בית א-להים (מבי"ט) סה

רבי אליעזר ורבי עקיבא שאמר רבי אליעזר כ"ד רננות ולא נענה, וירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה וכו' מיד נענה, כסבורין העם לומר שזה גדול מזה, יצאת בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, שתהיה הכוונה כי ר"ע היה מעביר על מדותיו, שהיה טבעו מוכן לחטוא בחטאים שאין השכל מרחיקם ועכ"ז לאהבת השם היה מכניע יצרו ומעביר על מדותיו אלו, ורבי אליעזר היה בטבעו מוכן לעבודת בוראו, ולא היה צריך להעביר על מדותיו, כי כלם היו מכוונים לעבודת בוראו, עם היות מעשי שניהם ופעולותיהם שוות

פרק חמישי

ואחר שנתבאר ההפרש שבין צדיק מעיקרו, ומי שחטא וחזר בתשובה, וגם כי מה שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, הוא בהיות מעשה שניהם שוין, כי אחר שחזר בתשובה הבעל תשובה הטיב מעלליו ופעולותיו כצדיק הגמור. צריך לבאר מי שלא נפקחו עיני שכלו עד שעת מיתתו, ובשעת דכדוכה של מות בתשובה שלימה, במה יזכה לחיי העוה"ב בהיותו רשע כל ימיו, כי גם שהספיקה לו תשובתו בהיותה שלימה במחשבתו בחרטה ועזיבת החטא להיות עונותיו נמחקים, עכ"ז לא גמר תשובתו להיותו נקרא בעל תשובה, כיון שלא בא לידו אח"כ החטא בפועל שיעזוב אותו, ונמצא בשעת מיתתו בלי עון ובלי מצוה, והיה ראוי שלא יהיה נענש ולא נשכר, והנה ידענו נאמנה כי יש לו שכר טוב ושהוא קונה עולמו בשעה אחת כפי מה שהשרישונו רבותינו ע"ה (ע"ז י' י"ז) וכמו שראינו כמה אנשים כלו בהבל ימיהם ושנותם בבהלה ואח"כ בשעה אחת קנו עולמם. ובתירוץ זה אפשר לומר כי גם הרשעים הגמורים אי אפשר מבלתי שיעשו איזה דבר טוב או איזה זכות, לשיזכו בו אחר התשובה מהחטאים הגדולים, ועל אותו הזכות הקודם קונה עולמו גם כי מת בשעת תשובתו, ויש לו חלק לעוה"ב כפי מדרגת מיעוט הזכיות שהיו לו, וגם שהיו חטאיו מהחטאים הגדולים באמונות נפסדות, איפשר שיעמוד לו איזה זכות, כי גם שהכופר אין מצותיו חשובות לכלום, כי המודה בע"א הוא ככופר בכל התורה כלה (ספרי שלח), עכ"ז באיזה זכות כמצות הצדקה שנמשך ממנה תועלת למקבל, גם שלא תהיה לכוונה טובה יעמוד לו איזה זכות בעוה"ז או בבא, וכן מצות התשובה שהיא מכלל מצות עשה תחשב לו כעושה מצוה מחדש, לבד מה שהועילה לו לכפר על כל חטאתיו ועונותיו כנזכר

אבל בידיעת ענשי הנפשות מצד החטאים אחר הפרדן מן הנפש תתחזק קושיא זו, כי איך אפשר לנפש החוטאת שנטמאה בכלל העבירות המוזהרות מאתו יתברך, שתזכך עצמה כמעט רגע במחשבת חרטה ועזיבת החטא. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בשער הגמול כי עונש גיהנם לנפש החוטאת הוא, שתהיה חוזרת ליסוד האש ונמשכת בדעתה להתעלות ולהתדבק בעליונים, ועובי העונות וגסות החטאים שהבדילו בינם לבין בוראם מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה הוא יסורין וצער גדול, מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת הוא, וכן מצינו בתורה שהזכיר בענין העבירות הגופניות טומאת הנפש, כמו שכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' אל תשקצו את נפשותיכם וגו' ונטמתם בם (ויקרא י"א), עבירה מטמטמת לבו של אדם, כנראה כי העונות והחטאים הגשמיים מעבים ומגשמים נפשו של חוטא להיותה נגבלת ונגררת במקום העונש עם היותה עצם דק חצובה מתחת כסא הכבוד, ואם כן באיזה צד תזדכך זאת הנפש במחשבה קלה חרטה ועזיבת החטא, לשתתברר ותתלבן מאודם החטאים שלא תהיה נתפסת עוד באשו של גיהנם בתשובה שעשה בשעת מיתתו ובמה תתיפה מהסיג והחלודה הנדבקים בה מעובי וגסות החטאים והעונות. ובמי שנקרא בעל תשובה אינו מן הקושי כיון שהתמיד בעזיבת החטא בפועל כשבא לידו, הרי העביר מעליה את דופי עונה, כיון שבאת לידו דבר העבירה וניצל ממנה, בצער שנצטערה הנפש בצער הגוף במה שלא מילא תאותו עתה כמו שהיה רגיל, נזדככה ונצרפה מעובי אותו העון, וכן בכל מה שבא לידו לחטוא וניצול ממנו והתמיד בתשובה זו נזדככה הנפש וחזרה לאיתנה הראשון בספירותי' בהיותה נחצבת מתחת כסא הכבוד, אבל מי ששב ביום האחרון ובדכדוכה של מות בהיות נפשו מטומאה בעונות וחטאים שנתלכלכה בהם מיום היותה, איך תזכה נפשו לראות באור החיים במעט הזמן שחשב והרהר תשובה בלבו ומת מיד

ולכן אני אומר כי גם שמי שמהרהר וגמר בלבו לשוב בתשובה לפניו בחרטה ועזיבת החטא נקרא צדיק, עכ"ז צריך לקבל עונש מה שחטא כפי חומר החטאים, וזה שחטא כל ימיו ובסוף ימיו חזר בו, האל ית' ממהר מיתתו קודם זמן הקצוב לו כדי שיהיה מיתתו קודם זמנו אם מעט ואם הרבה כפרה על כל מה שחטא. וכמו שהבעל תשובה העומד בתשובה כמה שנים, מזכך ומלבן נפשו מערבוב החטאים בצער שמצטערת במה שבאת לידו מה שהיתה נהוגה בו ופורשה מהן לאהבת ה', כן במיתת זה שהיה רשע כל ימיו שמת קודם הזמן הקצוב לו נזדככה נפשו ונתבררה במרירות וצער שקבלה בצאתם מן הגוף שלא בטבעה, באופן שבזאת המיתה הוכנה להקביל פני בוראה. ומצינו לרבותינו ע"ה שאמרו