בית מאיר יורה דעה קסז

ומכח זה ממציא הט"ז שאם פשע אינו נאמן וא"כ יהא מוכרח דאף ספק בכור מחויב הכהן לקבלו ואפילו בכפי'. וזה ודאי דבר זר שהברירה יהא בידו אם להחזיקו לעצמו ואם להטילו על הכהן בחזקה כדהתמיה המהרי"ל שבש"ך ריש סי' ש"ו. ואפילו האיסור לענ"ד חלש מאוד אחרי שאינו אלא ספק דרבנן דהא משמע דגוף האיסור אפילו בבכור ודאי אינו אלא דרבנן משום דנראה כמבזה מתנות כהונה. ואף אם נקבל דוחק זה אכתי צ"ע אם זה יהי' הטעם איך ס"ד דהסוגיא שם דף ל"ח ע"ב דאף במעשר היינו טעמא דישראל לא חשידו. ומה ענין מעשר להאמין בו ישראל יותר מכהן. אמנם באמת מוכרח דאך הטעם כדכתבו דאילו בפשוט דדוקא כהנים הוא דראו שחשידו ולא ישראל א"כ מה צריך שם עמוד א' לומר על רועה ישראל בי כהנים ללגימא לא חיישינן. ת"ל דישראל הוא א"ו דזה גופא הטעם דישראל לא חשידו משום דללגימא ל"ח ואך משום הטירחא הוא דחשידו כהנים ובמעשר למה דס"ד ע"כ לומר מדיש לשיפולו תקנה דהיינו להביאו לירושלים דבזה"ז בל"ז אין מעשרין דומה לו לישראל בבכור וק"ל. ועיין בכורות דף נ"ג ד"ה ואין כתבו ולהמתין לכהן שירצה לקבלו משמע קצת אפילו שלא כפסק הש"ע סי' ש"ו וצ"ע

סימן שט"ו סעיף א' הג"ה וי"א וכו' ואפילו אם נתנו לו הישראל במעות. נ"ב עיין בספר תקפו כהן סי' ס"ב ולקמן סי' שכ"א בט"ז סק"ה

סעיף ד מבכרת וכו' שמא הפילה. נ"ב עיין נדה כ"ט ובתוס' ד"ה וזו. וצ"ע השמטת דבריהם

סימן שטז סעיף ג' בט"ז סק"ה מסיים על הש"ע ושינה מסגנון דנקט בפסקי מהרא"י. נ"ב המעיין שם יראה שמהרא"י גופי' לא פסק אלא בסגנון הש"ע ותדע דלזכר ונקיבה לא יקרא תערובות דחד בחד

סעיף ו בש"ך ס"ק י"א ובזה א"ש וכו'. נ"ב עיין נמי ט"ז וא"י מה קשה להו כל עיקר דשם מה דא"צ לשאול הוא מפני הספיקות טובא ולא מפני שעל המוכר להודיע כדכתב הט"ז ובהד' פרקים הוא הטעם ושם פשיטא דל"ק מפני שאז ידוע דלשחטה היום קבעי

סימן ש"ך סעיף ו' לפי שהוא דבר שלב"ל. נ"ב עיין א"ע ס"ס מ' ובספרי שם. ולפי הש"ע מה דאיתא בהמשנה וטור המוכר עובר פרתו ע"כ היינו שמכר הפרה לעוברה

בהנ"ל ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם. נ"ב לענ"ד ע"כ מתורת אגב אתינן עלי' דאילו מתורת חצר בגוי לא מהני משום דאין שליחות לגוי וה"ה חצר כמבואר בח"מ סי' רל"ה גבי קטן. וא"כ מהראוי שיאמר נמי קני אגב כמבואר ח"מ סי' ר"ב בהג"ה בשם הרא"ש וראב"ד. וא"כ עומדת בתוכה למותר וצ"ע. ועיין תשו' מהר"ש קאדנוור שמביא הח"י סי' תמ"ח ס"ק י"ד. ואולם לדעת המ"ב שמביא שם המ"א דיש שליחות גוי לגוי ה"ה אפשר דיש לו חצר אבל אין זה עיקר. שוב הגיע לידי גוף תשובה הנ"ל ומצאתי שהרגיש בזה ומביא בשם הרי"ו ת"ל כדכתבתי דבעי להיות בתורת אגב. וברוך השם. וא"כ צ"ע מה שמביא הש"ך סק"ט בשם מהרא"י וקנה לי רשותו במקום משיכה

בש"ך סק"ח. וכתב עוד הב"ח וכו'. אעפ"י שנתן לו הנכרי אח"כ. נ"ב לענ"ד ע"כ ר"ל אחר שנולדה. וע"ש בתשו' ב"ח סי' קס"ט כי דברים אלו לא נזכרו שם כל עיקר. ולענ"ד אם פרע המלוה קודם הלידה מה בכך שהמשיכה היתה קודם קנין המעות סוף סוף היו שני קנינים והפרעון מדוע לא יחשב קנין כסף

הלכות חלה

סי' שכ"ג סעי' א' הג"ה ואם חזרה ונתערב' בעיסה ודאי פשטו' לשון חזרה משמע של אותו עיסה שהופרש ממנו חזרה ונתערבה [אבל הלשון בעיסה ולא בעיסתו משמע קצת לעיסה אחרת] ולהכי כתב הש"ך על הד"מ ואע"ג דהשתא נמי כשלא ישאל עליה אכל למפרע חלה שאסורה לזרים מ"מ וכו' אבל טבל אסור לכ"ע. ותימה לי הא חלה זו אינה טובלת ומותר לאכול אותו העיסה בלא הפרשה על סמך שאח"כ יפריש וכנראה שאין בחלה זו אלא המצוה דרבנן להפרישה ואיסור אכילה אחר שהופרשה. אבל קודם הפרשה אין בה איסור אכילה אלא שאם אוכל כל העיסה בלא הפרשה ביטל המצוה וא"כ מה אכילת טבל למפרע אם ישאל והדרא קושי' הש"ך לדוכתה. אבל א"י מה הכריח להסמ"ג להעמיד דינו על אופן זה שנתערבה באותו עיסה שהופרש ממנו ולא בפשוט כשנתערב חלה בעיסת חולין דהיינו שנטלה כבר חלתה דהמציא תקנה באינה בטילה בק"א לשאל עליה ויחזיר ויפריש חלה אחרת אף על החלה שנתערבה ע"ד שבסי' שכ"ד סעיף י"א מן עיסה זו שהחלה נטלת הימנה ועל אופן זה יש לקיים דברי הרמ"א בפשוט דתקנה זו אינה אלא אם העיסה שהחלה ניטלת ממנו עדיין בעולם. אבל (לא] אם כבר נאכלת אז כשישאל עליה. ומ"ש דא"כ אכל למפרע טבל יש לדחוק דלאו דוקא אלא ר"ל שאכל העיסה בלא קיום המצוה. ולהכי טוב שלא ישאל ויהי' העיסה שנתערב בו באיסור ואילו כן אם באמת חזרה ונתערבה בהעיסה שהופרש ממנו צ"ע אם לא עדיף לישאל עליה אף אם כבר אכל העיסה כדי שלא יהי' נכשל למפרע באכילת תערובות איסור ודוק

תו להנ"ל ויתיר לו כנדר נ"ב הדין דין אמת כמבואר בנקה"כ אך נולד הוא ועיין סי' רכ"ח סעיף י"ג איך לינהג בההתרה. וגוף הקושי' דהט"ז אמאי ירקבו שאל עליה. כבר הקשו תוס' במס' סוטה דף ו' ע"ב תוך ד"ה כי קדוש בלשון זה ועוד אמאי נשרפה כיון דקיי"ל יש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עלי' ותצא לחולין. ואף שהניחו בקושי' לא ס"ד למילף משם דלא יועיל שאלה

בש"ך סק"ה וצ"ע דהא אמרינן וכו'. נ"ב לענ"ד יש לדחות דאפילו שאני מפני שאינו אוסר אלא כדי נטילה וכבר מוכרח בל"ז לשייר יותר מכדי החלה משא"כ בישול שמערב הטעם בכולו

סימן שכד סעיף י' נתן וכו' אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. נ"ב ואם לאו פטורה ואף דהשאור דלטעמא עביד לא בטיל עיין בזה פר"ח יו"ד סי' צ"ח סק"ז ד"ה ומעתה

סעיף יא עיין ש"ך ס"ק י"ח. שם כתבתי בצדו על הדברים שכתב דגם הרא"ש סובר דיש בילה בלשון זה לענ"ד באופן זה שנתערב מעט שאור של גוי בעיסה מרובה של ישראל בלאו ההוא טעמא דיש בילה ת"ל לא יהא כיבש ביבש מה"ת לחוש לדידן שאין שיעור לחלה דילמא מיתרמי כולו של נכרי הא רובא דאורייתא ולמה לא ניזל בתר רובא הא קבוע ל"ש בזה כיון שנתערב ואינו ניכר ואפילו קיבוע דרבנן אינו כיון שאינו דבר חשוב ומה שאינו בטל מחמת דלטעמי' עביד זה אין לו שייכות לחשש זה ואולי דחשוב נמי משום זה קיבוע דרבנן] ודוק כי צ"ע על הפוסקים שמביא התה"ד שלא דיברו מזה כלל ונראה דמטעם אין מבטלין איסור לכתחילה נגעו בו והחמירו וכמשמעות לשון הרמ"א בהג"ה. וזה נמי טעם מהר"ש שמביא הש"ך ס"ק כ"א. אבל בהד"מ מבואר טעם אחר עכ"ל שם. ואולם כעת בלמדי משניות מצאתי מתני' מס' דמאי פ"ה משנה ח' פי' שם הר"ש שאין מוכרין אלא לצורך היינו כשנתערב מעט חולין בטבל מרובים שאין תקנה לטבל אא"כ מעשר עליו ממקום אחר. ולפ"ר יש סתירה משם לדברי. אבל נלענ"ד דדוקא התם נהי דבדאורייתא חוששים שם לומר אין בילה ולכן מוכרח לפרוש ממקום אחר ולא כמקודם שם משנה ה' דמפריש מיני' ובי' וסומכין על יש בילה בדמאי כמבואר שם בהר"ש מ"מ התם א"א לומר דיעשר כדי שעור הטבל ולסמוך דהכל מתרמי לי' מן הטבל שהוא הרוב דהא