי' שכ"א ומשמע דוקא לתת לתוך הכבשים אסור אבל שלא לתוך הכבשי' שרי ועיי' פמ"ג שם באש"א אות ד' ואמאי הא הוי עיבוד במים אעכ"ח דבדבר צלול ל"ש עיבוד וכן משמע מלשון רש"י ד"ה והלא שכ' מפני שהוא כמעבד מתחן את האוכל הנתן לתוכו כדי שיתקיים משמע במים שהוא צלול ל"ש משום מעבד

אלא דבאמת אין ראי' מזה דבצלול ל"ש מעבד אלא משום דל"ש מעבד אלא אם פועל בזה שיתקיים ימים רבים ולא יפסד כמ"ש חי' הר"ן ואפי' אם פועל שיוכל להתקיים ימים רבים ולא יפסד מ"מ אם אינו עולה לקיום רק לצורך שעתו לא שייך בי' עיבוד כמ"ש תיו"ט אבל במים ל"ש שנותן בו מלח כדי שיתקיים המים ימים רבים ולכן ל"ש בי' עיבוד

אכן באמת מלישנא דמתני' משמע דמרובי' אסורי' אפי' אינו נותן לתוך הכבשים ועי' פמג"ד שם. ובאמת הוא תמוה אמאי יאסר אי משום דגזרינן אטו שמא יתן לתוך הכבשים הא הוי גזלג"ז דהא כובש גופא ל"ה עיבוד אלא מדרבנן דאין עיבוד באוכלין ואי משום חשדא ומראית עין שיחשדו אותו שעושה כדי ליתן לתוך הכבשי' הא כיון דאינו עיבוד רק מדרבנן והרי כ' האשר"י בשבת קמ"ו אות ט' דבאיסור דרבנן ל"ש כל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין אפי' בח"ח אסור עיי"ש ועיין טו"ז או"ח סוס"י רמ"ז. ונראה דקושי' זו דחקו לתיו"ט שכ' דטעם הרמב"ם שכ' דמרובי' אסורי' מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ולא משום מעבד משום דפסק אין עיבוד באוכלין ורש"י והרע"ב פסקו כרבה בר ר"ה דיש עיבוד באוכלין ושפיר פי' משום מעבד ותמהו האחרונים נהי דאין עיבוד באוכלין מה"ת מ"מ מדרבנן אסור. ולפמ"ש לק"מ דנהי לתוך הכבשי' הוי עיבוד מדרבנן מ"מ בעושה מי מלח ואינו נותן לתוך הכבשי' וכמו שהוא לישנא דמתני' והרמב"ם לא נקט כלל לתת לתוך הכבשי' הוי גזלג"ז וגם משום מראית עין ליכא לכן צריך טעם משום דנראה כמבשל שהוא מלאכה דאורייתא וכונתו או דמתחזי' לאינשי כאלו רוצה לבשל בו ואסור משום מראית עין שיחשדהו שרוצה לעשות מלאכה דאורייתא או שהוא בעצמו מתחזי' כבישול ויבא גם לבשל

אלא דלפ"ז תקשי מ"ש הרמב"ם וכן לא יעשה מי מלח עזי' וכו' מפרי שנראה כעושה מורייס וכ' כ"מ משום דסתם מורייס עבדי לי' לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמחזי' ככובש כבשי' אסור ותקשי הרי כובש כבשי' גופא אינו מבשל מה"ת שאינו תולדות האור ורק מדרבנן והוי גזלג"ז וכ"ש כאן דאיכא ספיקא טובא שמא לא יעשה כלל מורייס בשבת ואת"ל יעשה שמא לא יכבש בו דגים ואפי' אם כובש בו משמע מדברי כ"מ שאינו כובש כבשים ממש רק מחזי ככובש כבשים וכובש כבשים גופא הוא רק מדרבנן וכן ק' מ"ש דאסור למלוח צנון וכיוצא בו בשבת מפני שנרא ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל עיי"ש וכיון דכובש אסור מדרבנן משום מחזי כמבשל וצנון הוא רק מחזי ככובש וא"כ הוי גזלג"ז וגם משום מראית עין ליכא למיאסר בח"ח באיסור דרבנן כמש"ל בשם האשר"י

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש לפמ"ש הרא"ש בשבת מ"ב ומשמע דבישרא דתורא לא בישול בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור ומיהו אם מליח ישן הוא אפשר דאסור הוא וממהר להתבשל כדאמר לעיל וכו' ועיין טו"ז סי' שי"ח סקי"ג והרי קי"ל ביצה ל"ד א' מביא את האור וכו' וא' נותן את המים וא' נותן בתוכו תבלין וא' מגיס כולן חייבין ועי' שם ברש"י וכן פסק הרמב"ם פ"ט משבת ה"ד ועי' בכ"מ פ"ג הי"א דמגיס חייב משום מבשל לפי שמקרב הבישול ע"ש. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם דבכובש כבשים ומבשלי' אח"כ נמי ממהר להתבשל וא"כ בכבישה מקרב הבישול ואם כובש בשבת אפי' מבשל אח"כ בחול מ"מ כיון שקירב הבישול בשבת חייב משום מבשל. אלא דבצנון אינו מבשלה אח"כ כלל וגם אינו כבשו לזמן מרובה שעי"ז ימהר הבישול רק לאכול בסעודה אחרת בו ביום לכן אינו אסור מה"ת דל"ה כובש ולכן כ' מפני שנראה ככובש כבשים בשבת ולכן שפיר גזרינן אטו כובש או מפני מראית עין משום דכובש הוא איסור דאורייתא דהוי כמבשל ממש וזה שכתב והכובש אסור מפני