בית א-להים (מבי"ט) לב

בעת היותה בצדו. הטעם הב' מצד האל יתברך מקבל ושומע תפלת כל פה, כי גם שהוא יכול להציל בעת צרה וטרם מכה ציץ רפואה מפריח עכ"ז יותר נקל הוא להציל אותו בהיותו מתפלל קודם עת הצרה, שיכין האל ית' עניניו באופן שלא תגיע הצרה, ממה שיצטרך לשדד מערכות השמים להצילו מרעתו בעת שכבר נלכד ברשת הצרה והצער, ועכ"ז השי"ת הבטיח לישראל כי ישמע גם כן תפלתם גם כי תהיה בעת צרה, וכמ"ש (דברים ד') בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' וכבר הורה כי צריך תשובה גדולה לשיהיו נצולים מהצרות הבאות כבר עליהם, וכמ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו', ואמר כי אל רחום ה' אלהיך וגו' כי מצד רחמנותו יציל אותם מהצרה שבאה כבר אליהם, ואם היתה התפלה קדומה לצרה לא היה צריך לתשובה כ"כ שלימה שתגיע לכסא הכבוד כמו שנאמר ושבת עד ה' וגו' (יומא פ"ו), וכן אמר יונה (ב) קראתי בצרה לי אל ה' ויענני, בעת שהצרה היא מיוחדת לי ואני בתוכה, ענני ה', ואין צ"ל שמציל אותם מצרתם בעת הצרה אלא שמרחיב להם כאילו לא היו בה כלל, כי אינו שוה מי שניצול שלא באת עליו צרה, עם מי שבאת עליו והוסרה ממנו, כי אותו שכבר נגעה בו הצרה, גם כשניצול ממנה נשאר בו אי זה רושם מאותה הצרה שבאה עליו, ואותו שנצול שלא נגעה בו הרעה והצרה, היתה הצלתו שלימה שלא תשייר בו שמץ ממנה, ולכך אמר דוד (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, כי לא די שענני בקראי אליו בצרה אלא שענני כאילו הייתי קורא אליו בעת שהייתי במרחב, שלא נשאר בי דבר רושם מאותה הצרה אלא נסתלקה כולה כאלו לא היתה. ונתבאר מעלת המתפלל על אחרים, ושלא בעת צרה

פרק שלשה עשר

התפלה בתענית היא מועילה הרבה. גם כי תהיה תפלה קודם אכילה, כי כל תפלת שחרית היא בתענית (ברכות י') שאסור לו לאדם לאכול קודם שיתפלל, עכ"ז בהיות התענית מקובל מאתמול גם התפלה קרובה להיות מקובלת, כמו שנאמר לדניאל (דניאל יו"ד) תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך.. נראה כי מעת הכנעת לבו של אדם לפני האל ית' וקבלת תעניתו דבריו נשמעים וענין נשמעו דבריך מורה על צורך כוונת הלב בתפלה. כי מי שמכוון בדברי התפלה שמתפלל תפלתו נשמעת. וכמ"ש מן היום אשר נתת את לבך וכו', כלומר כיון שיש כוונת הלב הדברים נשמעים. עוד הורה במה שאמר נשמעו דבריך ועדין לא דיבר דברי התפלה עד ימי התענית, כי לא לבד על תכלית תעניתו נענה האדם מן היום שנותן את לבו להתענות, אלא גם בדברים הפרטיים של אותו דבר, מדאמר נשמעו דבריך ולא אמר נשמעו תחנוניך. הנה נתבאר כי מצד קבלתו על נפשו עינויו הרי הוא כמצטער מעתה, שטבע האדם הוא להצטער ולדאוג על הצער העתיד לבא טרם בואו. ולזה נענה מאותו העת, על תנאי שישלים צערו ועינויו כמו שאמר נשמעו דבריך, כלומר מה שאתה עתיד לדבר בתפלת תעניתך. והוא ענין העינוי, וכמ"ש הנביא (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, כי להיות בכל תפלה דברי שבח קדומים לה ואח"כ דברי תחנונים, אמר על סידור השבח הקודם שהוא כמו קריאתו לה' שקורא אליו קודם בסידור שבחיו, אמר טרם יקראו כי קודם סדרו שבחו וקוראו אליו הוא עונה כאלו אומר הנני, ואח"כ כשמתפלל ומתחנן אליו ית' ומזכיר ענין צרתו, עוד הוא מדבר בו והוא שומע ומשלים צרכיו ומציל אותו מרעתו הבאה עליו

ומעלת התפלה בתענית מכמה פנים. הראשון שיש בו הוראה גדולה שמורה ומודה לענין הקרבן יותר משאר התפלות, בהיות חלבו ודמו מתמעט בתענית ההוא, מורה לקרבן שנזרק חלבו ודמו ע"ג המזבח והוא עומד ומתפלל באופן שנחשב יותר מהקרבן שהוא כאלו מקריב קצת עצמו לעבודת האל, ונוסף עליו תפלתו הגונה בהיותו בתענית שהגוף והלב יחד עובדים האל יתברך בגוף ונפש. כי עינוי הגוף הוא ג"כ עינוי לנפש. וכמו שאמר הכתוב בענין הנזיר (במדבר ו') מאשר חטא על הנפש (נזיר ד' י"ט) שציער עצמו מן היין, ואופן צער הנפש בעינוי הגוף הוא, כי כמו שאין לנפש קיום והעמדה בגוף כשאינו שלם, אלא כשיקרה לגוף מקרה שיסכן אותו, הנפש מסתלקת ממנו, כן בכל מה שהגוף מצטער בו, גם הנפש מצטערת, ועיקר התפלה היא בנפש. כמו שכתוב (שמואל א' א') ואשפוך את נפשי לפני ה', ולכך אמר דוד (תהלים ל"ה) עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, כי כיון שהעינוי הוא לנפש, התפלה תהיה מוצלחת, ותשוב פרים על חיקו להטיב לו

השני מצד התפלה שהיא נאמרה בכוונה יותר ביום התענית מיום אחר, לשתי סבות, הראשונה בהיות לבו פנוי ומחשבתו נכונה מצד היות גופו ריקן ונקי מלאכול ולשתות המטרידים מחשבתו וכוונתו, השנית מצד התעוררות לבו בתשובה בהיותו מתענה וחשבו בלבו כי אין חפץ לה' בעינוי וצער גוף האדם כאומרם די לך מה שאסרה תורה, אלא עינוי הגוף הוא כדי שיתן אל לבו שחטא וישוב בתשובם שלימה לפני האל ית' בדברים שבינו לבין הבריות בענין הממון,