בית א-להים (מבי"ט) כח

אפשר כי כפי שקול אל דעות יכריעו זכיות צדיק א' מכל חטאת האדם וינצל העולם בזכות צדיק כזה ועליו נאמר וצדיק יסוד עולם, וחזר ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו', כי גם שעל ב' החלוקות שאל על הצלת צדיקים עצמם או הצלת כל המקום בעבורם בהיותם חמשים, עכ"ז עיקר הגשתו לתפלה היתה על הצלת הצדיקים את נפשם כי זה מן התימה שימות ויספה צדיק עם רשע. ולזה חזר והאריך חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, גם כי לא תמצא חמשים אין ראוי לך להמית הצדיקים גם כי יהיו מועטים, וכפל ואמר והיה כצדיק כרשע לומר כי גם שתקל במיתת הרשעים בזכות הצדיקים שתברור לכלם מיתה יפה אין ראוי שיהיה כצדיק כרשע. כי למעלה אמר להמית צדיק עם רשע, כלומר במיתת הרשע החמורה תמית צדיק עמו וגם שתמית את הרשע מיתה קלה כמיתת הצדיק גם זה תימה. וחזר ואמר חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כי קודם אמרו חלילה לך מעשות כדבר הזה, לפי הרגל חסדיך חולין הוא לך שתמית צדיק עם רשע, וגם בלי רחמים אלא כפי קו היושר והמשפט גם כן אין ראוי לעשות כך, כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כיון שעושה משפט ג"כ בצדיקים נראה שאינו עושה משפט ברשעים והשיב לו האל יתברך אם אמצא בסדום חמשים צדיקים וגו' לחלוקה השנית כי לראשונה לא הוצרך להשיב כי ודאי לא ימית צדיק עם רשע גם כי יהיו מועטים. וכמו שראינו שהציל את לוט וביתו. אבל לענין הצלת הצדיקים לשאר, השיב ואמר כי אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם, הורה בכאן ענין הצלת עשרה צדיקים לכל כרך וכרך כי הוא בהצטרף שאר העשרות לשאר הכרכים כי עשרה לכרך אחד לבד לא יספיקו. ולזה אמר אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר כלומר זכות חמשים צדיקים צריך שאמצא לסדום לבדה וכן לשאר הכרכים. העשרה יהיו מתוך העיר ותשלום החמשים מחוצה לה ויחשבו כאילו כולם בסדום. ובשאר הכרכים בהיותם חמשים, כי יצטרף זכות כל עשרה ועשרה לכרך ולכל כרך וכרך. ולכל אמר ונשאתי לכל המקום בעבורם, בעבור הצטרפות זכות כלם אשא לכל מקום החמשה כרכים. הנה נתבאר שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה כל שכן בענין התפלה שאנו רואים בפירוש שמעלת תפלת הרבים בדבר של קדושה כשהם עשרה גדולה, כמו כן יהיה מעלה בתפלה ברבים גם בדבר שאין בו קדושה כיון שהם משתתפים בענין עבודת השם שהיא התפלה. וכמ"ש ז"ל (סנהדרין פ' חלק) על דוד המלך שעזרו אבישי בתפלה כדכתיב ויעזר לו אבישי בן צרויה שאמר לו אבישי אפיך צלותך דמוטב שיכלה זרעך ולא תמסר ביד אויב דמה לך בצער בניך שאמרת מוטב שאפול ביד אויב ולא יכלה זרעי בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער וא"ל דוד אי הכי סייע בהדן והיינו דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה ואמר רב יהודה אמר רב מלמד שעזרו בתפלה להפכה כמו שהביאו בארוכה פ' חלק, הנה נראה מבואר כי גם התפלה שאינה צריכה עשרה מועילה ומקובלת יותר משנים. וכ"ש אם הם יותר שהרי אמר דוד לאבישי אם כן סייע בהדן שהוא היה מתפלל וקבישי מסייעו לתפלה. וכן אמרו בתעניות על אבא חלקיה דשדרו רבנן זוגא דרבנן לקמיה למיבעי רחמי אמיטרא ואמר הוא לאשתו ניקום ניסק לאיגרא למיבעי רחמי איפשר דמרצי קב"ה ואתי מטרא ובעו רחמי וקדים וסליק עננא מזויתא דדביתהו מתרי טעמא דמפרש התם נראה בפירוש כי גם בתפלת יחידים שמתעלה יותר בהיותה בבת אחת. וגם בתפלת רבים שיש ביניהם דבר של קדושה נראה שיש מעלה יותר בתפלת מאה המקובצים במקום אחד מעשרה המתפללים במקום אחד, כי כל אחד מהמאה יש מעלה בתפלתו שמצטרפת לתפלת מאה שאצלו, ואחד מן העשרה לא נצטרפה תפלתו כי אם לעשרה, וגם כי אחד עשרה ואחד עשר רבוא היינו לענין דבר של קדושה שיכולין לומר כל דבר של קדושה עשרה כמו עשר רבוא, אבל לענין קבלת התפלה תפלת הרבים מקובלת יותר כי ברב עם הדרת מלך

הטעם השלישי כי תפלת היחיד בהיותה בלתי , הגונה או בלתי נאמרת בכוונה אינה מקובלת כלל, וכשאומרה ברבים לפעמים תתקבל בזכות תפלת הרבים, כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב, ואפילו הוא צדיק לפעמים אין תפלתו נשמעת לסבת הרבים שאינם הגונים, וכמו שאמרו על אליהו בהר הכרמל בירושלמי דתעניות, מה יעשו גדולי הדור ואין הצבור נדון אלא אחר רובו, שכן מצינו שאלמלא לא אמרו ישראל בהר הכרמל ה' הוא האלהים לא ירדה אש מן השמים ושרפה את הקרבנות, הנה שתפלת אליהו לא היתה מועילה כלל אם לא בזכות מה שאמרו ישראל ה' הוא האלהים, כי גם שקודם אמרה ירד האש, אם לא שהיה גלוי לפניו ית' שיהיו אומרים ה' הוא האלהים לא היה יורד האש מלמעלה וכמ"ש אליהו ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים, כי בזכות שידעו ויכירו שה' הוא האלהים וירד האש מלמעלה, כי גם שגדולי הדור הם שלמים צריכים לשלמות הכלל, ואם כן כל שכן בזכות כי מדה טובה מרובה על מדת פורענות, שאם הרבים מעכבים תפלת היחיד, כ"ש בהיותם צדיקים וטובים שתועיל זכותם ליחיד שתקובל תפלתו בזכותם, גם כי היא לא תהיה שלימה כראוי, כי אין הצבור נדון אלא אחר רובו, וכמ"ש ז"ל (במדבר