באר יצחק יורה דעה קמז

נחלק דבמשקין אף במינם בטילים, זהו נסתר ממש"כ התוס' (שם בע"ז) דרב ס"ל דסתם יינם אינו בטל במינו, א"כ מוכח מדבריהם דאף במשקין ס"ל לרב דאינן בטלין במינן, ובאמת כן מוכח מהא דאמר רב (שם דף ע"ג) דכל אסורין שבתורה במים במשהו, דמשמע אף משקין ג"כ במשהו, וגם מוכח מן התוס' הנ"ל דגם באיסור דרבנן ס"ל לרב דאינו בטל במינו, דהא סתם יינם לא הוי רק מדבריהם וכמה קולות הקילו חז"ל בו, ומ"מ ס"ל דלא בטל במינו, לכן יותר נכון כמש"כ להוכיח מן התוס' דרב יסבור כשיטת אביי דבתר טעמא אזלינן, וכיון דחלב טמא הוי חלוק בטעמו לכן גם רב מודה דבטל בא"מ

ועוד יש לתרץ קושית הדג"מ הנ"ל לפי מה דמבואר ביו"ד (סי' קי"ב) גבי דשיל"מ, דאם האיסור לא הי' ניכר וההיתר הי' ניכר מתחלה דגם דשיל"מ בטל, והא דכתב המרדכי גבי יבמה שרקקה רוק, משום דהתם הא בהיתר ג"כ לא הי' ניכר מתחלה כמש"כ האחרונים, ולפמש"כ הר"ן בנדרים (דף נ"ב) דהא דדשיל"מ אינו בטל משום דזה הוי כמו מין במינו לר' יהודא דכ"ע מודי דאינו בטל ע"ש א"כ לפ"ז מוכח דגם במין במינו לר' יהודא אם ההיתר הי' ניכר והאיסור לא, דבטל שפיר כמו שמבואר בדשיל"מ. לכן בחלב טמא דחיישינן דא"י עירב בהחלב הטהור שקיבל מן הישראל מכבר לכן מותר בחותם א' משום דבכה"ג שפיר בטל מין במינו לכ"ע, כיון דהחלב הטהור ה' ניכר להישראל המפקיד, אך דהחשש הוא משום תערובת חלב טמא, והחלב הטמא של הא"י לא הי' ניכר להישראל. ואף דהי' ניכר להא"י מה בכך, וכמו שמצינו בט' חנויות דאם נמצא ביד א"י מותר, ואף דא"י קנה למקום הקביעות מ"מ אמרינן כיון דלהא"י לא שייך הספק לכן לא אזלינן בתרי', וה"ה בזה החשש דמה בכך אם הי' ניכר להא"י כיון דלגבי' מותר, ובעת שבא החלב להישראל לא הי' ניכר האיסור מעולם כלל, וגם הא הוי ספק אם הי' איסור בלל מעולם שמא לא עירב בו חלב טמא כלל, לכן מיקרי תערובת זאת דחלב טמא בשם לא הי' כיכר האיסור כלל ובכה"ג בטל שפיר במינו אף לר"י ורב, ושמא עירב לחלב טמא שהי' ברשות ישראל ובא אח"כ לרשות הא"י ודאי לא שכיח, וקושית הדג"מ הנ"ל מתורצת]. [ע"כ הגה]

נחזור לעניננו, דלפמש"כ לעיל דלשיטת התוס' דס"ל דלוקין על כל היוצא מטמא טמא, וגם אי נימא דאין לוקין עכ"ז הוכחתי דאף במה שהינו לוקה ג"כ נאסר טעם כעיקר, א"כ לפ"ז יש לחוש אף לפי תירוץ קמא דע"ז (דף ל"ה) דבגבינות לא חיישינן לחלב טמא משום דאינו מעמיד והחשש דקאי ביני אטפי לא ס"ל, דמ"מ מקשה דניחוש להטעם דחלב טמא דנבלע בהגבינות, אך לפי מה שחקרתי ואמרו לי דיש איזה אופן לעשות גבינה בלא בישול וכבוש מעל"ע ניחא, א"כ ממילא לדידן דמבשל להקפאת החלב ע"י האור, ועוד דהא לכה"פ יש בזה שיעור כבוש מעל"ע, א"כ בודאי גם בגבינות יש לחוש להטעם דהחלב הטמא נבלע בהחלב הטהור, וכיון דכבר מבאר דיש לחוש בנ"ד בתערובת חלב טמא דהוי קונה במידה דאסור. א"כ לא מיבעיא לתי' הב' דמסיק הגמ' להחשש דקאי ביני אמפי בגבינות ודאי דחיישינן בנ"ד, וכהכרעת הפוסקים כתי' הב' הנ"ל, ואף לתי' קמא הא ג"כ נתבאר דלדידן דעומד ימים רבים לכה"פ הוי כבוש מעל"ע יש להחמיר אף ללישנא, קמא דהגמ', ועוד הא אנו נוהגים שלא לאכול חמאה של א"י מחשש צחצוחי חלב טמא, אלמא דחישינן דהא"י יערב חלב טמא בהחלב הטהור אף שהוא דבר שאינו עומד כמבואר בע"ז (ל"ה ע"א) ברש"י ד"ה לפי שא"א לגבינה בלא צחצוחי חלב, אך התוס' שם ד"ה לפי שא"א בלא צחוצוחי כו' הקשו אטו מי חיישינן דעכו"מ שוטה שעירב בו דבר שאינו עומד, א"כ לשיטת התוס' הנ"ל גם בחמאה אין מקום להחמיר, וע"כ החומרא בחמאה של נכרי לדידן כשיטת רש"י הנ"ל, ולכן גם בגבינות לעשות מחלב שחלבו הנכרי שלא בפנינו ג"כ יש לחוש למנהגנו דמחמירים בחמאה

ולסמוך על מה שאין חלב טמא מצוי בינינו הא כבר כחבו האחרונים שלא לסמוך בחלב א"י על היתר זה, ואף דלכאורה יש להוכיח מהא דמורייס דיו"ד (ס"ס קי"ד) דמבואר שם בשם הראשונים דבמקום שאין דרכן לערב יין מותר לקנות מהן, א"כ ה"ה לכאורה יש לדון כן בחלב א"י, דכיון דאין דרכן כעת לערב בפרט שאינו מצוי בינינו, עכ"ז בלשון המשנה דע"ז (ל"ה ע"ב) מוכח דגזירת חלב חמירא בזה דהא גבי חלב תנן התם דחלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו אסור, וגבי שלקות וכבשין חנן התם דהשלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ, הרי דבחלב ל"ש בין דרכן או לא אלא כללא כיילי דכ"ז שאין ישראל רואהו אסור [ויש להאריך עפ"ז בסוגיא דהתם], לכן אין אני מסכים להתירא בזה כעת, ועוד חזון למועד לעיין בזה בעז"ה. א"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק

סימן יד

מה שהשבתי לרב אחד

מש"כ מעכ"ת, לתרץ בדברי רש"י בקדושין (ו' ע"ב) בד"ה לא צריכא כו' ולאו ריבית גמור דלא קץ לה מידי ולא שקיל מינה והתוס' תמהו על רש"י בזה, וכתב כ"ת דסברת רש"י היא שזה לא הוי שוה פרוטה וריבית פחות משוה פרוטה אינו אסור רק משום הערמת רבית, יפה כתב מעכ"ת, וגם אני אמרתי כן כבר ביתר ביאור, משום דמה דמקודשת היא לו לא הוי שוה פרוטה, משום דהא יכול לקדש לו אשה בשטר אף שאין בו ש"פ, א"כ יכול להשיג לו ענין זה אף בפחות מש"פ כנ"ל

ומה שכתב מעכ"ת להוכיח ממש"כ רש"י בד"ה רבית מעליותא הוא ואמאי קרי לי' הערמת ריבית, ומדלא פירש דאמאי מקודשת מוכח מזה דהמקדש בריבית קצוצה מקודשת, כן כתב הב"ש (סי' כ"ח ס"ק כ"ו), אבל באמת אין מובנים לי דברי רש"י דאף דנימא דהמקדש ברבית קצוצה מקודשת עכ"ז היינו בלקח כבר הריבית ברשותו ומחזירה, דאף לכאורה י"ל אין שקלי ודידי שקלי עכ"ז רבית שאני כמש"כ הנתיבות (בסי' ר"ח) לבאר זה משום דהבעלים קנו להריבית קודם שנותן לה יעוי"ש, משא"כ קודם שקיבל המלוה לידו דבוודאי כיון דאין יכול לתבוע מהלוה א"כ לאו מידי שקלה מן הבעל ולא הוי שום גד דמים אצלה במה שמוחל לה הריבית כיון דאין לה שום זכות וטובה במה שמוחל לה הריבית א"כ במה תתקדש, והוא לכאורה צ"ע מאוד, וע"כ נלע"ד שמוכח מזה הדין מה שכתב המל"מ (פ"ח מה' מלוה) דאם רצה המלוה לתבוע את מעותיו, מן הלוה תוך זמנו לפי שאומר לו הלויתיך רק אדעתא דריבית וכיון דאסור לי ליקח הריבית תחזיר לי מעותי שמחוייב להחזיר המעות יעיי"ש, א"כ שפיר י"ל דיש לה זכות הרבה במה שמחל לה הריבית במה שמתקדשת לו עבור הריבית, שאם לא הי' מוחל לה הי' יכול לתבוע ממנה ההלואה אף בתוך זמנו, או בתוך סתם ההלואה שיכול לומר לא הלויתיך רק אדעתא ליקח רבית ובמה שמחל לה אינו יכול לתבוע ממנה ההלואה, וע"כ הוי הנאה לה שמתקדשת עבור חוב הריבית, ואינו אסור רק מחמת ריבית

ולכאורה יש לומר דאין המלוה יכול לתבוע את המעות מן הלוה כשאינו ניתן לו הריבית, משום דהא אף כשהתנה בפי' בתנאי כפול שמלוה ע"מ ליקח ריבית הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל והמעשה קיים, דהא מן התורה אסור ליקח ריבית אך י"ל דשפיר כתב המל"מ משום דהא בגיטין (פ"ז ע"ב) איתא דהרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר לא הוי מתנה על מש"כ בתורה משים דלא תיכול ולא תתגרש יעוי"ש, א"כ ה"ה בזה דלא תתן רבית ולא תחזיק ההלואה, רך עדיין יש להעיר בזה דלאביי ס"ל (שם) בהרי זה גיטך