בית א-להים (מבי"ט) סא

שעבר על מצות עשה שלא עשה עון בפועל, וכן התשובה בהרהור הלב גם כי לא יעשה דבר בפועל נרצה לאל ית', אבל מי שעשה עונות שהוא מוזהר מלעשותם ועשאם בפועל גם כי התשובה מועילה להיותו צדיק בהרהור תשובה בלבו כמבואר למעלה, עכ"ז צריך פועל לכפרת העון שעשה בפועל, והוא עינוי יוה"כ שעצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, כמו שכתוב אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וגו', עצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, דאך כתוב שהוא ממעט אותם שלא שבו, ובעונות החמורים שיש בהם כרת צריך פועל יותר שיקבל עליו היסורין הבאים עליו בפועל, ובחלול השם המיתה שתמרק על עוצם חטאתו

וענין הקרבנות שיהיה החוטא מעוכב כפרה עד אשר יקריב חטאתו או אשמו גם שחזר בתשובה לפני האל יתברך, הוא דבר צריך ביאור, כי כיון שהתשובה מכפרת על החטאים ונקרא צדיק בהרהור תשובה בלבו מה לי בזמן שבית המקדש קיים מה לי בזמן שאין בית המקדש קיים, ואם הוא צריך לקרבן והוא מעוכב כפרה בזמן הבית, א"כ בזמן שאין בית המקדש קיים לא תהיה לו כפרה בתשובה עד אשר יבנה בית המקדש, והדבר ידוע כי התשובה מכפרת בכל זמן

ולכן אני אומר כי התשובה לעולם היא מקובלת אם גמר בלבו שלא לשוב עוד וניחם על מה שעשה, כי היא מצות הגוף ואינה תלויה בארץ ולא בזמן בית המקדש, כי היא מהדברים שקדמו לעולם ולא היה קיום לעולם זולתה, אלא שיש הפרש מה בקבלת התשובה בין שני הזמנים, והוא, כי בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מתקבלת על כל עונות קלים וחמורים עם קבלת העונש כמו שנתבאר למעלה, בין שחטא במזיד בין שחטא בשוגג, כי כיון שהיא מכפרת על המזיד כל שכן על השוגג, ואופן התשובה על השוגג הוא בשיתן אל לבו שאם היה ירא וחרד מעבור על דברי האל יתברך לא היה חטא בא על ידו, והיה ראוי שידע באמת בכל פועל שרוצה לעשותו קודם שיעשנו שהוא פועל היתר ואינו מכעיס בו את יוצרו, ולכן ינחם על מה שעשה בשוגג וישוב לעתיד שיהיה זהיר וזריז במעשיו שלא יאונה לו כל און, כי הצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ובזמן שבית המקדש היה קיים אין תשובה זו מספקת על השוגג עד שיביא את קרבנו, וגם על קצת עונות שאמרו חכמים שמביאין קרבן עליהם על המזיד כשוגג

וטעם זה כי בזמן שבית המקדש ושכינה שרויה למטה במקום המיוחד היא מכינה את האנשים לחכמה ויראת חטא יותר מזמן שאין מקום מיוחד לשכינה אלא שהולכת אתנו בגלות בעונותינו ואינה נראית אלא היא נסתרת בינינו וכאמרו (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו', כי לא יקרא הענין נסתר כי אם בהיותו במציאות במקום ידוע אלא שאינו נראה ונגלה, וכן הוא הסתרת השכינה שהיא אתנו אלא שהיא מסותרת בעונותינו, ולכן בזמן שהיא נגלית היא מועילה לאנשים להשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', וכמו שראינו כי מיום שנסתרה השכינה פסקה הנבואה, כי אפילו בבית שני חסרו חמשה דברים (יומא כ"א), וכמו שאמר הכתוב (חגי ב') וארצה בו ואכבד חסר ה'

וכשהאדם חוטא בזמן שבית המקדש קיים עונו חמור וגדול יותר משני פנים, האחד מצד היותו מושפע מהשכינה לקדש עצמו ולהיותו מוכן לעבודתו עבודת הקודש, והוא בבחירתו הרעה ויצרו הרע מקשה עצמו לדעת ללכת אחרי יצרו הרע. השני מצד היותו כמעיז פנים נגד השכינה בהיותה גלויה ומפורסמת במקום המיוחד והוא עובר על מצות התורה ואינו חושש ואינו מתבייש ממנה, דמיון העבד העובר על דברי האדון בפניו כי אין ספק שענשו גדול, מה שאין כן כשהוא עובר שלא בפניו, או בהיותו במסתר פנים ממנו, והוא בזמן הגלות שאין האדם מוכן כל כך לעבודת השם ויראתו מצד הסתר השכינה, וגם נקל בעיניו לחטוא להיות השכינה נסתרת ממנו, ועל זה חייבה תורה מלקות ומיתת בית דין כפי החטאים לעוברים שהעיזו פניהם בעדים והתראה בזמן הבית והיות השכינה גלויה, או בהיות בית דין הגדול עומד ליסר הפושעים והחטאים ולהמיתם כפי עונם ולא חשש ולא נתבייש מהם בהיות השכינה נצבת עליהם, כמו שכתוב (תהלים פ"ג) אלהים נצב בעדת אל

ולכן בזמן שאין בית המקדש, קיים ואין ב"ד וסנהדרין, היסורין הבאים על החוטא מספיקים למרק את עונו כמו המיתה בזמן הבית, מצד שאין העון נחשב כל כך חמור בזמן הזה משני הפנים הנזכרים למעלה, כי יש מהיסורין הנחשבים ומצערין את האדם כמו המיתה וכאמרם ז"ל (נדרים ס"ד) ד' חשובים כמתים וכו', וכן החטאים שהם בשוגג אינם נחשבים כל כך חמורים כמו בזמן הבית, ולכך בזמן הבית היה צריך להביא קרבן כפרה על עונו, ובזמן הזה עם התשובה וקצת יסורין שבאים עליו אם החטא הוא חמור יתכפר עונו, כי אפילו בזמן הבית היו באים יסורין על מי שחטא בשוגג אם היה משהה כפרתו, וכמו שמצינו כשנסתפק לו אם חטא בשוגג אי לא חטא שמביא אשם תלוי כדי להגין עליו מן היסורין, וכמו שאמרו (בכתובות ל') מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או