באר יצחק יורה דעה קפז

האמנה לא מיתסרא, לכן אף כשהשתחוה אח"כ לא נאסרה משום דאז לא הוי שוב תפיסת יד אדם, והוי כמו כל מחובר, והא משתחוה לבור חפור אינו נאסר אלא בחפר לשם עכו"ם ולא הי' חל עליו האיסור כלל, וע"כ הא דאמרו דחפר בורות נאסרו מיירי בע"ז של א"י דנאסר' מיד או דמיירי בהשתתוה בעת שחפר

וכתב כ"ת לחלק דשאני נטע אילן דנתבטלה התפיסה א מעת שנשתרש, משא"כ חפר בורות דניכר לכל והא הבור חפור לפנינו, ולכן י"ל דזה אסור אף להרמב"ן אפילו בישראל חפר בורות עכ"ל, אין זה נכון דהא בע"ז (דף מ"ז) בתוס' ד"ה גדעו ופסלו כו' כתבו שאם נתכוין לעשותו כולו לעכו"ם ודאי הכל אסור אע"פ שאילן מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דעפר שנאסר שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה עכ"ל התוס', ולדברי כ"ת קשה היך מדמין התוס' להדדי, הא יש לחלק דשאני חפר בורות דניכרת לכל התפיסה ולכן נאסר גוף הקרקע, משא"כ בגדעו ופסלו והחליפו הגדולים דעכשיו נתבטלה התפיסה ואינה ניכרת לכל הגדוע שהי' מעיקרא, אע"כ מוכח מהתוס' הנ"ל דאין לחלק כסברת כ"ת הנ"ל

ומש"כ כ"ת להוכיח מהרמב"ם שכתב באילן שמעמידין תחתיו עכו"ם דכ"ז שהיא תחתיו ה"ז אסור בהנאה, ומבואר שם בכ"מ דמיירי באילן שנטעו להעמיד תחתיו עכו"ם אלמא דס"ל דלא כהרמב"ן, אין זו הוכחה, משום שי"ל דמיירי דהעמידו תחתיו הע"ז קודם שנשרש האילן דאז הוי תלוש וכמש"כ הרמב"ן בספר מעשה צדיקים שם. ועוד דהא כתבו התוס' בע"ז (שם) בד"ה העמיד תחתי' כו' דאיסורא דרבנן איכא דבעת דעכו"ם נראית תחתי' נראה כמו שנטעה מתחלה לכך עכ"ל התוס'. וה"ה י"ל וס"ל כן להרמב"ם דנאסר מחמת מראית העין דיאמרו דהעמיד האילן לבל אחר שהעמיד הע"ז, ואין הכרח לדברי הכ"מ הנ"ל

ומש"כ להקשות על הרמב"ן מע"ז (דף נ"ג) דאמרו דלכן אשריהם תשרפון באש משום דכי אתו עכו"ם ופלחו שליחותייהו קעבדי, הא בע"ז של ישראל לר"ע אינה אסורה עד שתעבד, א"כ הא בעת שהשתחוו להאילן אינו נאסר כיון דהוי אז מחובר עכ"ל, אינו קשה, משום די"ל דעכ"ז אם נטעו ועבדו קודם השרשה אז נאסר גם לר"ע וכמש"כ הרמב"ן שם, ולכן נאסרו האשרות, וכמו דקאמר הש"ס (שם דף מ"ה) דהאי אשריהם תשרפון באש לרבנן מבעי לי' בנטעו מתחלה לכך ופי' הרמב"ן שם דמיירי בעבדו קודם השרשה לדידן דקיי"ל דאינה אסורה עד שמעבד. והא דקשה מאי פריך הש"ס והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"י מוחזקת להם מאבותיהם דהא בעשה ממשה אסרה, כבר הקשה זה הרמב"ן, ותי' דכל כה"ג בביטול בעלמא סגי, ומזה הוכיח השעה"מ (פ"ח מה' לולב) הרמב"ן ס"ל דהא דאמרו דעשה בה מעשה אסרה היינו מה"ת אך הר"נ והתוס' ורש"י ס"ל דאינו אלא מדרבנן ע"ש

ובאמת לשיטת החולקים על ר' ישעי' וס"ל דגם הקרקע שמכסין הקבר הוי בכלל קרקע עולם ואינו נאסר, תקשה עדיין קושית כ"ת, דהא בקרקע שמכסין את המת עשה מעשה אחר שהניחו את המת, א"כ זה דומה לחפר בורות בקרקע עולם והשתחוה אז ונאסר, ולא שייך לתרץ זה ע"פ סברת הרמב"ן במעשה צדיקים הנ"ל, דמוכרחין לומר כמש"כ לעיל בשם הלבוש ואינו נאסר בעשה וחפר בורות אלא מדרבנן, א"כ מן הרמב"ן מוכח דיסבור ג"כ כשיטת ר' ישעי' הנ"ל דקרקע שמכסין את הקבר נאסר מה"ת, ודוחק לחלק דשאני עשה מעשה בקרקע עולם דבזה מודה ראינו אלא מדרבנן משא"כ משה מעשה בדבר שאינו שלו ס"ל דנאסר מה"ת, דהא חזינן דהלבוש מדמה אותם להדדי וגבי הדדי מתניין בע"ז כנ"ל, ובן ההג"א במ"ק (סי' ע"ח) ס"ל ג"כ כשיטת ר' ישעי' כמש"כ הגאון רע"א זצ"ל (בסי' מ"ה), לכן קשה להקל לקצור העשבים לכתחלה, אך בדיעבד יש להקל ע"פ ביטול ברוב כנ"ל

ובסוגיא דע"ז (דף נ"ג) דמוכיח הש"ס דישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא א"י והשתחווה לה דאיסורה מהא דאשריהם תשרפון באש והא א"י ירושה להם ואא"א דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי כו) הקשה השער המלך (שם) מאי פריך בביטול סגי, הא כיון שזכה א"א וזרעו אח"כ קנאום וה"ל ע"ז של א"י שבאה לרשות ישראל דאין לה ביטול, ומה שתי' התורת חיים דאע"ג דחצירו קונה שלא מדעתו מ"מ איסורא לא ניחא לי' דליקני, אין תי' זה נות לי כלל, דאכתי תקשה איך פשטו מזה להא דישראל שזקף לבינה דהא י"ל דקרא דאשריהם תשרפו הוי משום דכיון דגלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז, א"כ זכו באותה שעה, דלא שייך לומר איסורא לא ניחא להו דלקני, דהרי באותה שעה ניחא להו בע"ז גופא, וכש"כ בקניינם, וקרא משום הנך דמעיקרא משום דמאן מוכח וצ"ע כעת עכ"ל השעה"מ, ותמהני עליהם, בעיקר קושייתם, דאיך שייך כלל קנין חצר הא אילנות הוי מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואין נקנה אלא בכסף כו' אבל לא בקנין חצר, כמבואר בב"ב (דף פ"ז) ובח"מ (סי' קצ"ג) וכמש"כ התוס' בב"ק (דף י"ב) ד"ה ל"ל עומדין בתוכה כו' דאין קרקע ניקנית אגב קרקע ע"ש, ולפ"ז אין מקום לקושייתם, אך להסוברים דא"צ לקרקע אין דינם כקרקע שפיר הקשו

ועוד י"ל בפשיטות דהא בעת שהיו ישראל במדבר לא היו אז עומדין בצד חצירן, והא חצר שאינו משתמר אינו קונה אם אינו עומד בצידו, והתם ה"ל אינו משתמר לדעתן, דהא אז הי' מושלין הז' אומות בארץ, ולכן לא מצי אז לקנות להן חצירן, ואח"כ כשבאו לארץ והיה אז חצר המשתמר, בזה יפה תירץ התו"ח דאיסור לא ניחא להו דליקני, דהא אז חזרו בתשובה, והוא פשוט

וזו"ז אין מקום לקושית השעה"מ הנ"ל דהא בעת שקנה אברהם הארץ וכל המחובר לה, לא קנה אז לאשירות שנעבדו לע"ז, משום דלא הקנה לו הקב"ה את האיסור כמו בהא דב"מ (דף צ"ו), ועוד דאיסור לא ניחא לי' דליקני', ממילא לא יצאו האשירות מרשות וזכות הבעלים הראשונים, א"כ במה פקע רשותם וקנינם שיש להם באילנות, לכן לא מצי כלל לקנות בדין חצר בלא רשות בעל הממון של האשירות, ודוקא בהפקר או מתנה מדעת הבעלים שייך קנין חצר, וכש"כ לפמש"כ הטו"א בחגיגה (דף י"ג) דב"נ אינו עובר על לאו דלא ידבק וגו' בנהנה מע"ז, א"כ לא הוי איסורי הנאה לגבייהו, דנימא דא"ה לא הוי שם בעלים עליו וזכו מהפקר, ופשוט, ועוד דהא אסור לזכות באיסורי הנאה, וכיון דאיהו לא מצי לזכות לא מצי חצירו לזכות כמבואר בב"מ (ק"ב ע"א) דשאני קנין חצר בזה

ועוד י"ל לפמש"כ רש"י בפ' לך לך על פסוק ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט והכתוב אומר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברהם עדיין עכ"ל, ואף שאברהם זכה כבר דארץ ישראל מוחזקת היא, עכ"ז מבואר דאברהם צא זכה רק הגוף, אבל זכות פירות נשארה לז' עממין עד זמן שיכנסו לא"י, וכ"כ הפר"ד (בדרוש ט' בשם המ"ר פ' מ"א ע"ש), ובדרושי בארתי זה ביתר ביאור, די"ל דהי' דינן בזכות הארץ כמו מקבל מתנה מהיום את הגוף ולאח"מ הפירות, דהגוף נקנה לישראל מיד והפירות נשארו לז"ע עד שיכנסו לא"י, ועפ"ז יש לעיין בהא דירושלמי (פ"ב דחלה) ומבוארת שיטת הרבה ראשונים דחצר של לוקח המושכר למוכר דלא קנה הלוקח מדין חצר, וע' בח"מ (סי' קצ"ח וסי' ר"ס וסי' שי"ג), ובמחנה אפרים לה' קנין חצר) שהוכיח כן לדינא, א"כ לפ"ז ודאי לא שייך כלל קנין חצר להישראל, משום דהוי כמו חצר מושכר למוכר היינו לז"ע, וכש"כ די"ל דזכות של הז"ע הוי כמו בלוקח שדה לפירות דמבואר בח"מ (סי' רי"ב) דעדיפא זכותו משוכר, א"כ כש"כ דלא קנה כה"ג מדין חצירו

ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' בקידושין (דף כ"ו) ד"ה אמר קרא כו' שהקשו למה לא מייתי קרא דעפרון דמוכת דשדה נקנה בכסף ולפמש"כ ניחא די"ל דשאני התם דכיון דגוף השדה נקנה כבר לאברהם ולא הי' צריך לקנות רק לזכות פירות שהיו שייכי' לעפרון, א"כ יש