באר יצחק יורה דעה קפא

ענף ד

וכן יש להוכיח מהא דכתובות (דף ע"ב) דמקשה הגמרא על מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לה חלה ה"ד אי דידע לפרוש אי דלא ידע מנא ידע ומשני דאמרה פלוני כהן תיקן לי הכרי ואשתכח שיקרא, והראב"ד הקשה שם אמאי לא משני בהודתה בעצמה ותי' דמשים את עצמו רשע ע"ש בר"ן, וקשה לשיטת הפוסקים ביו"ד (ססי' קס"ט בש"ך ס"ק ע"ט) דבמגו מהימן אף דמשים א"ע לרשע, א"כ אמאי לא מהימנא הא יש לה מגו דתשאל לחכם וזה מקרי בידו כמו ביבמות (דף פ"ח) הנ"ל, ובידו הא עדיף ממגו כידוע, ואכמ"ל, ואף דנימא דהראב"ד יסבור כהפוסקים דס"ל דאינו נאמן במגו לעשות א"ע רשע, עכ"ז קשה אמאי לא מתרץ לי' הגמרא התם דמשכחת דידע הבעל ואפ"ה אינו קשה ליפרוש, דמיירי כגון דהפרישה תלה בפניו ונתנה לו החולין לאכול ואחר זה הלכה לחכם לשאול משים שאיסור טבל קיל מאיסור תרומה כדאי' ביומא (דף פ"ג). או מחמת דנתערבה החלה בעיסה אחרת דצריכה לאכול, ובאיסור חלה דחמיר אינה חשודה לאכול, וכה"ג. א"כ משכחת לה שפיר, וכמו שמתרץ הגמ' לקמן כה"ג גרי משמשתו נדה דנודע דהוחזקה נדה בשכנותיה מתחלה, ודווקא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר לא שכיחי כמש"כ התוס' שם, ופי' ההפלאה משום דילמא הפרישה אח"כ, ולא זזה יד העדים מידה זהו לא שכיח, אבל כה"ג דהבעל יודע דלא הפרישה חלה אחרת שכיח דהא הגמ' מקשה אי דידע ליפרוש, אלמא דמשכחת דהבעל דיישב בביתו יודע, רק דקשה להו דלפרוש, א"כ קשה הא משכחת כה"ג בפשיטות, ולא הי' צריך דהעדים יהיו מעידים דבאותה שעה לא הי' החכם בעיר כמש"כ הרא"ש שם אלא ע"כ מוכח דהיכא דשאלתה על החלה הוי' חוב לבעלה כיון שאכל כבר, אמרינן דאף שנעשתה שליח להפריש החלה או מצד זכות להבעל, עכ"ז לא מצית לשאול על עיסה שאינה שלה, ואף שלה שייך לבעלה דמה שקנחה אשה קנה בעלה, והוי כלוקח על נכסי' מצד תקנות אושא, ולאוקמי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ומיירי בכה"ג, לא שכיח, א"כ נתבאר דמוכח דהשליח לא מצי למשאל ולחוב להמשלח

אמנם היכא דהתרת הנדר הוי' זכות למשלחו כמו בנ"ד, דמעשים בכל יום דהאשה שואלת לחכם על חלה שנתערבה, וכמש"כ כ"ת, ברור דמצית לשאול דמדין זכיי' נגעו בה, משום דאנן סהדי דהבעל רוצה בזה כדי לתקן התערובות, כמש"כ כ"ת להוכיח מנדרים (דף נ"ט) מדלא מוקי לי' בתרומה ע"י שלית, והוכיח כ"ת מזה דשניהם ביחד מצו לישאל עכ"פ, א"כ ממילא יש להוכיח ג"כ מדלא מוקי הגמרא שם דמיירי בתרומת אפטרופסין, דהא קיי"ל דאפטרופסין תורמין על יתומין לאכול כמבואר בגיטין (דף נ"ב) והפ"י כתב (שם) דזהו משום זכיי' והיתומים דהא אסור לאכול בלא תרומה, ואף דשיטת התוס' בגיטין (דף מ') ד"ה וכתב לי', דהפקירו הב"ד ונתנו לו. עכ"ז הא מצאתי בתשובת מהרי"ט (חלק א' סי' קכ"ז) שכתב ג"כ דמדין זכיי' נגעו בה וכשיטת הר"ן, ואי נימא דשלוחו לא מצי למשאל אף שהוא זכות למשלחו, א"כ לפ"ז אין יכול האפטרופוס לשאול על תרומה שתרם, תקשה אמאי לא מוקי לי הגמ' דמיירי בתרומת יתומין שנתערבו דליכא מאן דשאיל, דהיתומים קטנים לאו בני שאלה נינהו, אע"כ מוכח דלזכות למשלחו מצי שלוחו למשאל דגם בזה מגדר זכיי' נגעו בה, ולכן שם בנדרים בתחלה דהי' ס"ל דתרומה מיקרי דשיל"מ, לכן אף תרומת יתומין שנתערבו במאה הוי דשיל"מ, משום דהוי זכות ליתומין לשאול מחמת עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ואף דנימא דשליח בעלמא לא מצי לזכות ולהיות שליח לשאול על הנדר שקיבל בשביל המשלח, דהא איתא בנדרים (ח' ע"ב) דאין יכול לעשות שליח להתיר נדרו, עכ"ז יש לומר דאפטרופוס מצי למשאל כמו דמצינו בח"מ (סי' ק"ה) גבי תופס לב"ח במקום שחר לאחרים ובסי' (קכ"ו) גבי מעמד שלשתן דאפטרופוס עדיף משליח דידו כיד היתומים, וע' במל"מ (ה' נדרים פיו ה"ד) מש"כ בשם הריב"ש

הגה [ואין להקשות דא"כ איך רשאים לאכול ולסמוך על הפרשת תרומה שהפריש האפוטרופוס דניחוש דילמא ישאל האפטרופוס לאח"ז ע"ז, דדווקא דבר שבידו דשב ואל תעשה לא חיישינן כמבואר בא"הע (סי' קמ"ג סעיף ב'), אבל במה שביד אחרים חיישינן, ולמאן דס"ל א"צ לפרט הנדר, י"ל בפשיטות דלחוב להם וודאי דלא יכול לשאול]

וזה ברור בסברא דאשה ודאי יכולה לזכות ולהיות שליח להבעל לשאול על הפרשת חלה שהפרישה, משום דאנן סהדי דרוצה בזה, ועדיף מהא דאפטרופוס הנ"ל, משום דבזה לא שייך לומר דאינה יכולה להיות שליח לחרטת בעלה, דהא מבואר בנדרים (דף ח') דבעל נעשה שליח לחרטת אשתו דכגופה דמי, וה"ה להיפך אשה נעשית שליח לחרטת בעלה דכגופו דמיא, והא דקיי"ל שם דהבעל לא יקבצם י"ל דזהו בנדרים דאינה רוצה שיתפרסם הדבר כמבואר ביו"ד (סי' רל"ד סעיף נ"ו) אבל בחלה לא איכפת לה שידעו מזה, וכיון דזכות הוא לו אנן סהדי שרוצה בזה, ודומה לנתנה לו רשות לקבצם דמהני כמבואר שם

ענף ה

ויש לעיין בסוגיא דנדרים (דף נ"ט) דמקשה הגמרא והרי תרומה דבעי מיתשל ובטלי' ברוב כו' ומוקי בתרומה ביד כהן ודחי זה, וקשה אמאי לא מוקי דמיירי באין הבעלים כאן דליכא מאן דשאיל עלייהו ולכן לא הוי דשיל"מ, וכמש"כ התוס' בע"ז (דף ע"ג) ד"ה טבל ובנדרים (דף נ"ח), דהך סוגיא דס"ל טבל לא בטל משום כהתירא כך איסורא ולא משום דהוי דשיל"מ דמיירי שאין הבעלים בעיר, וכיון דחזינן דסוגיא דגמרא דע"ז איירי כה"ג, א"כ קשה אמאי דחיק כאן לאוקמי בתרומה ביד כהן ודחי זה אמאי לא מוקי דמיירי דאין הבעלים כאן, ולכאורה יש להוכיח מזה כשיטת הריב"ש שהובא במל"מ (פ"י ה"ד) וכמש"כ הר"ן בנדרים (דף ח') בשם רבינו שמשון דכל שהחכם יודע שמתחרט מתירין שלא מדעת הנודר משום דאנן סהדי שמתחרט, א"כ אף כה"ג מקרי דשיל"מ ולכן לא מוקמינן שם דמיירי כה"ג, ואף שאם יתירו הנדר אכתי נשאר איסור טבל ולא יכול להפריש התרומה בלא ידיעת חבירו, וכמו בסוגיא דע"ז דטבל לא הוי דשיל"מ כשבעלים אינן בעיר משום דאין יכול לפרוש בלי ידיעת חבירו, עכ"ז הוי דשיל"מ משום דתרומה חמורה מאיסור טבל כדאי' ביומא (דף פ"ג), א"כ יוכל לתקן איסור חמור דתרומה, וכן משמע מלשון פי' הרא"ש בנדרים שם ובכה"ג מיקרי ג"כ ישל"מ משום דעד שתאכלנו באיסור חמור תאכלנו באיסור קל, וכמש"כ הצמח צדק (סי' ס"ט) בביצת טריפה שנולדה ביו"ט שנתערבה דמקרי דשיל"מ משום דכל מה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן, וע' בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל (סי' ס"ה)

אך עיקר הך דינא של הצמח צדק הנ"ל נלע"ד דתלוי במש"כ הר"ש (פ"ב דביכורים מ"ב) על משנה דאסורין לאכול בירושלים בנתערב הביכורים דלזרים לא הוי דשיל"מ, ואף שאסור חוץ לחומה יכול להתירו ולאכול בירושלים, עכ"ז הא איסור זרות אין לו מתירין, והברטנורה שם לא כתב כן, ומהברטנורה אין להביא ראי' לשיטת הצ"צ הנ"ל, די"ל דטעמו דכיון דלכהנים הוי דשיל"מ לכן מקרי דשיל"מ גם לישראלים וכמש"כ המג"א (ה' שבת סי' שי"ח), אבל היכא דלא הוי דשיל"מ לגמרי האיסור לשום בן אדם י"ל דמודה הברטנורה בזה להר"ש, ועכ"פ מוכח להדיא מהר"ש הנ"ל דס"ל דאף דיש לו מתירין על איסור א' עכ"ז כיון דאין לו מתירין לגמרי לא מקרי דשיל"מ, ותמיהני על הצ"צ שלא הזכיר זה

א"כ לשיטת הר"ש דס"ל דיש לו מתירין היינו דלא ישאר עליו שום איסור כלל ודלא כהצ"צ, א"כ לשיטתו גופא דס"ל דיכולין להתיר נדרו שלא בפניו, תקשה עדיין אמאי לא מוקמינן בנדרים (שם דמיירי באין הבעלים כאן (וכבר ראינו דסוגיא דע"ז מיירי בכה"ג כנ"ל], ואין לתרץ משום דאף דאין הבעלים כאן ג"כ יכולים להתירו בתורת זכיי' ומיקרי דשיל"מ, דהא לשיטת הר"ש גופא בכה"ג לא מיקרי דשיל"מ, משום דנשאר איסור טבל ומה