בית מאיר יורה דעה עז

ואף בשעת הטבילה דזה נמי שימוש דידי' יהי' כולו דידי' ומה"ת דלא יפרח הטומאה מיני'. ומה בכך שאם אח"כ יחזור וישתמש בו הכותי יהא חוזר כדין כלי ישראל הנמכר לכותי ויהא לו טורח לטבול בכל פעם יהי' ויהי' ולא ישתתף עם כותי בכלי סעודה. אלא אפילו אם טבילה זו כולה דרבנן וא"כ י"ל כמו דסמכינן על יש ברירה לקולא בדרבנן ה"ה איפכא אם הצד דאין ברירה עביד קולא יש לסמוך עלי'. א"כ דאין ברירה ובשעת השמוש נחשב חלק הכותי אצלו שאול אכתי קשה הא חלק הכותי מותר בלא טבילה כדין כלי שאול. ובע"כ לומר דכל זמן שלא נקנה כלי של כותי לישראל אין עליו שום דבר אך הדין כלי של כותי בזמן שנקנה לישראל. א"כ מכ"ש למה לא יהאילו אפשרות טבילה חלק הכותי אין עליו שום דין וחלק הישראל בטבילה אזלה מיני'. ואדרבה אף לנצח תועיל טבילה זו. להכי נלענ"ד דצריך טבילה לכל הפוסקים. אלא דלהרמב"ם בפעם אחד סגי ולרה"פ תמיד. אמנם אם השתתפו על אופן זה דלהכותי ב' חלקים ולהישראל חלק אחד אז לשיטת הרמב"ם כיון דרובו שאול יש לדון ולהתיר בלא טבילה כדין כלי שאול. וליתר פוסקים אף זה לא מהני. אבל במחצה ע"מ ודאי דאזלינן לחומרא אף בדרבנן. ועיין פרק י"א דמס' כלים משנה ד' ודוכתי טובא ודוק

סעיף טו אם הטביל וכו'. לפ"ר קשה על ד"ז מהסוגיא דמנחות פרק התכלת שמביא הספר זהב מזוקק דאיתא שם אמר ר"י כל מצוה שכשירה ע"י כותי אפי' עשאה ישראל אין מברך עלי'. וכפי הנראה מביא ספר הנ"ל מזה סייעתא דלכתחילה אין לעשותה ע"י נכרי. ור"ל דהכלל לא נאמר אלא במה דאף לכתחילה כשר ע"י כותי. אבל אם רק לכתחילה אינו כשר ע"י נכרי אף דבדיעבד כשר מ"מ ישראל מברך. וזה ודאי אינו דא"כ לא מקשה הסוגי' שם על ממילה מידי שהרי דוקא אם אין ישראל בעיר הוא דכשר ואין לך דיעבד גדול מזה. א"ו דהכלל עיקרו אך על דיעבד נאמר. ומ"מ לדעתי לק"מ על הרשב"א דנהי דהרא"ש פרק לולב וערבה מביא דברי ר"י לטעם שלא לברך על עשיית סוכה הרי מביא נמי שם עיקר הטעם משום דכל מצוה שאין העשיי' גמר מצוותה אין לברך עלי'. וההוא כללא שיהא גמר המצוה נתלה באם עשאה כותי כשירה שאף ישראל לא יברך עלי' המעיין שם בהסוגיא יראה שזה אינו אלא דעת רב חסדא בדעתי' דרב מדסבר ציצית חובת טלית לא ידע לפרש מ"ט דרב שפוסק שלא לברך על עשיית ציצית אלא משום דסובר הכלל אף בגמר מצוה ואף דממילה מוכח מדר"מ איפכא סובר בדעתי' דרב מפני שלשיטתו שפוסל מילת כותים ואפשר שסובר ההוא כללא הוכיח בדעתו שסובר הכלל ולפיכך רמי' עלי' דרב לפי משנתו בדרב שציצית שעשאה כותי פסולה משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י דציצית חובת גברא מעיקרא לק"מ דטעמי' דרב בפשוט מפני שאינה גמר מצוה מה"ת לומר דפליג על המוכח מהתנאים דגבי מילה דאפילו במה שעשאה כותי כשירה מ"מ ישראל מברך עלי' וזה ברור ולק"מ

פר"ח ס"ק מ'. ויברך ישראל הברכה. נ"ב לענ"ד העיקר כהט"ז דהא קיי"ל אין שליחות לכותי ואין זה אלא כאילו נפל למים מעצמו כדכתב לקמן. וא"כ איך יברך ועל מה יברך. וכן מדויק קצת לשון הגמרא מנחות מ"ב דמקשה והרי מילה וכו' דכשירה בכותי ובישראל צריך לברך. משמע אבל אם כותי מל לא ס"ד דהישראל מברך. והרשב"א אפשר דאיירי בטובל מספק דבל"ז אינו מברך

סימן קכא סעיף ה'. הג"ה וכלי חרס כו' מאחר דא"א בהגעלה. נ"ב עיין סי' קנ"ה סעיף ט"ו ובש"ך ס"ק ל"ג: סעיף ו בש"ך ס"ק י"ז בא"ד כתב מיהו י"ל וכו' אבל בחום שע"י אש אפשר דכע"מ. נ"ב עיין סי' צ"ד ס"ק כ"ח ומה שכתבתי בצדו: פר"ח סק"ה עכ"ל הטור נ"ב בהטור לית מזה דבר אלא הן דברי העט"ז בש"ך. ואף שהש"ך כתב שכן משמע לכאורה בהרא"ש וטור עיין בם כי לא משמע מידי. אלא לענ"ד משמע איפכא דלשיטה זו כלי מתכות הבלוע ע"י רותח אפילו לאכילת צונן צריך הגעלה כי היכי דלא ליהוי כטובל ושרץ בידו ובזה סותר הרא"ש דעתם דכי היכי דלצונן כשר הטבילה בלא הגעלה ה"ה דאם רוצה אח"כ לאכול רותח עלתה טבילה. ועיין פרישה

פר"ח ס"ק ט"ו קרוב לסופו. מ"מ אינו מוליך הבליעה בכולו נ"ב ומה דמצריכינן להגעיל אף הקתות ע"כ כדכתב המשה"ב אפשר משום דקתא גופי' נוגע בחמין ובלע כעץ פרור דצריך הגעלה ועיין בו ס"ק ט"ז מה שמביא טעם בשם הב"ח: הלכות נותן טעם לפגם

סימן קכב סעיף ו' בש"ך סק"ד הטעם וכו' ומה"ט אסור לבשל לכתחילה בכלי של נכרי דליכא אלא חדא ספיקא. לדעתי דבריו תמוהים דמשמע מיני' דוקא כיון דזה טעם הדין מש"ה ניחא דאסור לבשל בכליהם הא אלו היינו אומרים דהדין פשוט שסתם כליהם הוא בחזקת שאינם ב"י לא הי' ניחא. ואדרבה נהפך הוא דאילו כן דסתם הם בחזקת שאינם ב"י פשיטא דל"ק דהא כלי אינו ב"י אסור לכתחילה. משא"כ עכשיו דהטעם משום דהוא ס"ס הוא דקשיא ולא משני מידי דמה בכך שאינו אלא חדא ספיקא הא הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן דהיינו ספק אם לא נשתמש בדבר הפוגם בעין או לא נותן טעם כלל ועיין בדבריו עצמם סי' ק"י בדיני ס"ס סעיף י"ו. א"ו או כדכתב הרשב"א בתשו' סי' תצ"ז בלשון זה ואפשר דבדין הי' להשתמש בו לכתחילה ככל ס"ס דמותר אפילו לכתחילה אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורים. והרשב"א לשיטתי' שסובר טעם זה שלא יפרוצו לעיקר כדאיתא בפר"ח סי' צ"ח ס"ק ז' ד"ה ומעתה הראשון ולשיטת הרמב"ם והר"ן שבפר"ח שמשמע דלית להו ההוא סברה ולהכי נתנו הטעם בגבינות משום דבר המעמיד באמת לית להו דס"ס אף לכתחילה שרי. וכבר דחקתי לנפשי דלדעתי אף הרשב"א אינו מתיר לס"ס לכתחילה דלא כפר"ח בסי' ק"י כי באמת לא מצאתי בש"ס ס"ס או ספק דרבנן דשרי לכתחילה. אלא כוונת הרשב"א מ"ש בלשון ואפשר דבדין הי' להשתמש בו לכתחילה ר"ל במקום דחק דחשוב כדיעבד. ויהי' איך שיהי' הטעם פשוט עכ"פ או משום דס"ס לכתחילה אסור או שלא יפרוצו ודוק

סעיף ט בט"ז סק"ח בא"ד קרוב לסופו. לא הי' לו לכתוב כן דזה אינו ספק כלל כמ"ש המרדכי. נ"ב אמת שכן כתב אבל בעניותי לא הבנתי הדברים שנתן טעם דכל כלי סתמא משתמשין בו א"כ איך תפסינן לספק בכליהם שמא לא נשתמשו בו היום נימא נמי דכל כלי סתמא משתמשין בו א"ו נהי דסתמא נשתמש בו אבל יום אחד שפיר יש ספק אם נשתמש בו כלל. ומה יגרע כלי ישראל שנאמר סתמא יום אחד זה השתמש בו עד שמכח זה יחודש דין תמוה כזה שיהא עדיפות באריכות זמן. אדרבה באריכות זמן לענ"ד יותר קרוב שנשתמש בו מבזמן קצר וצ"ע. ועיין פר"ח לדינא

הלכות יין נסך

סימן קכג סעיף א' בט"ז ס"ק א' בא"ד וכתב ב"י דעכשיו נ"ב היינו בספרי ב"י הקודמים והב"ח והפרישה מביאים אותן

סעיף ה בט"ז סק"ד בא"ד כתב ובאמת יפה כתב בעל הדרישה דאי וכו' נ"ב עיין סי' קי"ד סעיף י' בסופו ולק"מ וע"כ לבא לדברי הב"ח כדי שלא יהי' רש"י נגד שמואל ואבלט ודברי הדרישה יותר דחוקים ע"ש כי רש"י בעצמו כתב גבי שמואל ושמעינן מהכא דמותר אף בשתיה

סעיף ט ואם נעצרו בגלגל וקורה אין בהם משום יי"נ אא"כ נתן ג' ומצא ד'. ובסעיף י"א גבי שמרים שלנו