באר יצחק יורה דעה קמד

ולפמש"כ ניחא משום דהא חזינן שהבע"ת [שהובא ברא"ש הנ"ל] כתב בזה"ל דכיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים, אלמא דרוב הטעם ולא כולו, וקשה כיון דמקצת הטעם נכנס בירקות א"כ אמאי התיר הירקות, ובע"כ מוכח דסברת הבעה"ת הוא דכיון דעיקר הטעם מתפשט במים ורק קצת בירקות עצמן בלא אמצעות המים, ומצינו ביו"ד (סי' צ"ד בש"ך ס"ק כ"ט) שכתב להוכיח מהא דפסחים (דף ע"ו) גבי סכו בשמן תרומה דסגי בקליפה משום דסיכה משהו בעלמא עבדי לי', הרי היכא דהבלוע לא הוי רק מעט לא נבלע אלא בקליפת המאכל ע"ש, וה"ה בירקות שנתבשלו בכלי חולב דעיקר הטעם מתפשט במים רק קצת נבלע בירקות וכיון דהוי משהו בעלמא ולא נבלע אלא בקליפת הירקות, וגם לא ניכר לנו מקום הקליפה דהא אינו ידוע לנו איזהו ירק הי' מונח לצד הקדירה, לכן מותר כנ"ל, משא"כ בכלים שהודחו ביחד דאף דנימא דהטעם מתפשט במים, עכ"ז הא נשאר עדיין קצתו בקליפת הכלי, דרובו מתפשט ולא כולו, ובכלי דבלע כדי קליפה אוסרת דהא מקום הקליפה ניכר. לכן שפיר החמיר הר"ן בשם בעה"ת בכלים שהודחו ביחד

אך לפמש"כ הש"ך ובסי' ק"ה ובסוף סי' צ"ד) דברטיבות קצת אז בלע המאכל כדי נטילה מהבלוע שבכלי ונאסר כדי נטילה, א"כ ה"ה בירקות שנתנו במים דוודאי יש רטיבות על הירקות ומקבל להבלוע בכדי נטילה, א"כ קשה על הבעה"ת דכתב להקל כנ"ל, דהא דווקא גבי קליפה כתב הש"ך להקל היכא דא"א לקלפו ולא בכדי נטילה, וכיון דמקבל הירק בעצמו מהקדרה את הבלוע לאסור בכ"נ וודאי לא שייך בזה שלשה נ"ט, ולכן נ"ל להוכיח מן הבעה"ת והרא"ש הנ"ל דס"ל דבלוע מכלי אינו אסור אלא בקליפה אף ברטיבות קצת, ובאמת ראיתי ברשב"א לחולין בסוגיא זו שכתב גם הוא להקל בירקות שנתבשלו משום דהטעם מתפשט במים, והטעם שכתב הרא"ש דבלוע מכלי אינו יוצא בלא רוטב לא הביא, וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דהא הובא בפר"ח (סי' ס"ט) בשם הרשב"א דס"ל דברטיבות קצת נאסר כדי נטילה, ולכן לא שייך הטעם הב' הנ"ל כמו שנתבאר, אבל מהרא"ש והבעה"ת מוכח דס"ל דאף ברטיבות קצת אינו אוסר אלא בקליפה וכשיטת הב"י הנ"ל, ולכן היכא דאיכא עוד ספק אם נאסר אם לא יש להקל דסגי בקליפה אף ברטיבות קצת, וכ"ז הוא בבלוע כחוש, אבל בבלוע שמן בכלי כבר נתבאר דאוסר בכל האוכל, ויש להאריך בזה. א"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק

סימן יב

עוד להרב הנ"ל

ומה ששאל נידון פת שנאפה בתנור ונשפכה חמאה מהטיגון שטיגנו שם תחת שני ככרות, איך דין שאר הככרות שלא זב תחתיהן, דכיון דבישול מפעפע הוא ספק א"כ בספיקא יש להחמיר, וכ"ת כתב להתיר משום ספק ספיקא, ספק שמא בישול אינו מפעפע וכמש"כ הש"ך ובסי' צ"ז סק"ב), ואת"ל דמפעפע בכלו עכ"ז כיון דיש ס' בכל הככרות א"כ נתבטל בס', אך שרב אחד חלק עליו משיטת הר"ן בנדרים (דף נ"ב) בביאור שיטת הרי"ף דפת שאפה עם הצלי אסור לאכלו בכותח משום דהוי דשיל"מ, וכתב הר"ן שטעם הרי"ף הוא משום דהיתר בהיתר לא בטיל אף באינו מינו א"כ לפ"ז לא מהני ביטול עכ"ל, ולפענ"ד יפה פסק כ"ח, משום דאף לשיטת הר"ן ג"כ הא דדשיל"מ אינו בטיל אינו אלא חומרא דרבנן כמבואר בר"ן בפסחים (פ' כל שעה) בהא דאמר רבא חמץ בזמנו אסור וכתב דהא דדשיל"מ אינו בטיל אינו אלא חומרא דרבנן ע"ש, א"כ כיון דספק אם בישול מפעפע או לא הוי ספיקא דרבנן, ולקולא, ואף דבדשיל"מ קיי"ל דספיקא להחמיר, עכ"ז הא כתב הש"א (בסי' צ"א) ובתשובת הגאון רע"א זצ"ל וסי' ס"ה) דספיקא דדינא מותר אף בדשיל"מ והוכיח זה ממה שכתב הר"ן בנדרים (דף מ"ז) להקל בחליפין דקונם משום דספק דרבנן לקולא וע"כ מוכח דספק דדינא מותר עכ"ל

וכבר הוכחתי מרש"י בעירובין (ל"ט ע"ב) בפסק שם שכתב דאי מספקא לן בב' יו"ט דגליות אי קדושה אחת או לא א"כ אמאי משתרי ביצה ואי משום דביצה אסור מדרבנן הא קיי"ל דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ עכ"ל, אלמא דמוכח מרש"י דס"ל דאף ספק דדינא ג"כ אסור בדשיל"מ וכמו כל ספיקות וע' בביצה (דף ה') דרב אסי מספקא לי' ועבד לחומרא

ולפ"ז בנ"ד מותר לכל השיטות, לשיטת הר"ן דס"ל להחמיר אף ביש ס' משום דהיתר בהיתר לא בטיל, עכ"ז מודה בנ"ד להקל משום דהא הוי ספק איסור דרבנן דשמא אין בישול מפעפע, ואף דספק בדשיל"מ אסור עכ"ז הא שיטת הר"ן גופא דספיקא דדינא מותר בדשיל"מ, ולשיטת רש"י שהוכחנו דס"ל להחמיר בדשיל"מ גם בספק דדינא, עכ"ז יש להקל דהא ס"ל לרש"י דלכן דשיל"מ אינו בטיל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובאינו מינו לא שייך זה כמבואר (ביו"ד סי' ק"ב בט"ז שם), וגם הא לא שייך בזה לומר דמצי לאכלו בהיתר דהא עם בשר לא מצי בשום אופן לאכלו, וכמו בבשר שלא נמלח דכתבו דבטל משום דלצלי לא נאסר מעולם ולבישול אין לו היתר כלל, ולכן כיון שיש להתיר לכל השיטות לכ"א מטעם אחר, א"כ הא בדרבנן סמכינן להקל אף שאינן מסכימים מטעם אחד (ע"ל חלק או"ח סי' י"ג ענף ט'), לכן אף בנילוש חלב בפת ויש ס' נגדו דאסור כפי שיטת הר"ן דהיתר בהיתר לא בטיל, עכ"ז יש להקל בנ"ד כמו שנתבאר גם לשיטתו

וזולת זה הא הקשה הר"ן בפ' גיד הנשה [על מה שכתב הרי"ף כנ"ל], הא באינו מינו בטיל, ואף שיש להרי"ף תירוץ בקושיא זו וכתבתי במס' נדרים פרק הנודר מן המבושל, מיהו אכתי לא נהירא לי כו' דלא מקרי דשיל"מ אלא כשיש היתר אחר איסור לגמרי כביצה שנולדה ביו"ט, והא דפת שאפה עם הצלי דאסור לאכלו עם הכותח לא הוי משום דשיל"מ, אלא משום כיון דריח הבשר מרגיש בהם הטועם אותן מתחזי כבשר בחלב עכ"ל. אלמא דהר"ן גופא ס"ל לדינא דלא כמש"כ הוא בעצמו בנדרים ע"ש, ולכן שפיר פסק הרמ"א (בסי' צ"ט סעי' ו') דכזית חלב שנפל למים ונתבטל בס' דמותר עם בשר, למא דהיתר בהיתר באינו מינו בטיל, וביותר מבואר בשו"ת הר"ן (סי' ס"ד) דחמץ קודם זמנו אף דהוי היתר בהיתר מ"מ בטיל אלמא דהר"ן תבר לגזיזי'

ועוד דאף דהיתר בהיתר לא בטיל, מ"מ אין זה אלא מדרבנן, כמש"כ הפרמ"ג (ביו"ד) דלא שייך בזה לומר דספק דשיל"מ אסור, דבספיקא דאסרו ע"כ הטעם משום עד שתאכלנו באיסור כו'. והא דריש ביצה דמדמי רב אשי ספק בדשיל"מ לביטולו כבר הארכתי בתשובה לעיל (חלק יו"ד סי' י') לחלק בין יבש ללח, א"כ בהפת אף שמותר לאוכלו לבדו עכ"ז כשרוצה לאכלו עם בשר אין לו שום עצה, ולכן לר"ע מותר ספק זה, ואף דשיטת החוו"ד דלא מהני ס' בפת משום דאין ידוע עד כמה מפעפע, עכ"ז בספק אם בישול מפעפע או לא יש לדון ס"ס, ובפרט די"ל דזה הוי נ"ט בר נ"ט לפמש"כ לעיל (שם סי' ט'), לכן יש להקל בפשיטות דברי ידידו יצחק אלחנן חופ"ק נאווהרדק

סימן יג

כבוד הרב המובהק וכו' מוה' דוב מאיר נ"י אב"ד דק"ק דערעוונא

מה ששאל ע"ד הפאקטין שמחזיקין ישראלים ובנסעם בימים נוראים להעיר אינם מניחים שם רק א"י, אם מותר לעשות גבינות מהחלב והאריך כ"ת בזה.