בית א-להים (מבי"ט) יב

שהשועה היתה ראייה כפי צרת העבודה שהיו בה, ולא היו צועקים ומשועים יותר מן הראוי. ואותם שאינם שואלים מה שראוי להם לחלקם בפיהם, הם בגדר ענוים. ועליהם תבוא ברכת טוב בלי שאלה, וכמו שכתוב (תהלים יו"ד) תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך, כי הוא יתב' רוצה תאות לבם, ושומע אותה כאילו שאלו אותה בפיהם. ומכוין לבם שתהיה אותה התאוה לעבודתו יתב'. כדי שיהיה ראוי שישמע אל ויענהו, ועליהם נאמר (שם ל"ז) וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום, כלומר כי אותם שהם ענוים ואינם שואלים צרכם בפיהם, אינו צריך לומר שהוא יתברך מספיק צרכם בדברים הבלתי קיימים, אלא גם כן משלים צרכם בדברים הקיימים והעומדים, כדי שלא יצטרכו לשאול דבר כיון שהם ענוים. וזהו הנרצה באמרו וענוים יירשו ארץ, כלומר מצד ענותנותם ישלים יתר שאת, שהם יורשים דבר קיים בארץ ואינם יגעים לריק ולא יולדים לבהלה, והם מתענגים על רוב שלום, כי גם שהאל יתברך משפיע להם טובו ועם כל זה הם אינם מתענגים כי אם על רוב שלום. כשיש רוב שלום בעולם. שכל העולם עומדים בשלוה ולא שהם יעמדו בשלוה והעולם בצער (תענית כ"ד). כי הם מצטערים עם הצבור (תנחומא סוף פרשה בשלח) ואינם מתענגים כי אם על רוב שלום בעולם. כנזכר

פרק רביעי

זמני התפלה, גם כי אינם מן התורה, הם עיקר גדול בתפלה, והם מיוסדים מהאבות עליהם השלום, וכמו שאמרו (ברכות כ"ו ע"ב) אברהם אבינו תקן תפלת שחרית דכתיב (בראשית כ"ג) וישכם אברהם בבקר. יצחק תקן תפלת מנחה דכתיב (שם כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, יעקב תקן תפלת ערבית דכתיב (שם כ"ח) ויפגע במקום. כי לא לבד תקנו התפלה אלא גם זמני התפלה. וכוונת אלו הזמנים הוא להורות לנו, כי חיותנו וקניננו בזה העולם הם מאתו ית'. ולזה כשאנו קמים ממטתנו שישננו בלילה, אנו חייבים להתפלל ולתת לו הודאה ולהכיר שהחזיר נשמות לפגרים שהם כמתים, שהשינה א' מששים במיתה לסבת העדר השתמשות החושים החיצונים, ובתפלתנו לאל בשחר, אנו מכירים כי הוא המעמידנו בזה העולם. והמחיה אותנו כהיום הזה. ואחר כך אנו הולכים לעשות עסקנו להתפרנס ממעשה ידינו. ובשעת המנחה שפנה היום ונטו צללי ערב. אנו חוזרים להתפלל לאל, כדי שנכיר ונבין, כי מה שנתעסקנו במלאכת חיינו והשתדלותנו. הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. כי (קדושין דף פ"ב ע"ב) אין עושר ועוני מהאומנות. אלא ממי שהעושר שלו כדכתיב (חגי ב') לי הכסף ולי הזהב וגו'. ולכך יבקש רחמים ממי שהעושר בידו. והנה נכללו כל צרכי האדם באלו השני דברים. בחיותו וקנינו. לכך אמרו (ברכות דף כ"ז ע"ב) כי תפלת ערבית רשות. שאינה לצורך דבר הכרחי כשאר התפלות, ולכך אמרו (שם דף ה' ע"ב כפי' התוס' ד"ה אלא) שאסור לעשות מלאכה קודם שיתפלל תפלת שחרית. כי אותה התפלה אנו מתפללים אותה על חיותנו בזה העולם. ולא הגיע עדין גבול המלאכה

וכבר נרמזו (ברכות ל"א) זמני שלש תפלות אלו בכתוב, כדכתיב (תהלים נ"ה) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. הרצון כי בהיות התפלה באלו הג' זמנים או באחד מהם בכוונה. אין ספק שהאל יתב' ישמע קול תפלתו עוד נרמז בדבריו לשון יחיד, כי כשהתפלה היא באחד מזמני התפלות. גם שתהיה ביחיד היא נשמעת כיון שהוא בזמן שהצבור מתפללים. אע"פ שהוא מתפלל ביחיד (ברכות ח')

עוד נרמז בזמני ג' תפלות אלו, שיהיו כל ימי האדם בזה העולם. בעליית ימיו ובעמידתם ובירידתם. מכוונים לעבודת ה' ית'. ולא ימתין עד אשר יבאו ימי הזקנה (שבת קנ"ג). וישוב יום א' לפני מיתתו, ונמצא כל ימיו בתשובה ובמעשים טובים, ולזה תקן אברהם אבינו ע"ה תפלת שחרית. שהוא דמיון תחלת ימי האדם, שיהיו מכוונים לעבודתו, ולא ימשך אחר המדות הגופניות. ויצחק תקן תפלת המנחה. לרמוז כי מאמצע ימיו והלאה צריך לחפש בדרכיו יותר ולהוסיף אומץ בעבודתו יתברך. ויעקב תקן תפלת ערבית, לרמוז כי גם שטרח בתחלת ימיו ובאמצעותם בעבודת השם ית', גם בשעת הערב השמש שהם ימי הזקנה צריך האדם לעשות מה שיוכל מעבודת ה', גם כי אינו יכול לטרוח ולעשות כל כך כמו שהיה עושה בעודו איש, בזמן בחרותו,, אפילו הכי יעשה מה שיוכל. ובערך זה נקרא תפלת ערבית רשות. שאין הזקן יכול לעבוד עבודת ה' בשלמות מצד כבדותו. וכמאמר שלמה עליו השלום (קהלת י"ב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וגו' והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. וכן אמר (שם י"א) בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. הנה שהמשיל ימי הבחרות לבקר. ואמר כי בהם צריך לטרוח ולעמול. וגם בערב שהם ימי זקנה שלא יוכל לטרוח כל כך. יכחיד מלעשות דבר מכל וכל, אלא יעשה מה שיוכל. ועל זאת הכוונה איפשר שסדרם המשורר בהפך תיקונם, להישיר האדם על תכליתו. ומבחרותו ותחלת ימיו יביט וישגיח ימי זקנתו והערב שמשו, ולכן התחיל מהערב, ואמר ערב ובקר וצהרים אשיחה