בית שערים אורח חיים קא

וחמימו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן ע"ש ועיי' בתוס' יו"ט שם. ויען כי הייתי בשבוע זו בשוקי בראי וגם אינני בקו הבריאות כהוגן אסתגר בזה והי' כי יבואו דבריו בענין הפסק אשר כתב אשעשע עמו ארוכות וקצרות אי"ה וד' יהיה עמנו ויראנו מתורתו נפלאות לאמיתה של תורה כנפשו ונפש ידידו דוש"ח באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנל

תשובה ק"ט עוד להנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו א' ואלה המשפטי' תר"ן לפ"ק

ידים שניות מדברי סופרים הגיעני בפלפול ארוך. מקורו ברוך. ושם בארה עמ"ש עפ"י דברי נמ"י ב"ק כ"ב דשוחט חייב על שעת מיתת הבהמה דאז התיקון בשעת קלקול דהו' כאלו עושה זה בשעת שחיטה ומע"כ הביא ראי' משבת ק"ז ע"ב השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב אלמא אעפ"י שמת אח"כ הוי כאלו המיתו בידים בשעה ששלוהו מן הים יפה כתב. אבל מה שהביא מב"ק ס' בזורה ורוח מסייעו דחייב לענין שבת אינו ענין לכאן דהרי שם לענין נזיקון פטור ובנ"ד מדמה נמ"י שבת לנזיקין אבל הדבר פשוט דשם עיקור מלאכת זורה כך הוא וכך הי' במשכן שכח אחר של הרוח מעורב בו ומשו"ת חייב לענין שבת וכמ"ש בעה"מ שבת ק"ו דבזורה ובורר כיון שעיקר המלאכה הוא באופן שאצ"ל חייב עליהם אפי' למ"ד משאצ"ל פטור ע"ש והארכתי בזה בתשובה

ומה שהביא סתירה לזה מתוס' שבת ע"ה ד"ה הצד שכתבו דמשו"ה לא מיחייב בצידת חלזון משום נטילת נשמה כמו בשולה דג משום דשמא חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו וה"נ בשוחט ע"י שמפרכסת מקרב מיתתה ע"י מעשיו ואינו חייב אלא על שעת שחיטה. יעיין בס' ראש יוסף שם שפי' דברי תוס' דחלזון אינו מת מעצמו ע"י הוצאת מים אלא ע"י ניענוע ופרכוס הוא מת א"כ האדם אינו עושה כלום ול"ד לשולה דג מן הים וכו' ע"ש ולפ"ז בשוחט גם אם הפרכוס גורם קירוב מיתה מ"מ גם ע"י מעשה שחיטתו הוא מת רק הי' מת בשתי שעות וע"י הפרכוס מת בשעה אחת שפיר מקרי מת מחמת מעשה אדם ועיי' בתוס' סנהדרין ט' ד"ה לרצונו שכתבו דהרוג גופא מצינא לפרש דלא מיפסל מחמת שנאה אלא מחמת שהוא טריפה ואינו ראוי להעיד ע"ש משמע דאפי' רק עשאו טריפה מקרי הרוג כיון שטריפה אינו חי' וסופו למות בחבלה זו ושפיר מיקרי תיקון בשעת קלקול כשמתה הבהמה

ולפענ"ד נר' בכונת תוס' דודאי בצד חלזון ושולה דג מן הים אם מחזירו למים קודם שיבש כסלע פטור דאינו מת מחמת צידתו ושלייתו כמו בהדביק פת בתנור ורודה קודם שיבא לידי איסור סקילה בשבת דף ד' אלא דבדג אם מניחו כ"כ חוץ למים עד שיבש כסלע דשוב א"י לחיות חייב כמו בשופת קדירה אצל האור והוא מתבשל ממילא לכן הוי כמת מחמת מעשיו וחייב משום נטילת נשמה אבל חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו וא"כ אי לאו פרכוסי שקירב מיתתו הי' עדיין חי והי' אפשר להחזירו למים ולחיות והי' פטור וא"כ מה שא"א להחזירו ולהחיותו אינו מחמת מעשיו ולכן פטור ועדיף ממאי שאינו יכול לרדותו מן התנור ע"י שאנוס באי' דרבנן שכתבו תוס' שבת הנ"ל ד"ה קודם דפטור אבל בשוחט דלא מצי לאחדורי ובלי פירכוס נמי הי' מת ע"י מעשה שחיטתו שפיר הוי מה שמת אח"כ כאלו המיתו בשעת שחיטה והוי תיקון בשעת הקלקול

ומה שהביא מסנהדרין ע"ח בהכוהו י' בנ"א בזאח"ז ומת דלריב"ב אחרון חייב אפי' עשאו גוסס ואפי' אמדוהו למיתה הוא מעשה לסתור שהרי כתבו תוס' שם דה"ט כיון שהקילה עליו תורה שחובשי' אותו ואעפ"י שאמדוהו למיתה אין הורגי' אותו כל זמן שהוא חי' וזימני' נמי דאומדי' למיתה וחי אע"ג דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור וכוונתם נ"ל אע"ג דהולכי' בדנ"פ בת"ר מ"מ כאן גילה תורה דלא ניזל בת"ר כיון שאפשר לברר אם ימות וא"כ לא חייבה אותו תורה מיתה עד שיתברר שמת מחמת חבלה זו ולכן כיון שבא אחר והרגו ולא נתברר פטור וכל זה ל"ש כאן דהרי ודאי מת מחמת שחיטה לא רק רוב וגם לא מצינו שהקילה תורה וא"כ ודאי חשוב מה שמתה אח"כ כאלו המיתה בשעת שחיטה ואפי' אם הפרכוס קירב מיתתה וכתבו עוד ותדע דהא אשכחן גוסס ביד"ש דנחשב כחי לפטור מ' שעשאו גוסס ולפ"ז לענין מלאכת שבת אפשר דאינו חייב על גוסס ביד"ש משום נטילת נשמה ואם עשאו גוסס ביד"א חייב משום מלאכת נטילת נשמה וגם לריב"ב צריך קרא כל נפש כל דהו נפש וחייב האחרון ולענין שבת דליכא קרא הראשון חייב ולא האחרון וא"כ השוחט חייב משום נטילת נשמה כשמתה ולא דייני' לה כמתה מחמת פרכוס שקירב מיתתה לפטור השוחט. ואפי' לו יהיבנא שמצד שהפרכוס קירב מיתתה הוי כשנים שעשאו מלאכה מ"מ ודאי לא עדיף מזה יכול וזה אינו יכול דהרי ע"י שחיטתה היתה מתה עכ"פ ובלי שחיטתו לא הי' פרכוס כלל ובזה לכ"ע יכול חייב ואינו יכול פטור כמבואר בשבת צ"ב ע"ב וברמב"ם פ"א משבת הט"ז

ומה שהשיג על פירושי במהרי"ט דל"ש עביד ל"מ אלא אם הפעולה הנמשך מן המעשה מתועבת הא בתמורה הפעולה הנמשך מן המעשה אינו מתועבת דהא אדרבה אמרה תורה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ואפ"ה אי לאו דגלי קרא דמהני הו"א דל"מ. ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו הלא אהא דפריך שם בתמורה והרי תמורה וכו' דנימא דל"מ משני שאני התם דא"ק והי' הוא ותמורתו יהי' קודש והיינו דגלי קרא שאין הפעולה הנמשך מן המעשה מתועב רק המעשה ולהכי מהני אבל אם לא גלי' קרא הו"א שפעולה הנמשך מן המעשה מתועב שיהי' זה תמורה ול"מ ואינו קידש. ומש"כ וכן במקדש בביאה א' מחייבי לאווין ל"ש תירוצי כונתו סתומה דהתם ל"ק דנימא עביד ל"מ דהא ילפי' בקידושי' ס"ח מקרא דקידושי' תופסי' בחייבי לאווין ומהני ובאלמנה לכ"ג פריך שם בתמורה דנימא ל"מ ומשני דגלי קרא דמהני לכן א"י להשיב בזה

ומה שהאריך ליישב דקושי' מהרשד"ם ל"ק רק אם נימא דאפי' אם שחיטתו נבילה מ"מ חילל שבת דתיקון מידי אבטה"ח לב"נ אבל אם נימא כקושיתו דאם ל"מ שוב לא חילל שבת א"כ מהני וכן חוזר חלילה לכן אמרי' דמהני. יעיי' בתוס' ב"מ ל' ע"א ד"ה אף שהקשו ועלה עלי' זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי' להפסיל פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט ותי' כיון דאם היתה כשירה הוי ניחא לי' ולכך אין להכשיר עיי"ש ביאור דבריהם דאם נימא שהוא כשירה הרי ניחא לי' וראוי' להיות פסולה ואי נימא דפסולה לא ניחא וראוי להיות כשירה לכן אזלי' לחומרא ופסולה ע"ש וה"נ אם אמרי' דשחיטתו כשירה א"כ חילל שבת וראוי להיות פסולה משום עביד ל"מ ואם היא פסולה א"כ לא חילל שבת וראוי להיות שחיטה כשירה א"כ ראוי לילך לחומרא כמו התם ולומר דל"מ ושחיטתו פסולה ולענין ד"נ הי' למיזל לקולא שאינו מתחייב בנפשו אלא כיון דרק מצד עביד ל"מ ושחיטתו פסולה ומתחייב בנפשו משום דעבר אמימרא דרחמנא כמ"ש במכתב הקדום

אבל קושטא קאמינא דכאן א"צ לדברי תוס' הנ"ל אלא דאינו חוזר חלילה כלל רק אמרי' דשחיטה שהוא כשירה מן הדין פסולה כדי לתקן האיסור שלא יעבור עבירה שאם אתה אומר כשירה הרי עובר עבירה ומה חוזר חלילה שייך בזה ישים הדברי' על לבו ויראה שכן הוא

ובאמת לפענ"ד קושי' מהרשד"ם לק"מ לפמ"ש תוס' שם בתמורה דבצורם אוזן בכור ל"ש דל"מ דלא גרע מאלו נפל בו מום מעצמו דשרי ע"ש והרי קיי"ל כר' נתן בחולי' ל"א זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה דכשר וא"כ שחיטה נמי אם נשחט ממילא רק דקאתי הסכין מכח גברא כשר וא"כ ל"ש בי' עביד ל"מ דלא גרע מאלו נשחט מעצמו ע"י שזרק סכין לנועצה בכותל וא"ש

נוהסבר בדברי מהרי"ט הנ"ל נ"ל עוד דזה ברור דיש חילוק בין כונה לרצון דהרי חשו"ק כשרי' לכתוב את הגט באחרי' עומדי' ע"ג אע"ג דבעי כוונה לשמה מ"מ מלמדי' אותו לכתוב לשמה עי' גיטין כ"ב וחולי' י"ב ומ"מ אקנויי לא מקנה ואפי' באחרי' עע"ג ומלמדי' אותן שיהא מתכוונים להקנות משום דקנין בעי' רצון ומה שאחרים מלמדים אותן לרצות אינו רצון כמו שאמרו פיתוי קטנה אונס הוא ויש להאריך בזה על קושי' תוס' מחליצה עפ"ד ח"צ סי' א' ועי' קצוה"ח סי' ער"ה ואכ"מ. ולפ"ז אני אומר דכך הוא סברת מהרי"ט דוקא במעשה שאינו מועיל אלא ברצון העושה שתהי' מקודשת או מגורשת או שיהי' זה תרומה או ביכורים או עומר או פדיון הקדש או מקדיש וכדומה כל הנ' שם בתמורה אז אמרי' שאם רצונו הוא נגד רצון התורה רצונו בטל וממילא לא אהני מעשיו אבל בשוחט אם שחט כדינו הרי הוא שחיטה כשירה ואפי' אינו רוצה ל"ש עביד ל"מ וה"נ בקורע על מתו בשבת אם קרע כדינו לשם קריעה יצא ידי קריעה בלי רצונו שיהי' זה קריעה ל"ש בזה כלל על"מ ובזה נתישבו קושיתיו במכתב הראשון. ובזה יבוא שלום ינוח על ראשו כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ק"י

שיל"ת ב' אויפאלו ה' מנחם אב ג' לסדר ויברך אתכם תרנ"ג לפ"ק

מנחם ציון, יראנו בבנין אפריון, והבית הזה יהי' עליון ויסיר אנחה ותוגיון, ויחיש את פדיון, לכבוד ידי"נ הרב המאוה"ג, מעוז ומגדל, איש חמודות מתנהג בחסידות, כקש"ת מו"ה יעקב שפירא ני' האבדק"ק טארצאל יע"א

יקרת מכתבו הגיענו בעתו ובזמנו ואין אומר השב עד הנה אבל לזאת יסלח ידידי ני' כי יקר ונכבד בעיני וכמה פעמים לקחתי ניירו בידי לעיין בדבריו הערבי' עלי דברי דודים ובכל פעם הפסיקוני טרדות שונות אשר העבירנו על דעתי ולכן איחרתי עד כה: