באר יצחק יורה דעה קמה

ולדעתי צ"ע דאף דהש"ך ביו"ד (סי' קט"ו ס"ק כ"ב) כתב דבהפסד מרובה יש להתיר אם ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה, עכ"ז הא (שם סקי"ג) כתב דאם קונה במידה אסורה, והטעם הוא דדווקא בקונה סכום גבינות או במשקל אמרינן כיון דחלב טמא אינו עומד א"כ למה יערב הנכרי, וכי שוטה הוא לערב מן דבר טמא כיון שאינו עומד וכמש"כ התוס' בע"ז (ל"ה ע"א) בד"ה לפי שא"א כו' ובד"ה חדא קתני כו' ושם (ע"ב) ד"ה גבינה כו', משא"כ בקונה ע"פ מידה עדיין יש לחוש שיערב בו חלב טמא כדי שתתרבה מידתו, א"כ ה"ה בנ"ד לחוש שיערב בו חלב טמא כדי שתתרבה המידה, משום שאם לא תהי' המידה כמו מתחלה ותחסר אז ירגישו העלים שעשה איזה העלמה בהחלב, ועדיין לא יצאנו מחשש חז"ל, ואסור אף לעשות גבינות מחשש דאיכא דקאי ביני אטפי כמבואר בכל הפוסקים

ויש להעיר בע"ז (שם שם) דקאמר הגמרא חלב למאי ניחוש לה כו' אם משום איערובי ניקום דאמר מר חלב טמא אינו עומד אי דקבעי לגבינה ה"נ הב"ע דבעי לי' לקמתא ואב"א לגבינא איכא דקאי ביני אטפי, וקשה דאף מעיקרא דלא ידעו מן חשש דקאי ביני אטפי וס"ל דבגבינה אין חשש משום דדבר טמא אינו עומד, מ"מ כיון דגבינות שנעשים מחלב עיקר עשייתן שמרתיחין מתחלה החלב שהקפיא ע"י האור, וכבוש מעת לעת וודאי איכא, א"כ יש לחוש דהטעם מן חלב טמא נכנס להקפאת החלב הטהור. כמו בכל האיסורין דאף היכא שאין ממשם נכנס מ"מ חיישינן להטעם שיוצא מן האיסור ויובלע בהיתר, וגוף הגבינה אף דאינו רק ממש חלב טהור, עכ"ז יוכל להבליע בחלב טהור הטעם מחלב טמא בבישול או בכבישה מעל"ע

ויש לתרץ ע"פ מש"כ הרמב"ם (בפ"ג מה' מ"א ה"ו) אע"פ שחלב טמא וביצי טמא אסורין מה"ת מ"מ אן לוקין עליהם כו', ולפ"ז יש לדון דטעם חלב טמא לא מיתסר דהא בחולין (קי"ב ע"ב) אמרו דהטמאין לאסור צירם ורוטבם כו' והתוס' (שם) בד"ה ורוטבן כו' הקשו דתיפות לי' ממשרת דטעם כעיקר, ולפמש"כ רש"י בחולין (צ"ח ע"ב) בד"ה לטעם כעיקר דמאן דס"ל דטכ"ע לאו דאורייתא משום דבטיל ברוב וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם, לתרץ קושית התוס' משום דקרא דמשרת אתי לאשמועינן ואינו בטיל ברוב באינו מינו, וזהו אינו רק אממשו כמו ממשו של יין בפת, אבל הטעם כל שאין בו ממשו של איסור הייתי אומר דאינו אסור, לכן אתי קרא דהטמאין לאסור אף טעם של איסור כמו צירן ורוטבן

ובתוס' חולין (דף צ"ט) בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא כו' הקשו דכיון דצריך קרא בשרצים ובהמה טמאה ודגים דליכא קרא לא אסור מה"ת א"כ מנלן לאסור ציר טריפה עכ"ל, עכ"פ חזינן דלאו בכל איסורין נאסר הטעם של האיסור כיון שאין בו ממשו, ולכן בדגים טמאים לא נאסר צירן, ולפ"ז יש לדון דאף דציר טריפה נאסר וילפינן מציר בהמה טמאה מ"מ היינו דוקא איסור שיש בו מלקות, משא"כ איסור שאין בו מלקות אף דאסור מה"ת יש לומר דבזה לא מצינו הוכחה לאסור טעמו, וכן כתב הה"מ (בפ"ב וברפ"ג מהלכות מ"א) דלא נאמר כל היוצא מטמא טמא אלא באיסור לאו ולא באיסור עשה, והובא בפר"ח (סי' ע"ט סק"ו), ולפ"ז י"ל בחלב טמא דאין בו איסור לאו דהא אינו לוקה, לכן לא נאסר [טעמו היוצא ממנו] רק ממשו, ולכן התירו חז"ל הגבינות מקודם דאסיק האבע"א החשש דקאי ביני אטפי דכיון דליכא ממשו רק טעמו לבד לא נאסר

וכה"ג ראיתי בנו"ב (במה"ת או"ח סי' ס"ו) שכתב לתרץ דברו הש"ך ביו"ד (סי' קי"ח סק"ח) בהא דחלב סגי בחותם א' דמ"ש מחתיכות בשר, ותירצו הרשב"א והר"ן בשם הירושלמי דטעמו דרב דכל שאיסורו משום תערובת מותר בחותם א' משום דמין במינו בטיל ברוב, והקשה הנו"ב הא חלב טמא משונה בטעמו ובמין באינו מינו אזלינן בתר טעמא ותירץ הנו"ב משום דחלב טמא כיון דאינו חייב מלקות לכן לא נאסר בו טעם כעיקר, ודוקא בנזיר וגיעולי עכו"ם דהמה איסורין שיש בהם מלקות בזה נאסר טעם כעיקר עכ"ל הנו"ב, ובדברי הנו"ב הנ"ל יש לומר דהתוס' בע"ז (ל"ט ע"א) ד"ה אמ' רב חבית כו' הכריעו כפי' רש"י דלכן חלב מותר בחותם א' דדוקא היכא דיש יוקר חשו דטרח וזייף, ולא כסברת ר' אפרים (שם) שכתב הטעם דשאני איסורא מגופא משא"כ חלב דאינו רק משום תערובת כסברת הרשב"א הנ"ל, משום דהתוס' אזלי לשטתייהו שהקשו דחולין (ס"ד ע"א) ד"ה שאם ריקמה כו' למה לי ריקמה הא בלא"ה קיי"ל כל היוצא מטמא טמא אלמא דס"ל דלוקין על חלב טמא וביצי טמא ולא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל, ולפ"ז ליכא לפרש דלכן חלב מותר בחותם א' משום דהוי תערובת דעדיין יש להקשות מה בכך, הא עדיין יש חשש דאורייתא דמין באינו מינו הוי דאורייתא דליכא למימר כסברת הנו"ב הנ"ל לכן מוכרח כפי' רש"י דתלוי ביוקר, והרשב"א דס"ל לחלק משום תערובת יש לומר דאזיל לשיטתו שכתב בחידושיו לחולין (דף ס"ד) כשיטת הרמב"ם דאינו לוקה על חלב וביצי טמא

ובעיקר מש"כ הנו"ב דבמה שאינו לוקה לא נאסר בטעם כעיקר. יש להעיר ממש"כ התוס' בזבחים (צ"ז ע"ב) ד"ה ניתי עשה ולידחי ל"ת כו' דהא דיקדש דדרשינן לאם פסולה תפסול דטכ"ע בקדשים דזה קאי על כל פסולין דילפינן איסורם מן כל שבקדשים פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו כו' עכ"ל התוס', ולפ"ז בפסולים דנפסל הזבח אך אינו לוקה על אכילה דהא הא דבקדשים פסול בא הכתוב ליתן ל"ת כו' הוי לאו שבכללות, כדאיתא בפסחים (דף כ"ד) דהא דאמר ר' אלעזר דלא יאכל כי קודש הוא דבא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו דאין לוקין ע"ז משום דהוי לאו שבכללות, וכמש"כ התוס' במכות (י"ח ע"ב) בד"ה כל שבקדש פסול דעל פסולין בקדש אינו לוקה, א"כ קשה בהא דמקשה הגמ' בפסחים (דף מ"ה) ונזיר (דף ל"ז) דאי נימא דכל הנוגע בבשרה יקדש אתי על טעם כעיקר דלמה לי זה הא ידעינן זה מן משרת דטעם כעיקר ומתרץ הגמ' בנזיר דאי כתב רחמנא נזיר חטאת מנזיר לא ילפינן דחמיר איסורא, ובפסחים שם מתרץ הגמ' דחטאת להיתר מצטרף לאיסור ומשרת ליתן טעם כעיקר, ולהנו"ב הנ"ל ה"ל לגמרא לתרץ דלכן נכתב בקדשים יקדש להורות דאף פסולין בקודש דליכא מלקות בהם מ"מ נאסר טעמם כעיקרם, ואי מגעולי מדין לא הי נאסר רק באיסור שיש בו מלקות, לכן נכתב יקדש בקדשים להורות דאף פסולין בקודש דליכא מלקות עלייהו כמו יצא הדם וכה"ג מ"מ נאסר בו ג"כ טעם כעיקר, וזה לא ידעינן מן משרת וכמש"כ הנו"ב הנ"ל, אע"כ מוכח דאין סברא לחלק בזה, וכמו דמשרת אתי על טע"כ בנזיר ממילא ילפינן דה"ה כל איסורין אף שאין בהם מלקות ג"כ נאסר טעמם כעיקרם

אכן לפמש"כ הרמב"ם ובפ' י"ח, מהלכות פסוהמ"ק ה"ג דכל האוכל קרבן שנפסל ה"ז לוקה משום לא תאכל תועבה, וס"ל דלאו דלא תאכל תועבה לא הוי שבכללות, וכמש"כ החינוך דבאכילת קדשים פסולין לא הוי לאו דלא תאכל תועבה לאו שבכללות, ויש לומר דכל קדשים פסולים חייב מלקות עליהם, א"כ לפ"ז איך מקום לסתור סברת הנו"ב הנ"ל, [ובגוף שיטת הרמב"ם הנ"ל יש לדון הרבה דאין זה במשמע מן סוגית הגמ' דפסחים (דף נ"ד) ומכות (דף י"ח) ואכמ"ל], ומ"מ גם לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל יש לדון לפמש"כ השער המלך (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות) דלאו הבא מכלל עשה לא הוי בכלל לא תאכל כל תועבה, א"כ לפמש"כ הרמב"ם (בפ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"ח) במחוסר זמן דאם הקריבו אינו לוקה משום דהוי לאו הבא מכלל עשה, וכן נרבע בעד אחד ומוקצה ונעבד כתב (שם בהלכה ז') דאינו לוקה, א"כ לא הוי זה בכלל תועבה לפי דברי השעה"מ הנ"ל, ח"כ אכתי קשה גם להרמב"ם הנ"ל דה"ל לגמרא לומר דיקדש אתי להורות על לאו דאין בו מלקות וכה"ג, אע"כ מוכח דאין לחלק בסברת הנו"ב הנ"ל, משום דאף בהנך שאין בהם מלקות ג"כ נאסר בהם טעם כעיקר

וסברת השעה"מ שהוכיח כן שם מקדושין כבר העיר בזה המקנה שם, ואין לומר דשאני פסולי המוקדשין דהוי עכ"פ בלאו ואף דאין לוקין בזה לא איכפת לן, דהא הנו"ב כתב בפירוש דטעם כעיקר לא נאסר אלא