בית א-להים (מבי"ט) מב

מה שעשה האל ית' מן הנסים והנפלאות בהוציאו אותם ממצרים ובמדבר ובכניסתם לארץ ובעמדם בבבל, רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והיו מהנסים מתמידים באומה, כענין (שמות ל"ד) ולא יחמוד איש את ארצך, וכענין פירות הארץ הטובה בכל הדברים, וכמו (אבות פ"ה מ"ה) עשרה נסים שהיו נעשים לעולם בבית המקדש, וכדומה להם מה שלא יסופר מרוב לקיים הבטחתו אליהם והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומהשגחת האל ית' עליהם היה להעניש אותם על חטאתם מיד כשיחטאו עונש ידוע וניכר שהוא מאתו ית' לשיתנו אל לבם חטאתם וישובו בתשובה שלימה לפניו, ולכן היה מביא עליהם דבר ח"ו בזמן חטאתם, והיה ענין הדבר ההוא מושגח מאתו ית', שיבהל וימות לבו בקרבו העובר על דבריו מיד, ומי שלא חטא לא יאונה לו כל און, וכן שאר הצרות הבאות על הצבור היו נראות משולחות מאתו ית' על חטאתם מיד שיחטאו, כדי שידעו ויבינו כי מאתו היתה להם זאת על עונם, ובשובם היתה מסתלקת הצרה ההיא, אמנם בזמן שנסתלקה שכינה מעליהם בעונות, נסתלק ג"כ גלוי השגחתו עליהם ואינם מושגחים בפרסום מאתו, כ"א בהסתר פנים מהם, אם להשכירם ואם להענישם, כי הטובות והרעות ההוות הם באות באופן שיוכל המתעקש לחשוב ולהרהר כי אינם מאתו ית', כמו הדבר ההווה בזמנים האלו שהוא בא מעט מעט וקצת מהמוכים במגפה מתרפאים, ואינו בא מיד כשהם מתחייבים על חטאם, אלא שהוא ית' מקיף להם כחנוני ובזמנים מוחלפים הדבר מתרבה, כמו ששנינו אבות פ"ה) בד' פרקים הדבר מתרבה וכו', וגם שאר הצרות אינם באות משולחות בפרסום בזמנים אלו, אלא באופן שיחשב עליהן שאינם באות מאתו ית'. והאיש המשכיל יודע ומבין כי כל מה שיקרה לנו בהיותנו בגלות הן כלל הן פרט, הכל מאתו ית' בהשגחתו עלינו, עושה נפלאות גדולות לבדו (מדרש תהלים קל"ו) שגם בעל הנס אינו מכיר בנסו, ואם ישגיח האדם ויהרהר בכל מה שקרה לישראל מזמן גלותם בכלל ופרט, יתאמת אצלו ויראה בעיניו ולבבו יבין כי הכל מאתו ית' בהשגחתו עליהם

ומפני שראיתי בענין הדבר שנתפשט בפי כל ההמון גם החכמים בפרט חכמי הטבע שענין המגפה הוא הפסד האויר במקום ההוא מסבות ידועות, ומתערב הוא עם אויר הנשאף לאדם ומזיקו, באופן שמקרבים הדבר לטבע, בראותם הבורחים מחמת המגפה שהם ניצולים, והעומדים באויר ההוא הנפסד מסתכנים, לכן ראיתי לכתוב מה שנ"ל בענין הזה, והוא כי אמת ויציב ונכון כי כל מה שיארע לאדם בכלל ובפרט הוא מאתו ית', וביחוד ענין המות הנגזר על הכל ביום ר"ה שהוא יום הדין, ונכתב ונחתם האיש לחיים ולמות, ואם נגזר עליו מיתה לא יועיל נוסו וברחו ביום עברתו, אבל מי שלא נגזר עליו המיתה ועמד במקום הסכנה, אפשר שילכד ויסתכן, וכשנגזר על מדינה ידועה שיהיה בה באותה השנה דבר ח"ו, וימותו בה אנשים ידועים בשמותם ומנינם, הענין נוהג כך, כי כל המתים במגפה והנלכדים בה גם שהיו בורחים כולם נחתמים ביום ר"ה למיתה, אלא שיש הפרש ביניהם, כי קצתם הם מחוייבים בדינם למיתה החלטית בין יעמדו במקום ההוא או לא יעמדו אלא יברחו וינוסו, וקצתם הם מחוייבים בדינם אם יעמדו במקום ההוא, ואם יברחו כל אחד מהם ערוקיה מסתייה, ובאותו הצער שמצטער נחשב לו כגלות וניצול באותה שעה, והוא יתברך יודע בחירתו של זה האיש מה שיבחר אם לעמוד אם לנוס, וכשרואה ויודע שבחירתו תהיה לעמוד במקום המסוכן חותמו למיתה, וכשבחירתו לנוס חותמו לחיים, ואם הוא ישר בדרכיו הוא ית' נותן בלבו ומדריך אותו מורה לו מקום לנוס שמה, וקצתם שאינם מחוייבים אז בעונש ההוא אלא שהם מסתכנים בעצמם לעמוד במקום הסכנה ואינם ראויים לשיעשה להם נס ונדבק בהם החולי ההוא במדינה, ואם טבעם מוכן להסתכן בחולי ההוא הם מסתכנים, והוא ית' יודע בחירתם וחותמם למיתה, אם יבחרו לעמוד במקום סכנה בהיות טבעם מוכן להפסד בהתדבק בהם החולי ההוא, ואם אין טבעם מוכן לכך אינם נזוקים. וענין הדבר בכלל הוא השגחה מאתו ית' שהוא בורא חדשה בארץ והוא הפסד האויר מוכן ועומד ללכוד ברשתו אותם שנגזר עליהם שימותו, ומיסר ביסורין קצת האנשים שלא נגזר עליהם מיתה בהיותם מוכים ומדוכאים בחולי ההוא, והוא יתברך מקרב הענין לטבע כי אותם הבורחים ואינם ניצולים מרפה את לבם שלא להשמר בדרך טבע מהחולי ההוא המתדבק בו, ומי שאינו נגזר למיתה אלא לחיים הוא יתברך מראה לו דרך שינוס ולא ילכד אפילו בצער בחולי בלי מיתה ותהיה נוסו כפרתו, וקצתם נחתמים בודאי לחיים כי גם שיעמדו לשם לא יאונה להם כל און, והאיש הנלכד חושש בעצמו אולי הוא מאותם שנתחייבו אם יעמדו, או מאותם שמסתכנים בעצמם אם יעמדו במקום הסכנה, ולכן באים בחדריהם, או נסים ובורחים מחמת המגפה, וכמו שראינו בדורות הראשונים, וכמו שכתב הנביא ע"ה (ישעיה כ"ו) לך עמי בא בחדריך וגו', וכתיב (ירמיה ט') כי עלה מות בחלונינו וגו', ואמר פ' הכונס (ד' ס') רבא בעידן ריתחא הוה סכר כוי דכתיב כי עלה מות בחלונינו וגו' ואמרו (שם) דבר בעיר. אל, יהלך אדם באמצע הדרך שמלאך המות מהלך באמצע הדרכי' דכיון דאתיהיב ליה רשותא מסגי להדיא. וענין