באר יצחק יורה דעה קעו

בראשון נמי, משום די"ל דר"ע אשמועינן דאף באב הטומאה דהוי חד דרבנן ג"כ מותר להוסיף טומאה וכקושית הטורי האבן הנ"ל, אבל רבא שהוכיח ש"מ קסבר ר"ע טומאת משקין לטמא דאורייתא שפיר הוכיח, משום דהא אי' התם (דף ט"ו) דר' יהודא ס"ל אליבא דר"ע דטומאת משקין לטמא אחרים הוי דאורייתא, וכן ס"ל לר' יוסי ור"ש בשיטת ר"ע כמבואר (שם דף י"ח) דאמר רבא דר' יוסי לא ס"ל כן אלא בשיטת ר"ע רבו אמרה, א"כ כמו דר' יוסי אמר להך ספק משקין ליטמא טמא אליבא דר"ע ה"ה ר' יהודא דאמר שם לכל טמא ג"כ מיירי לר"ע רבו, וכמו שהקשו התוס' (שם ט"ו ע"ב) בד"ה ר"י לטעמי' כו' וכי אינו מודה ר"מ דס"ל לר"ע דטומאת משקין דאורייתא כנ"ל, ובאמת צ"ע מה הקשה הגמ' לשם י"ז ע"ב) דר' יהודא אדר"י, הא י"ל ג"כ דלא אמר זה רק לשיטת ר"ע רבו וכדמסקינן לר' יוסי, ואפשר דבאמת למסקנא דמסיק דר' יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה, א"כ ממילא ה"ה דלא קשה דר' יהודא אדר' יהודא], וחזינן דר יהודא ור' יוסי ור"ש ס"ל דר"ע ס"ל טומאת משקין לטמא דאורייתא, ובע"כ רבא דקאמר שם ש"מ קסבר ר"ע כו' אמר אליבא דר' יהודא ור"י ור"ש דמצינו דאמרו כן אליבא דר"ע, ולדידהו שפיר מוכח כן בהוכחה שהוכיח רבא אליבא דר"ע, משום דלר' יהודא דמכשיר בקטן לקרות המגילה ולהוציא לגדולים מוכח דאף דקטן הוי תרי דרבנן אפ"ה מוציא לחד דרבנן, א"כ אינו מחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן

וכן מוכח ביותר מהא שכתבו התוס' במגילה שם בסה"ד דלכן סומא מוציא באמירת הגדה בפסח אף דהוי תרי דרבנן משום דשאני סומא דנתחייב כבר ע"ש, א"כ לפ"ז קשה מאוד בהא דלקמן (דף כ"ד) דר' יהודא ס"ל דסומא שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע משום דלית לי' הנאה מיני' וקשה ל"ל לומר זה הטעם, יותר ה"ל לומר דלכן לר' יהודא בלא ראה מאורות מימיו אינו פורס משום דה"ל תרי דרבנן לשיטתו דס"ל דסומא פטור מה"ת מכל המצות, אך לפמש"כ דר' יהודא אינו מחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן הוצרך הש"ס ליתן טעם אחר לר"י כנ"ל

וכיון דמוכח לשיטת התוס' במגילה (דף י"ט) דר' יהודא אינו מחלק בין תרי דרבנן, לכן שפיר הוכיח רבא אליבא דר יהודא, דש"מ קסבר ר"ע טומאת משקין דאורייתא, דהא כיון דר' יהודא אינו מחלק כנ"ל, א"כ גם לר"ע רבו אינו מחלק בזה, כדמצינו דהוכיח ר' יהודא דקטן כשר לקרות המגילה דהא קרא למעלה מר"ט וזקנים

אבל לדינא לפי מה דקיי"ל כר"מ דמחלק בין תרי דרבנן לחד, ולכן בוולד הטומאה דרבנן ספיקו טהור, י"ל דת"ק דר' יהודא דפסל בקטן לקרות המגילה הוא ר"מ [כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ו) דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ], לכן י"ל דת"ק דר יהודא דפסל לקטן לקרות את המגילה אזיל לשיטתו דמחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן

ולר' יוסי ג"כ מצינו דאינו מחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן, דהא ר' יוסי ס"ל לעירובין שם) דגם בתרי דרבנן ספיקו טמא, אלמא דלא מצינו אליבי' חילוק בין ב' דרבנן לחד, ומסברא בעלמא מדעתנו בלא ראי' אין לנו לחלק ביניהם וכמש"כ הטו"א הנ"ל, דהא מה"ת שניהם פטורים, ומדרבנן שניהם חייבין רק כיון דמצינו בעירובין גבי אתחזק טומאה דחכמים חלקו בין ב' דרבנן לחד לכן יכולין לחלק גם גבי להוציא אחרים וכה"ג בזה, משא"כ לר' יוסי דאינו מחלק בין ב' דרבנן א"כ אליבי' ליכא לחלק בין ב' דרבנן מדעתנו, ע"כ אליבא דר' יוסי שפיר הוכיח רבא דר"ע קסבר טומאת משקין דאורייתא

ובאמת לרב מתנא דמוקי במגילה (שם) וברכות (דף ט"ו) להך דהכל כשרין לקרות המגילה כר' יוסי א"כ מצינו דר' יוסי מחלק בין תרי דרבנן, אבל למסקנא שם דמוקי כר' יהודא וכמש"כ התוס' (שם) בד"ה ודלמא ר' יהודא היא כו' משום דהלכה כוותי', וכמש"כ הצל"ח בברכות בשם הרשב"א, א"כ לא מצינו לר' יוסי שמחלק ביניהם וכיון דבעירובין גבי אתחזק טומאה אינו מחלק בין ב' דרבנן ע"כ שפיר הוכיח רבא לר' יוסי

וכן י"ל לר"ש דהא ר"י ור"ש ס"ל (עירובין שם) ספק עירוב כשר ואמר רבא (שם) הטעם משום דנגד חזקה דהעמד אותו אתחום ביתו יש חזקה להיפוך דהשתא נטמאה, א"כ משמע דדוקא כה"ג ס"ל לר"ש ספק עירוב כשר אבל אם היתה חזקה לחומרא לבד הי' מחמיר ר"ש אף דעירוב הוי כמו תרי דרבנן כמש"כ החוו"ד (סי' ק"י בכללי ס"ס), א"כ מוכח דס"ל לר"ש כר' יוסי, ומשמע דמחד טעמא אמרו שניהם דספק עירוב כשר, וכיון דר"ש אינו מחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן לכן אמר רבא שם אליבייהו דמוכח לשיטתם דס"ל לר"ע טומאת משקין דאורייתא בהוכחה הנ"ל

אך אכתי תקשה לשיטת התוס' לקמן (דף כ"ד) בד"ה אבל אינו פורס כו' דר' יהודא מודה דקטן אינו פורס משים תרי דרבנן, ושאני מגילה דכולם היו באותו הנס א"כ נסתר מש"כ לעיל דר' יהודא אינו מחלק בין תרי דרבנן, אבל באמת אין כאן קושיא, משום דהא לשיטת התוס' שם בסד"ה מי שלא ראה כו' שכתבו דלכן סומא שיש בו תרי דרבנן מוציא אחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת טפי מקטן עכ"ל ודאי אין מקום לקושית הטו"א הנ"ל, דהא חזינן דסומא מוציא אף דהוי תרי דרבנן, ודוקא בקטן דהוי אינו בר דעת מחלקי בין תרי דרבנן כמו שנתבאר לעיל, ועיקר קושית הטו"א הוא לשיטת התוס' (מגילה דף י"ט) שכתבו דשאני סומא שנתחייב כגר אבל לולא זה לא הי' מוציא לחד דרבנן אלמא דלא תלוי בבר דעת, א"כ שפיר מוכח דר' יהודא אינו מחלק בין תרי דרבנן כדחזינן דהגמ' יהיב טעמא דלכן סומא שלא ראה מאורות כו משום דל"ל הנאה מיני', אבל לא משום תרי דרבנן

ומה שהוכיחו התוס' (לקמן דף כ"ד) דר יהודא מודה דאין קטן פורס על שמע, י"ל דס"ל להתוס' (דדף י"ט) דאין זו הוכחה כ"כ, משום די"ל דכיון דתנן לעיל דר יהודא מכשיר בקטן לקרות את המגילה אלמא דלא מחלק בין תרי דרבנן, א"כ ממילא ידעינן מזה דס"ל לר"י ג"כ דקטן פורס על שמע ולכן אינו חולק בפי' אלא גבי סומא דהוי דין מחודש, ומה"ט התוס' ביבמות (דף פ"א) ד"ה מאי היא שחלקו בין תרי דרבנן ע"ש, הוי ג"כ לר"מ [דהא בחבילי תילתן אי' שם דברי ר"מ] ולר"מ הא מצינו דמחלק בין תרי דרבנן כמבואר בעירובין, ולכן לדינא דקיי"ל כוותי' שפיר חילקו בין תרי דרבנן, ולכן גם באה"ע (סי' כ"ח) חילקו כל הראשונים בין חמץ דרבנן ושעות דאורייתא לחמץ דרבנן ושעות דרבנן דהוי תרי דרבנן, משום דקיי"ל כר"מ דעירובין הנ"ל, ומתורצת רצת קושית הטורי האבן הנ"ל בעז"ה

סימן כז

כבוד הרב הג' חו"ב בחדרי תורה פאר הזמן סוע"ה וכו' מוה' שואל זעליג נ"י בק"ק מינסק

מש"כ מעכ"ת ממורה אחד שפסק בחלה שניטלה ונדבקה בלחם הנאפה לכבוד שבת, שתשאל על נדרה כמבואר ברמ"א (סי' שכ"ג), וע"ז השיג כ"ת דהא אין נשאלין על הקדשות כי אם מדוחק, והכא הא הוי איסור כחוש בדרבנן דאינו אוסר אלא בכדי נטילה עכ"ל, יפה פסק, דכן מבואר בש"ך (שם סק"ז) דלכן לא הוי זה דשיל"מ משום דעל נדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק אלמא דמדמי חלה להקדש בזה, אכן בעיקר סברת הש"ך הנ"ל יש לדון דיש לחלק ביניהם דהא בפסחים (דף מ"ו) אמרו דר"א ס"ל הואיל אי בעי מיתשל בחלה, ובערכין (דף כ"ג) אמרו דר"א ס"ל אין שאלה בהקדש, אלמא דשאני הקדש מחלה כמש"כ התוסיו"ט בפסחים שם א"כ יש לומר דה"ה