בית מאיר יורה דעה עד

או המבושלים פשיטא דמודו דחשיבו נשתנו מברייתן. ובחנם השיגו הפר"ח כי הוא אזיל במחשבת הד"מ ולא היא וכבר הושג נמי הת"ח בדין הנ"ל מן הפר"ח בסק"י על אופן אחר ע"ש וק"ל: שם בס"ק ג' משיג על הש"ע ומביא תי' התה"ב על דייסא וי"ל דלא אמרו ללפת בו הפת אלא דוקא במיני ליפתן נ"ב ר"ל לאפוקי דגים קטנים שהם מין ליפתן וכיון שאינם עולין על ש"מ ללפת מותרים אבל מאכלים הנאכלים לא בתורת ליפתן אלא בתורת מאכל בפ"ע כל שעולה עש"מ אסור יהיו נאכלים באיזה אופן שיהי'. ותדע שהרי בעצמו פוסק סק"ה דאגוזים ירוקים מרוקחים אסורים. וא"כ א"י מנ"ל לחלק בין פרפראות הנאכלים בקינוח סעודה עד דדחק לבסוף שהטור קורא פרפראות למאכל הבא במקום ליפתן. אמנם בודאי כל שהוא מין ליפתן כמו למשל דגים קטנים אף אילו היו עולים עש"מ לקינוח שרי כיון דאינם עולים ללפת

בס"ק כ"א כתב וי"ל דר"י הוי כתנא ופליג. נ"ב עיין תוס' כתובות דף ח'. ואולם על דברי התוס' הנ"ל כתבתי צ"ע דמה בכך דר"י לאו תנא הא מ"מ איתא יומא דף מ"ג ע"ב ל"מ ר"י לתנא לא צייתי אלא אפילו לרבים לא ציית וא"כ איכא נמי לשנויי אליבי' דפליג כמו רב. ועיין סוכה דף י"א ע"ב ד"ה ר"ש בן יהוצדק מבואר דהוא נמי תנא הי'. ואולי י"ל נהי דלא צייתי לתנא ופליג היינו במידי דהלכתא למשיחא ואין בו נ"מ לדינא משא"כ במידי דנהוג לדינא כיון דאמורא הוא לא הי' רשאי לחלוק על תנא

בס"ק כ"ב כתב וכן בדין וכו'. נ"ב עיין מה שכתבתי בצדו ס"ק ג: סימן קי"ד. סעיף ז'. בש"ך ס"ק י"א. ומהם בתוס' והרא"ש סוף פרק ג"ה שכתבו שם להדיא. נ"ב וכן הוא בפירוש בתוס' סוף ע"ז ד"ה מכאן ואילך לישתרי שכתבו בפי' על ההוא דינא דלא שרינן לעיל בפרק שני חמין של נכרים אלא משום דסתם כלים של נכרים אינם ב"י. ומשמע מסתימת לשונם אפילו בשתי' אינם מותרים אם ידוע ב"י ודלא כפר"ח. ולפ"ז מ"ש הרא"ש בפרק אין מעמידין הלכה ל"ד ומחמין של נכרים אין ראי' די"ל ש"ה שפוגם אפילו הוא בעין ע"כ דה"ק שאין להביא ראי' משם די"ל הכי אבל להאמת דקיי"ל טעם לפגם מותר אין לנו ראי' דפוגם אפילו בעין

פר"ח סק"ו. ועפ"ז מותר לשתות הקאווי בבית הנכרי וכו' מ"מ אינו עשוי ללפת בו את הפת. נ"ב א"י א"כ מה פרש"י ביומא דף פ"א ע"ב על הומלת"א דהקושי' דמוכח דנאכל חי ודילמא הטעם מפני שאין עשוי ללפת בו את הפת. א"ו עיין סי' קי"ג סק"ג במה שכתבתי בצדו. ועיקר ההיתר דשתיית קאווי היינו כדמסיים בשם התוס'. ואולם לפ"ז צריך לי עיון מה ההיתר ליי"ש שלא יהא באיסור בישולי נכרים וע"כ לומר משום דאין עולה עש"מ להזמין כלל עליו חבירו. וכדדייק לשון הרמב"ם ז"ל שבפר"ח סי' קי"ג סק"ב ע"ש ודוק. ועדיין צ"ע ואולי נמי שהיי"ש להכי אינו בכלל בישול נכרים מפני שאין דבר חי לפני הבישול אלא הוא הוצאת ברי' חדשה מן התבואה ע"י חום האש שמוציא הזיעה ולא מקרי בישול ודוק

סימן קט"ו סעיף ב' בש"ך ס"ק כ'. מאריך להשיג על הרמ"א והפר"ח מסכים על ידו. ודבריהם נראים אבל מצאתי בתשו' הרשב"א שבב"י ס"ס קי"ח כתב להדיא בלשון זה גבינות של נכרי שעמדו עליהם ישראל בשעת עשייתה וכו' ואפי' הם של נכרים אין חוששין להם וכו' מזה נראה ברור כדעת הרמ"א וצ"ע

פר"ח סק"ו עיין היטב ואלה הדברים שכתבתי בצדו על הכתוב ונמצינו למדין שדינו ממש כדין המורייס. וזה לשוני צ"ע בתשו' הרשב"א סי' רמ"ח שכתב בלשון הזה תדע שכל אותן שבפרק אין מעמידין גזירות קבועות הן יין וגבינה וכן כולם זולת המורייס שמצאו לו היתר במקום שהיין ביוקר ובמה שנאמר איתמר בכל השאר דלא אתמר לא איתמר. וכן קורא תגר עליו גיסו בעל ספר שתי לחם בסי' מ"ב. ותו הברור דאף לדבריו דוקא אם החלב טמא מצוי למכור ביוקר מהטהור. אבל כמו במדינתינו שאין אדם קונה חלב טמא ודאי כל שיש דבר טמא בנמצא במקום הזה דיש לחוש שיערבנה כדי למוכרה דאילו בעינה אין קונה אותה. ואף אם למשל כשאחד צריך לחלב טמא כמו לרפואה אינו מוצא לקנותה זולת בדמים יקרים יותר מהטהורה היינו מפני שאינו מצוי לחולבם מחמת שבפשוט אין קונה אותם. אבל מש"ה החשש הנ"ל במקומו ואף במקום שאינו נמצא צ"ע כנ"ל שהם דלא כמשמעות הרשב"א וגם תמה אני אם יש מקום ועיר בעולם שלא יהי' בנמצא שום דבר טמא. לכן היתר זה לענ"ד כפותא דנפל בבירא ע"כ הלשון בצדו. ועתה אוסיף ידי דלא מבעיא למה שהבין הט"ז דעת המרדכי דמצריך אף באין דבר טמא בעדרו יושב שיוכל לראות כשהוא עומד. וכן הבינו הרדב"ז. דפשיטא דאין לו ראי' לחידוש דינו. ואל תתמה כי לענ"ד אף לשון הרמב' שכתב אעפ"י שיש דבר טמא בעדרו וכו' ע"ש. ע"כ הכי משמע שאין חילוק ותמיד אפילו אין דבר טמא בעדרו בעי יושב שיוכל לראות כשהוא עומד. ומה שהביא המרדכי ראי' מהר"פ היינו דמחמיר באין טמא בעדר בכל החומר כמו ביש טמא בעדר. וכן מורה פשטות הש"ד בשם רש"י אמנם אפילו לפירושו להמרדכי על דרך הרשב"א והטור נמי לפענ"ד מה דפשוט להש"ס דבאין טמא בעדר ביושב לחוד סגי ואפילו אין יכול לראות החליבה אפילו בשעומד. היינו מפני שזה גופא בכלל שחלבו וישראל רואה דמ"ש רואה בעינו או ידיעה שהיא כמו ראי' דכיון שבהעדר אין טמא ומבחוץ יושב ומשמר שלא יביא מבחוץ הרי ברור שחלב זו מטהורה שבעדר. ואפילו עדות מתקיימה לפעמים ע"י ידיעה שהוא כראי'. ולהכי פשיטא שזה אינו בכלל גזירת חכמים. אבל מה שחלב טמא ביוקר פשיטא דלא מהני בזה כדכתב הרשב"א בתשו' הנ"ל. ודע דאף למה שפירשתי אין קושיא מקושי' הגמרא גבינות מ"ט אסרו אף שנעשה מן החלב האסורה שהיתר נחלב באין ישראל רואה דזה נמי חשוב כישראל רואה מפני המופת שאין דבר טמא עומד. ובזה נדחה קושי' תוס' על רש"י במה שפירש א"א דלית בי' צחצוחי חלב. ועוד למה יהי' הנכרי שוטה וכו'. כי זה אין סברה מוכרחת עד שתהא יוצאת מגזירת חכמים וישראל רואה ודוק

פר"ח ס"ק ט"ו. וכן יש להתיר מין מקפא אחר וכו' והוא כעין גבינה [כמדומה הוא מה שאנו קורין שאט וכו' וזו ריקוטא לא נכנסה תחת גזירת גבינה של נכרים נ"ב א"י למה דהא אם הגבינות הועמד בעור קיבת נכרי הרי הכל נאסר ובפרט להפוסקים דאין הולכין באיסורים בתר רוב. דבשלמא למ"ד דהטעם משום דבר המעמיד אפשר דסובר דבהשאט אין פעולתו המעמיד משא"כ לאותן הפוסקים

סימן קט"ז פר"ח סק"ד ואסר מהר"י סג"ל הכל משום סכנה. נ"ב ז"ל המ"א סי' קע"ג ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ וכו' ע"ש

שם אלא שהר"ן כתב דכלכית ר"ל דג קטן בין טמא ובין טהור. ולפ"ז אין משם ראי'. נ"ב א"י למה וכי בשביל שטמא הוא ליכא סכנתא דדג בבשר. וע"כ ר"ל דאז י"ל השאלה היתה על דג טמא באילפס דדגים טהורים. אבל זה מוכח מרש"י דפירש דג טמא ומ"מ פירש באילפס של בשר ומשום דסובר דג טמא וטהור מב"מ בטעמא הוא ולא שייך ליטעמי' ועיין סי' ק"ז וא"כ הראי' שפיר

בס"ק י"ו קרוב לסופו. ולשון תוס' דפ"ק דביצה אינו מדוקדק. נ"ב אבל כונתם נמי הכי די"ל מסתמא מתחילה לא נאסר אלא במקומם דהיו חברים. ועדיין צ"ע מה שכתבו נמי ריש המביא כדי יין ומיהו לדידן שרי דווקא בימיהם וכו' אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר. ועיין ב"י סי' של"ט בא"ח. תו צ"ע מה שכתבו תוס' בשבת דף ס"ד ע"ב סוף ד"ה ר' ענני ונשי דידן אין מראים וכו' ועיין ש"ע א"ח סי' ש"ג סעיף י"ח בהגה"ה: סימן קי"ז בט"ז סק"א ותמהתי כו'. נ"ב גם המ"ל שסמסיק שהוא ד"ת וכתב ונ"מ לדבר איסור שהוא ספק: