באר יצחק יורה דעה קנג

ג"כ י"ל דמקרי עבד לגלויי, ובזה מהימן אף נגד הרוב, אכן לשיטת הרמב"ם דפסק דלא מהימן אלא להאכילו בתרומה דרבנן ולא על תרומה דאורייתא, י"ל דטעמו וס"ל דכיון דדוב אינם כהנים ע"כ לא מהימן להכחיש את הרוב אף דהוי עביד לגלויי, וגם י"ל דטעמו דהרמב"ם הוא משום חשש אסוקי יוחסין כמבואר באה"ע (סי' ב' בב"ש), ומה"ט אינו נאמן להשיאו אשה משום דמעלה עשו ביוחסין

ענף ז

והנה הטו"א בר"ה (דף כ"ב) כתב דע"א אינו, נאמן להעיד על חודש אלול דהוא מלא כיון דע"פ רוב הא חסר, ואף דהוי עביד לגלויי מ"מ לא מהימן להכחיש הרוב ע"ש, ולפמש"כ י"ל דלהר"נ נאמן ע"א להעיד אף נגד הרוב היכא דעביד לגלויי וה"ה להעיד על חודש אלול דהוא חסר, ודברי הר"נ הנ"ל יסתרו דברי הטו"א הנ"ל. וע"ע בטו"א שם שכתב בשם הרמב"ם דס"ל דאף אחד מהימן שהוא מלא, משום דעביד לגלויי, מ"מ לא יקשו פסקי הרמב"ם אהדדי, במה שפסק דע"א אינו נאמן וכהן הוא על תרומה דאורייתא, משום די"ל דהתם הוי החשש משום אסוקי יוחסין, או דזה לא הוי עביד לגלויי כ"כ

ולהסוברין דס"ס עדיף מרוב, וכיון דנגד רוב לא מהימן ע"א ה"ה נגד ס"ס, א"כ תקשה בהא דפסחים דבא כהן והציץ בבור לידע אם זכר אם נקבה א רוח הפילה, ופי רש"י דנפ"מ לידע ימי טומאה וטהרה דזכר ונקבה, קשה איך מהימן בימי טהרה דנקבה, הזה ס"ס, ספק דלמא רוח ואת"ל נפל דלמא זכר, וע"א לא מהני בס"ס, אע"כ מוכח דע"א מהימן נגד הס"ס, אך ז"א הוכחה לפמש"כ התוס' בנדה (דף כ"ט) ד"ה תשב לזכר כו', ועוד דהא התם הוי עביד לגלויי מיד וכמו שמחלק הריב"ש (בתשוב') בהא דעביד לגלויי, ואכמ"ל ועוד י"ל דהא בימי טהרה יש לה חזקת טהרה המסייעת לה וכן בימי טומאה יש לה חזקת טומאה המסייעת לה

ולשיטת התוס' דס"ל דלמאן דס"ל ווסת דאורייתא הוי ודאי טמאה משום דאורח בזמנו בא והוי רוב אלים כמו כל רובא, א"כ עדיין יש למידק מהא דנתנה התורה נאמנות לאשה מהא דוספרה לה, ואף דיש לה חזקת טהרה מ"מ הא באמצע הווסת ג"כ נאמנת לומר דלא ראתה והא מבואר ביו"ד (סי' קפ"ד) דהיכא דנמשך ווסתה על זמן מועט חיישינן גם לאמצע הווסת, ודוקא היכא דנמשך הווסת ב' או ג' ימים אינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה כמבואר שם (סעיף ה' וסעי' ו'), ונהי עכ"פ דחזקת איסור לא מקרי כמש"כ התוס' בגיטין (ב' ע"ב) בד"ה עד אחד נאמן באיסורין כו' דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ע"ש, אבל חזקת היתר וטהרה ודאי לא שייך לדון בזה, א"כ קשה אי נימא דע"א אינו נאמן נגד הרוב א"כ אמאי נאמנת לומר דפסקה לראות באמצע הווסת כפי שרגילה להיות נמשך הווסת אצלה, ואפשר דבאמת להך מ"ד דווסתות דאורייתא מוכח מזה דע"א מהימן נגד הרוב, ובאמת לפ"ז מוכח דמהימן גם נגד החזקה דהא רוב עדיף מחזקה, אבל לדידן דקי"ל ווסתות דרבנן דאין להוכיח כן, א"כ כיון דקיי"ל דע"א אינו נאמן מד החזקה משום דבלא הוכחה אין לנו לחדש זה מסברא, א"כ הה"ד וכש"כ דנגד הרוב אינו נאמן

ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' בגיטין (ב' ע"ב) בד"ה הוי דבר שבערוה כו' דהקשו למה להגמ' לומר דאין השליח מהימן משום דאיתחזק איסור דא"א ואין דבר שבערוה כו' הא בכל האיסורים לא מהימן היכא דאיתחזק איסורה. ומזאת ההוכחה הוציא הרשב"א דינו דע"א מהימן אף נגד חזקה, ולפמש"כ תתורץ קושייתם משום דהא נתבאר דלמאן דס"ל ווסתות דאורייתא מוכח דע"א מהימן נגד הרוב דכש"כ נגדו חזקה, וקושית הגמ' התם בגיטין גם אליבי' דר' מאיר [וכדמסיים שם ולר' מאיר דחייש למיעוט כו'] ור"מ הא ס"ל בנדה (דף ט"ז) דווסתות דאורייתא, א"כ לר"מ דמוכח דס"ל דע"א מהימן באיסורים גם נגד חזקה לכן הקדימו בש"ס מתחילה דאין דבר שבערוה כו' כדי שתקשה גם על ר"מ, אכן ז"א אלא לשיטת התוס' בנדה אבל לשיטת רש"י בנדה (דף ע"ו) דאף מאן דס"ל דווסתות מה"ת אינו אלא דמחזקינן בטומאת ספק א"כ נסתר כ"ז

ולפי מש"כ הבית אפרים לחלק בנאמנות דע"א נגד הרוב בין רובא דאי' קמן לרובא דליתא קמן, יש לדון במה שהוכחתי דנאמן ע"א לומר כהן הוא כנ"ל, אכן לא הסביר זה כ"כ, ולכן העיקר כמש"כ להסביר דדוקא בתערובת במקולין מהימן ע"א, משום דלגבי האומר דניכר אצלו הוי כקבוע ואין כאן רוב כלל ודאי מהימן, ואף שהנו"ב נסתפק בחתיכות שנתערבו כמבואר (בסוף סי' ס"ט במה"ק ח' אה"ע), עכ"ז הא הוכחתי בעז"ה מתוספתא דמהימן, אכן ברובא דלא שייך לדון דין קבוע אין ע"א מהימן כמו שהוכחתי בעז"ה מהא דנדרים כנ"ל, ויש להאריך בזה, ועוד חזון למועד בעז"ה

סימן יז

לידידי הרב הגדול חו"ב ומפורסם מוה' מיאיר נ"י אב"ד דפ"ק ראסי'

אחד"ש הנני להשיבו נידון שאלתו באשה א' שנעקר המקור שלה שקורין פארפאל [ובלשונינו הויב מוטער] והמילדות עשו לה עיגול של שעוה ועץ שמונח תמיד בגופה כדי שלא תצא החתיכה לחוץ, ורואה תמיד דם ע"י בדיקה ואינה יכולה ליטהר לבעלה זה זמן כביר, והיא מינקת ומסולקת מדמים, ומעכת"ה כתב להתירה כפי מה שהאריכו האחרונים ע"פ שיטת הר"ש דאין דרך ראי' בכך, וכתב כת"ה להקל לפי שהטבעת מונח תמיד בגופה והדם זב דרך הטבעת של שעוה, א"כ דומה לרואה דם בתוך שפופרת דטהורה משום דהוי חציצה או משום דאין דרך ראי' בכך, והאריך כת"ה בדברים ראוים, ושאל ממני לחוות דעתו בזה

תשובה בעז"ה, ידוע כי רבו דברי האחרונים בענין זה, וכמעט שלא הניחו שום דבר חדש בו, ומתחלה רציתי לפלפל בשיטת הר"ש ולהסביר שיטתו כפי שיש לי בעז"ה בכתבים על ה' נדה שחנני ה', אכן לפי שראיתי בתשובת הגאון ר"ע איגר זצ"ל וסי' ס"ב) שכתב בד"ה לזה רחוק בעיני לסמוך כו' דהיכא דיש לה טבעת שנותנת באותו מקום להחזיק האם למעלה ובזה אף לדברי הגאונים אין, להקל דאולי פעולת הטבעת שהאם הוא במקומו ממש למעלה מפרוזדור במקום הראוי עכ"ל, לכן קשה להקל ע"פ שיטת הר"ש הנ"ל, ומש"כ כ"ת דבטבעת מונחת תמיד בתוך גופה יש להקל משום שדומה לרואה דם בשפופרת, גם לזה אין דעתי מסכמת, משום דמאן יימר לנו דהטבעת מהודקת בגופה שלא יהא שום סדק בין הטבעת לבשר, ושמא זב הדם דרך הסדק מחוץ להטבעת, וכמש"כ האחרונים דמה"ט לא הוי הטבעת חציצה ומותרת לטבול אף כשהטבעת מונחת בגופה, ודוקא במוך דחוק מצינו בנדה (דף ג') דמעכב הדם וליכא שום סדק, משא"כ בטבעת כידוע, וגם במוך דחוק אינו מוכח מהתם רק דאמרינן שם דבזה ליכא למימר אם אי' דהוה דם מעיקרא הוי אתא, דיש לתלות שמא המוך עיכב את הדם אבל אין להוכיח מהתם להקל דאינו יכול לצאת חוץ מהמוך], וראי' לזה דא"כ אמאי קיי"ל ברואה מחמת תשמיש דאסורה ויוציאנה, ואמאי לא נימא דתעשה טבעת וכה"ג ותהא טהורה אף כשתראה דם, אע"כ מוכח דזה לא הוי תקנה וכנ"ל, ועוד י"ל דדוקא ברואה דרך השפופרת שמכנסת לגופה ומוציאה אותו, אז אין דרך ראי' בכך, אבל אם הטבעת מונחת תמיד בגופה בקביעות, י"ל דכמו דמותרת לטבול לשיטת כמה אחרונים, אף כשהטבעת מונחת בגופה ולא הוי חציצה משום שסכנה להסירה מקרי אינו מקפיד.