בית א-להים (מבי"ט) צב

עד שבאת חנה ואמרה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן. כוונתה כי היא ידעה שלא היתה עקרה בטבעה שאמר הכתוב (ש"א א') ולחנה אין ילדים, ולא אמר שהיתה עקרה, אלא שה' סגר רחמה, כמו שכתוב וה' סגר רחמה מפני שהיה בעלה אוהבה, כמו שכתוב כי את חנה אהב והיה לה געגועין עליו, מתוך כך לא יצא הולד שלם ומוכן לנבואה שהיה מעותד לה שהיה שקול כמשה ואהרן. כמ"ש הכתוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וזה שאמר ר' לוי (בפרק השותפין ט"ז) פנינה לשם שמים נתכוונה כדי שתתפלל על שלא היו לה בנים כיון שלא היתה עקרה בטבעה כמו שאמרנו. וזה שאמר הכתוב (ש"א א') וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה כי ה' סגר רחמה, כי בשביל שהיה נודע שלא היתה עקרה בטבעה היתה מכעיסה כדי שתתפלל, ואחר שהתפללה והרבתה להתפלל וגם עלי בקש עליה ואמר ואלהי ישראל יתן את שאלתך וגו', אמר הכתוב ויזכרה, ולא אמר ויפתח את רחמה, כי לא היתה עקרה בטבעה כנזכר, אלא כיון שהוכנה אחר הבקשה והתפלה ללדת המוכן לנבואה כנזכר, אז זכרה ה' לתת לה מה שהיה ראוי לטבעה. וזהו לשון זכירה שיחזור הדבר למה שהיה בתחלה, שאם היתה עקרה עתה מחדש היה פוקד אותה והיה צריך לומר ויפקדה ה', ומה שאמרה עד עקרה ילדה שבעה דרשו אותו על לאה. ולזה אמרה ה' צבאות מכל צבאי צבאות שבראת קשה בעיניך לתת לי בן, כיון שאני ראויה ללדת בטבעי שאיני עקרה שהריני בכלל צבאותיך שבראת ולא יקשה בעיניך לתת לי חלקי הראוי לי בכלל הצבאות שבראת. ונתבאר כי שם זה ג"כ הוא מורה על מה שפועל בזה העולם כמו שם אדנות ושדי. ושם אל או אלוה מן השבעה שמות שאינם נמחקים הוא נגזר מאלהים. יצא לנו מכלל זה כי שמותיו יתברך המיוחדים ונזכרים על הרוב במקרא, הם שם ההוי"ה ושם אלהים. ולכן הוזכרו בבריאת העולם, לומר כי שמותיו היו מקודם ולא נתוסף בהם שלימות אחר הבריאה כמו שנזכר

ושם אהיה ג"כ הוא שם שהורה בו האל יתברך למשה שיהיה עמהם בשעבוד מלכיות וכמו שאמרו (ברכות ט') אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה א"ל לך אמור להם אהיה שלחני אליכם, כי בהיות כוונת בריאת העולם בשביל ישראל שנקראו ראשית, שיקבלו את התורה שנקראת ראשית, בהיות שישראל הם בשעבוד נראה שבריאת העולם היא לבטלה ואינו ניכר בעולם גודל שמו שהוא מהוה הויות, וכמו שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', כביכול כאילו הוא עמנו בגלות ואינו מחראה, וכשהוא יתברך מושיע את ישראל וגואל הרי הוא כביכול גואל את עצמו ג"כ, ומגלה ומודיע לעולם גודל שמו. ולזה אמר אהיה כלו' אתראה ואתודע בשמי הגדול המהוה ההויות והוא שם המפורש, ואהיה בשעבוד מלכיות גם כן שיהיה שם הוי"ה שלי נודע גם כן בזמן הגאולה של שעבוד מלכיות, כי לא נעשו ביחד נסים רבים וגדולים בעולם בשום זמן כמו שנעשו ביציאת מצרים, וכמו שיעשו יותר בזמן גאולת שעבוד מלכיות, ועליהם אמר אהיה אשר אהיה לשון הויה, ואמר לו משה רבינו ע"ה דיה לצרה בשעתה, כי אין ראוי שיהיה מיעד האל יתברך עונש על שום דבר אלא אחר שקדם החטא, וזהו דיה לצרה בשעתה, צרת השעבוד אחר החטא שגרם שישתעבדו במצרים, אבל שעבוד מלכיות שעדיין לא חטאו לשיתחייבו שעבוד, אע"פ שהוא גלוי לפניו לא היה ראוי ליעד עליהם מעתה, ואין מדרכו ית' ליעד על העונש קודם עשיית העון אשר עליו יבוא העונש, ולכן השיב לו האל ית' לך אמור להם, אהיה שלחני אליכם ולא תבשרם על שעבוד מלכיות

נמצא כי שמותיו ית' על ב' מינים, א' המורה על מהותו ויכלתו וגדולתו ית' והיא שם ההוי"ה יה ואהיה ושדי צבאות, מין ב' השם המורה על האלהות והשררה, והוא אלהים ואל אלוה אדני, שם ההוי"ה הוא עיקר השמות המורים על מהותו ויכלתו ית', ושם אלהים הוא עיקר השמות המורים על האלהות והשררה, ולכך נזכרו שניהם בבריאת עולם, כל אחד לבדו ושניהם ביחד, ופן לא נזכר בתורה שום שם משמותיו הקדושים כל כך פעמים כמו שנזכרו ב' שמות אלו, והוא דרך משל למלך אחד שמו פלוני המלך, שם פלוני הוא המורה על מהותו מי הוא, ומלך הוא תואר מורה שיש לו ממשלה ומלכות, וכשאומרים פלוני המלך, משם פלוני יהיה נודע אם הוא ראוי למלכות. וממלך יהיה נודע שהוא מלך, כי יש מי שהוא מלך ואינו ראוי למלכות ויש ראוי למלכות ואינו מלך, וכשהוא ראוי למלכות והוא מלך, משם עצמותו נודע שראוי למלכות ומתאר מלך נודע שהוא מלך, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שם הוי"ה הוא מורה על מהותו ויכלתו ית', ואלהים הוא מורה על שהוא מלך על כל העולמו', וכשנקרא השם אלהים הוא כביכול כמו פלוני המלך, כלומר שהוא ראוי למלכות והוא מלך, וכמו שיש מלך שאינו ראוי למלכות מפני סכלותו, ועם כל זה נקרא מלך מפני שיש לו שררת המלכות, כן נקראו הדברים שהיו עובדים אותם הע"א בימים קדמונים, אלהים, מפני שיש להם שררה, שהעו"א ההם היו ממליכים אותם עליהם, גם כי הם בעצמם אין בהם ממשות, כי לזה נקראו אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם, כמ"ש במדרש כדכתיב (ישעיה מ"ו) אף יצעק אליו ולא יענה