בית א-להים (מבי"ט) קח

כתובים יותר מחמשה דברות בכל לוח באי זה אופן היה, ואח"כ ניתן טוב טעם למה הוכפלו ולמה היו בשני לוחות ולא באחד, וזה כי הכתוב אמר לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, וחז"ל אמרו הלוחות ארכן ששה רחבן ששה ועביין שלשה

התנא הראשון סובר שלא נכתבו אלא חמשה בכל לוח כמ"ש (דברים ד') ויכתבם על ב' לוחות אבנים, וכמו שנותנת הסברא שאין צורך לכתוב עשרת הדברות בלוחות אלא פעם א' לבד, ומ"ש משני עבריהם מזה ומזה רוצה לומר שהיה חרות וחקוק מעבר לעבר וכמו שאמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ואם היה אומר משני עבריהם לבד היה אפשר שלא היתה עוברת הכתיבה מכל וכל מעבר לעבר, אלא שהיתה נראית הכתיבה מן העבר שהוא אחור לכתיבה, כמו מי שכותב בנייר דק שהכתיבה נראית ונקרית כל אות ואות מהעבר האחר, לזה הוצרך לומר מזה ומזה הם כתובים שהכתיבה היתה בוקעת מעבר השני כתיבה ממש כמו בצד שהיתה כתובה, וא"כ היה מ"ם וסמ"ך עומדות בנס

והתנא השני שאמר עשרה על כל לוח ולוח, סובר שהחקיקה והחריתה של ה' הדברות היתה בוקעת ג"כ לעבר האחר ומפני שלא היו נקראים הדברות מהעבר האחר להיות האותיות מהופכות, סובר כי מה צורך שיהיו נראים מהעבר האחר אם לא יהיו נקראים כדרכם אלא להפכן האותיות והתיבות, ולזה חושב כי היו חקוקות האותיות מעבר הא' והיה ריוח בין אות לאות יותר ממלא אות, ובאותו הריוח מן העבר האחר היו חקוקות האותיות והתיבות של ה' הדברות פעם אחרת כסדרן לשיוכלו לקרותם ג"כ מהצד השני, הרי עשרה בכל לוח, ולא היתה חשוב הפסק בין אות לאות האות שהיה כתוב מצד האחד והיתה בוקעת לצד האחר בין אות לאות, כיון שלא היתה אות ניכרת מאותו הצד אלא מהופכת באופן שלא היה נקרא מכל צד כי אם חמשה דברות

והתנא השלישי שאומר עשרים בכל לוח, סובר שמעבר אחד היו כתובים וחרותים עשרה הדברות ומצד האחר בין אות לאות היו גם כן כתובים וחרותים פעם אחרת כמו שאמרנו לדעת התנא השני

והתנא הרביעי שאמר ארבעים על כל לוח, העשרים הם כמו שאמרנו, והעשרים האחרים בארבע זויות העובי שהיה שלשה טפחים העובי באורך ששה בכל צד, וא"כ הארבע זויות היה מכיל בהם כל מה שהיה מכיל בשני העברים השטחיים שהם ו' על ו', כל שני צדדין מהארבעה היו ששה על ששה כמו שטח האחד של לוח אחד, והיו חמשה דברות בכל צד מן הד' שהם עשרים, כי החמשה שהיו חקוקים בצד האחד ועוברים לצד שכנגדו היה ריוח בין אות לאות ובאותו הריוח היו כתובים בצד שכנגדו והיו עוברים ג"כ לצד האחר, וכן בשני הצדדין האחרים נמצא שהם עשרים בארבעה הצדדים והעשרים של ב' השטחים של ו' על ו' הם ארבעים בכל לוח כלם אותיות שוות בשיעור שוה, וכלן בוקעות משני עבריהם מזה ומזה כמו שכתבתי ולדעת כולם יהיו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס ובכל צד מהשני שטחים של ו' על ו' היו נקראים כל העשרת דברות כסדרן, וכן כשהיו מעמידין אותם על עוביין שהוא ג' היו נקראים כל העשרת הדברות בצד העובי של מעלה ובצד העובי שלפניו כסדרן, וכן בשני הצדדין האחרים של העובי ונמצא ע"ד זה היו כתובים עשרת הדברות בשני הלוחות משני עבריהן כזו הצורה א נ כ י הנה אותיות אנכי יש ריוח ביניהן כמלא אות, ומן העבר האחר קודם האל"ף של אנכי מ"ם של עבדים, ובין אל"ף לנו"ן יו"ד של עבדים ובין נו"ן לכ"ף דל"ת של עבדים, ובין כ"ף ליו"ד בי"ת של עבדים, וכן אות מהופכת בין אות לאות, עד שבין המ"ם של עבדים ובין היו"ד מתחיל אל"ף של אנכי מהעבר האחר, אם היה כל הפסוק של אנכי בשטה אחת בלוחות, הכלל הוא כי אם היה בשטה אחת עשרים אותיות, היה ריוח בין כל האותיות לעשרים אותיות אחרות שהיה מתחיל מהעבר האחר מסוף השטה, ובין אות לאות היתה חרותה אות אחרת מהעשרים כתקנה, ומן הצד האחרת היתה נראית מהופכת, זה הוא למי שאמר עשרים על לוח א' או ארבעים, אבל למי שאמר עשרה או חמשה על לוח אחד, לא היה חרות כ"א מן הצד האחד בלוח כל העשרה או החמשה. ונראה שהיו כל האותיות של עשרת הדברות שהן תרי"ג מלבד אשר לרעך כתובות זו אחר זו מבלי הפסק בין תיבה לתיבה ובין פסוק לפסוק, אלא כולן כמו תיבה אחת מחולקת לכמה שיטות שוות כל כך אותיות בשיטה אחת: כמו בשיטה אחרת עד סופן, שהרי אמרו חז"ל (מכילתא) את כל הדברים האלה לאמר ומה ת"ל אנכי ולא יהיה לך אלא מלמד שאמר המקום עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לב"ו לומר כן וחזר ופרטן, ואמרו ג"כ (שמות כ"א) וכל העם רואים את הקולות. ראו דיבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר (תהלים כ"ט) קול ה' חוצב להבות אש, ובהצטרף ב' מאמרים אלו נאמר שכל עשרת הדברות שנאמרו בדיבור אחד נחצבו על הלוחות מיד בבת אחת האותיות זו אחר זו בלי הפסק תיבה ופסוק ופרשה, להורות על הנס הגדול שנעשה בעשרת הדברות שנאמרו בדיבור אחד מה שאי אפשר לב"ו, ובהיותן תרי"ג אותיות רומזות לתרי"ג מצות, הרי כל אות יש לה הוראה לעצמה על המצוה המיוחדת או נרמזת בה ואינה נקשרת עם