באר יצחק יורה דעה קסד

בדיעבד וכש"כ בנ"ד דהא נתבאר דיש בו קדושה גמורה משום דלא פקע קדושתו, ולכן אין לנו לפסול הס"ת בנ"ד, יותר אין לי להאריך. א"ד ידידו דו"ש יצחק אלחנן חופ"ק נאווהרדק

סימן כב

עוד להרב הנ"ל

בענין ששאל אם יש איזה מקור מן הש"ס להחמיר בשם שנכתב על המטלית

תשובה, החינוך בית יהודא (סי' ע"ב) כתב בפשיטות בקצרה דאין לכתוב השם על הטלאי אך שלא הביא ראי' לזה ולע"ד נראה להוכיח כן מהש"ס דמנחות (דף ל') דהטועה בשם גורר מה שכתב וכותב השם על מקום המחק כו' רשב"א אומר משום ר"מ אין כותבין השם על מקום המחק כו' ואין תולין אותו אלא כיצד הוא עושה מסלק את היריעה וגונזה עכ"ל הגמ', וקשה ל"ל לסלק היריעה ולגונזה הא יש עצה שלא יצטרך לגונזה היינו שיקדור למקום שכתב תיבת חול ולתלותו לתיבת חול בין השיטות ויכתוב השם על הטלאי שדבק להס"ת, ובע"כ מוכח מזה דאין כותבין את השם במטלית, וזה אין סברא לומר דרשב"א דס"ל דאין תולין את השם ואין כותבין על מקום מחק דלשיטתו דוקא אין כותבין את השם על הטלאי, ולדידן דכותבין השם על מקום המחק כמבואר (סי' רע"ו) ע"כ כותבין השם על הטלאי, דמנ"ל זה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן

והא אינו קשה דהא יכול לקלוף את תיבת חול ולכתוב במקומה השם, די"ל בזה כמש"כ הנו"ב (סי' ע"ה) דיש איזה אופן שאין יכול לקלוף כגון שהוא קלף דק וכה"ג, ולכן י"ל דלכן לא תני העצה הזאת משום דלאו כללא הוא כ"כ, אבל אי נימא דמותר לכתוב את השם על המטלית, זוהי מילתא פסיקתא בכל גוונא, א"כ מדאמרו דיגנוז את היריעה מוכח כמש"כ החינוך בית יהודה דאין כותבין השם על מקום המטלית

ובזה ניחא הא דאיתא במסכת סופרים (פ"ה ה' ד') דרשב"א אומר משום ר"מ אין תולין את השם ואין כותבין על הגרר ר"ח בן עקביא אומר גונז את כל היריעה עכ"ל, וקשה דמאי בינייהו הא גם לרשב"א דס"ל אין תולין ואין כותבין על הגרר ג"כ יצטרך לגנוז את כל היריעה, אך לפמש"כ ניחא די"ל דלרשב"א דס"ל דאין תולין כו', עכ"ז מותר לכתוב את השם על המטלית ולכן אין צריך לגונזן, ורחב"ע ס"ל דיגנוז משום דס"ל אין כותבין השם על הטלאי ולכן אין לו תקנה אצא גניזה

עוד נלענ"ד, די"ל דרשב"א בשם ר"מ אזיל לשיטתו, דלעיל במסכת סופרים (פ"ב ה' י"א) איתא דרשב"א אמר משום ר"מ דדובקין וכותבין ע"ג מטלית ות"ק ס"ל שם דאין כותבין ע"ג מטלית ע"ש, וא"כ י"ל דר"ח בן עקביא דס"ל לגנוז את היריעה טעמי' משום דס"ל כת"ק, ורשב"א משום ר"מ אזיל לשיטתו דאמר שם דכותבין על המטלית וס"ל דה"ה דשם ג"כ כותבין על הטלאי, לכן לא הצריך לגנוז משום דיש עצה לכתוב השם על המטלית לשיטתו, וזה נכון בע"ה, אבל לדידן דקיי"ל דכותבין על המטלית וכן אמ' רשב"א גופא כנ"ל ואפ"ה אמר רשב"א בש"ס דילן כנ"ל דיגנוז את היריעה, א"כ מוכח מזה דאין לו עצה אחרת משום דאסור לכתוב השם על המטלית, ואף דמרשב"א דמסכת סופרים הנ"ל לא משמע כן מ"מ אזלינן בתר ש"ס דילן

וכן מוכח בגיטין (דף נ"ד) דאמרו שם דכל ס"ת שאין אזכרותי' כתובות לשמן אינה שוה כלום, ומקשה הגמ' וליעבר עלי' קולמוס וליקדשי' נימא דלא כר"י כו', וקשה מעיקרא דלא ידע לסברא דמחזי כמנומר, הא יש לו תקנתא גם לת"ק דר"י לקדור את השמות שלא נכתבו בקדושה ולכתוב את השמות אח"כ על המטלית, א"כ איך אמרו דאינה שוק כלום, אלא ע"כ מוכח דאין כותבין את השם על המטלית, ולקלוף י"ל דמיירי ג"כ בגויל דק כמש"כ הנו"ב הנ"ל, ועיין בב"י (סי' רע"ו) בשם התשב"ץ מש"כ בזה. א"ד ידידו יצחק אלחנן הנ"ל

סימן כג

נשאלתי בא' שמכר בהמה מבכרת לא"י [כדי להפקיע מבכורה] בקנין משיכה כד"ת, והישראל הי' חייב מעות מכבר להקונה וא"ל הישראל פרתי קנוי' לך בעד החוב שאני חייב לך, ונתרצה הקונה והי' סובר הישראל שהקנה כד"ת לפטור מבכורה, ואח"ז ילדה זכר, ולקחה הישראל מהקונה אחר שילדה, וכעת נודע להבעלים שלא הית' המכירה כד"ת, ונשאלתי אם קנין כזה פוטר מבכורה או לא

ענף א

תשובה, בעז"ה, עיקר הספק בזה כיון דקיי"ל ביו"ד (סי' ש"כ) דבמכירת בהמה בעי מעות ומשיכה וקיי"ל בח"מ וסי' קצ"ט ובסי' ר"ד) דמלוה אינו קונה. לכן נראה לכאורה דהוי ספק בכור, וכן הכריע הש"ך להלכה בשם הב"ח שם בנידון כזה ע"ש, אך לולא דברי הש"ך יש להקל ע"פ מה דגרסינן בב"מ (ס"ו ע"ב) אמר רב נחמן השתא דאמרו רבנן אסמכתא לא קני הדרא ארעא והדרא פירא וסבר רב נחמן דמחילה בטעות לא הוי מחילה והא אמר ר"נ אי שמיט ואכיל לא מפקינן התם זביני הכא הלואה, ופיר' רש"י דבהלואה יש איסור ריבית אבל היכא דליכא איסור ריבית אמרינן מחילה בטעות הוי מחילה, ובתוס' שם הקשו על רש"י כמה קושיות, והביאו בשם ר"ת דפירש דבזביני דאמרינן דהוי מחילה בטעות היינו משום דשייך ניחא לי' כי היכי דליקו בהימנותא, אבל בהלואה דלא שייך סובר דבטעות לא הוי מחילה, ובהגהות אשר"י (שם) מפרש דלכן בזביני הוי מחילה משום דנתייאשו הבעלים וזכה חבירו מיאוש, רק בהלואה דיש איסור ריבית לא הוי מחילה ע"ש, ויש להסביר דבהלואה משום דיש איסור ריבית, לכן אף באבק ריבית כיון דחייב לצאת ידי שמים לכן לא נתייאש כלל, ולפי טעם של הג"א הנ"ל נתיישבו קושיות התוס' מרש"י, ונתבארה לנו פלוגתת רש"י והג"א עם ר"ת, דר"ת ס"ל דמחילה בטעות לא הוי מחילה אלא היכא דשייך ניחא לי' דליקו כו' דאז זכה בתורת מכירה או מחנה, ורש"י והג"א ס"ל דהוי מחילה מדין יאוש וזכה חבירו מהפקר, והתוס' בב"ב (דף מ"א) ד"ה אמר לי' מחילה בטעות הוי כו' הקשו מהא דב"מ ולשיטת הסוברין דיאוש מהני בקרקע שפיר הקשו, אבל להסוברין דיאוש לא מהני בקרקע יש ליישב קושייתם בפשיטות לפי שיטת הג"א הנ"ל, וכוונת רש"י והג"א הנ"ל י"ל דאף דקיי"ל הפקר בטעות אינו הפקר וכמבואר בגיטין (דף מ"ז) בתוס' שם ד"ה אדעתא כו' ע"ש, וכן אמרו בירושלמי בסנהדרין (פ"ו ה"ב) ע"ש, מ"מ מהני מדין יאוש דיאוש מהני אף בטעות דהא כל יאוש דאבידה הוי ג"כ בטעות דאילו הי' יודע מקום האבידה היכן היא לא הי' מתייאש ומ"מ זכה המגביה וה"ה בזה, וכן מוכח מר"ן בנדרים (דף פ"ה) ד"ה ואני מסתפק במי שאסר נכסיו על עצמו דאע"ג שישאל על נדרו מ"מ באם קדם אחד וזכה זכה מהפקר עכ"ל, דכונתו ג"כ דזכה מדין יאוש דמשום הפקר לא שייך התם דהא כיון דמתיר את נדרו הוי הפקר בטעות, ואף דכתב לשון הפקר הא מצינו בכמה מקומות