באר יצחק יורה דעה קמב

הש"א (בסי' צ'), אבל להסוברין דסימנין דרבנן אפשר דלא מהני סימן בעבים, ודוחק לומר דהוי ס"מ, אכן לפמש"כ בחידושי לאה"ע דלא כהאחרונים הנ"ל אין הכרח מש"כ

ועפ"ז יש לישב קושית הצ"צ וסי' ס"ט) במה שהעלה שם בביצת טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה ברוב דאינה בטילה, דאף דאיסור טריפה אין לה מתירין, עכ"ז הא איסור שנולדה ביו"ט יש לה מתירין, והקשה שם דא"כ מה מקשה הגמ' בביצה (דף ג') דאי אמרת ספק טריפה תבטל ברוב, הא י"ל דמיירי בביצת ספק טריפה שנולדה ביו"ט, וספיקא אסורה ואינה בטילה משום דהא איסור יו"ט יש לה מתירין עכ"ל, ונראה לתרץ בהקדם מה דס"ל הרבה פוסקים דחמץ בפסח מקרי יש לה מתירין, והקשו ע"ז בפסחים (דף כ"ט) דס"ל לריו"ח דחמץ בפסח אף במינו בנו"ט, ונראה ליישב שיטת הפוסקים הנ"ל, די"ל דאם חמץ בפסח הוי דשיל"מ תלוי בשני הטעמים דפליגי רש"י והר"נ בנדרים הנ"ל, והר"נ (בפ' כל שעה) כתב דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ, דהא גם לאחר הפסח אסור מדרבנן, וכיון דאחר הפסח אין אתה מתירו אלא מחמת ביטול, אין זה בכלל דשיל"מ, ולכן לשיטתו דס"ל דלכן דשיל"מ אינו בטל משום דהיתר בהיתר לא בטלו וכיון דאחר הפסח לא הוי שם היתר על החמץ ובתר שמא אזלינן ובטל, משא"כ לשיטת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר י"ל דחמץ בפסח ג"כ דינו ככל דשיל"מ, דעד שתאכלנו באיסור חמור (דהא חמץ בפסח אסור מה"ת] יותר טוב לאכול אחה"פ דאז אינו אלא איסור דרבנן וכמש"כ הצ"צ גבי טריפה שנולדה ביו"ט דאמרינן עד שתאכלנו באיסור חמור דשני איסורים תאכלנו אחר יו"ט דאז לא יהי' אלא איסור טריפה, וי"ל דריו"ח ס"ל ג"כ להא דדשיל"מ אינו בטל. אלא דס"ל טעם של הר"נ דהיתר בהיתר לא בטל ולכן חמץ בפסח דאין שם היתר עליו דהא גם לאחה"פ אסור מדרבנן כנ"ל ובטל, משא"כ לדידן דהא מוכת בביצה (דף ד') כטעמו של רש"י דהא רב אשי משני התם לעולם ספק יו"ט הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אינו בטלו וע"כ טעמו משום עד שתאכלנו באיסור כנ"ל וכיון דרב אשי בתראה ס"ל הטעם דעד שתאכלנו באיסור שפיר סברי הפוסקים דחמץ בפסח הוי דשיל"מ, ואינו קשה מריו"ח

ולפ"ז מיושבת קושית הצ"צ הנ"ל, והוא די"ל דהך דינא שחקר הצ"צ בביצת טריפה שנולדה ביו"ט תלוי בטעמים הנ"ל, דלשיטת הר"נ דתלוי בהיתר בהיתר לכן אף דאיסור נולד ביו"ט יש לו מתירין, עכ"ז הא איסור טריפה אין לו היתר כלל, ולכן בטל דהא בתר שמא אזלינן, משא"כ לטעם רש"י דעד שתאכלנו באיסור כו', אז גם ביצת טריפה שנולד ביו"ט שייך לומר דבמה דמצי להקל איסורה צריך להקל כנ"ל, ולפ"ז י"ל דשפיר הקשה הגמ' דאי אמרת ספק טריפה תבטל ברובא, דהא לע"ע לא ידעו מהטעם דעד שתאכלנו באיסור, ורב אשי חידשו, משא"כ לסלקא דעתך הי' ס"ל כשיטת הר"נ, ובפרט דעיקר הקושיא שם הוי לריו"ח כדמסיים שם אלא לריו"ח מאי איכא למימר כו', וריו"ח הא ס"ל שם גזירה משום משקין שזבו, ולדידי' הא מוכח בפסחים דס"ל דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ, דמוכח מזה דס"ל כשיטת הר"ן דלכן דשיל"מ אינו בטל משום דהיתר בהיתר כו', ולטעם זה ברור דביצת טריפה שנולדה ביו"ט לא הוי דשיל"מ, לכן פריך הגמ' שפיר דאי אמרת ספק טריפה תבטל ברוב, וע' בתשובות הגאון רע"א זצ"ל (סי' ס"ה), וברור לענ"ד [לולא סתימת הפוסקים בזה] דזה תלוי בשני טעמים הנ"ל

ומה שהקשה כ"ת [במכתבו הב'] על הר"י קורקס דמחלק בין יבש ללח אליבא דהרמב"ם, א"כ מאי מקשה הגמרא מהא דסאה תרומה שנפלה כו' בבכורות (דף כ"ב) על אביי, דהא המשנה איירי ביבש ואביי מיירי בלח עכ"ל, יש לישב משום דאף דשיטת הרמב"ם דקמח בקמח הוי יבש ביבש כמבואר (בפרק י"ג מה' תרומות), וכמש"כ המל"מ (שם), עכ"ז הא מבואר בט"ז (או"ח סי' תנ"ג) שמחלק דהא דקמח בקמח הוי יבש ביבש, היינו בנתערבו אחר הטחינה, אבל אם נתערבו קודם הטחינה, הטחינה מערבת אותן ומקרי לח בלח ע"ש, א"כ שפיר מקשה הגמרא על הא דאמרו דתלוש במי פירות, בשלמא הא דאמרינן תאכל קליות ניחא, משום דזה הוי קודם הטחינה והוי יבש ביבש ושפיר גזרו שמא יבוא קב ממק"א משום דכיון דלא נתבטל האיסור א"כ הוי חשש דיהא חוזר וניער ביבש, אבל בהא דתלוש במי פירות קשה הא זה הוי אחר הטחינה, א"כ לא שייך הגזירה הנ"ל, דהא כבר נטחן ונתערב ביחד דהוי לח בלח, ואפ"ה חזינן דחוזר וניער

, ומה שהקשה ידידי מאפר פרה על הרי"ק, ותי' דהרמב"ם לשיטתו דקמח הוי יבש ביבש יפה כתב, וכן מבואר להדיא במל"מ (ה' מטמאי משכב ומושב בפ"א ה' י"ד) שמקשה ומתרץ כן

והא דמקשה הכ"מ מהא דחררת דם על הא דתנא ר' חייא נבלה ושחוטה בטילות זו בזו ואיתמר עלה דמטמא במשא ולא מחלק דהא נבלה ושחוטה מיירי ביבש, משום דהא לפ"מ שמסקי התוס' דביבש מודה ר"י דבטל, רק ר' חייא אשמעינן דנבילה ושחוטה בטל אף אליבא דר' יהודה, משום דלא אפשר למהוי כוותי', בע"כ מיירי זה בנמוחה כמש"כ התוס' במנחות (כ"ב ע"ב) בד"ה ור"י סבר כו' ע"ש ולכן שפיר מקשה הגמ' מהא דחררת דם דהא שניהם הוי א בלח, והא דס"ל להרי"ק דיבש אינו בטל יש לומר דהוציא זה מהא דנדה (דף ס"א) דבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, והקשה התוס' שם דלבטול ברובו, ובאמת התוס' לשיטתם אזלי שכתבו במנחות (דף כ"ב) דהובא לעיל דס"ל דהאיסור כמאן דליתא דמי משא"כ להסוברים דאין האיסור נהפך להיתר אתי שפיר, הא דבגד שאבד בו כלאים דאינו בטל, משום דהאיסור איתא בעיני', והא דיבש חד בתרי בטל היינו משום דכל דפריש מרובא פריש, אבל בכלאים לא שייך זה לכן אסור, וע' בפרמ"ג לאו"ח (סי' תמ"ב) שכתב דשיטת הרמב"ם דמטמא במשא מה"ת משום דכמאן דאיתא דמי, וכן כתב המל"מ (בה' מטמאי משכב ומושב), [וילפי מזה א תערובת חמץ דעובר בבל יראה] ולא שייך בזה לומר רוב המברר, ולא ס"ל סברת התוס' והרא"ש על הא דבגד שאבד בו כלאים, א"כ שפיר מוכח מהא דבגד שאבד בו כלאים, דביבש כמאן דאיתא דמי, ובלח מוכת מהא דתנא ר"ח דחררת דם אינה מטמאה במשא, אלמא דבלח כמאן דליתא דמי, ומזה הוציא הרי"ק דינו לחלק בין לח ליבש, והר"נ שתירץ שיטת הרי"ף בנדרים מחלק ג"כ בין יבש ללח, ובאמת הר"נ (בפ' ג"ה) דחה דברי הרי"ף, אלא דבנדרים תירץ אליבא דשיטתו אבל לדינא ס"ל דגם היתר בהיתר בטל, ועיין בנו"ב (במה"ת ביו"ד סי' מ"ה) בענין אין מבטלין איסור לכתחלה שכתב בסברא דביבש אסור לבטל מה"ת משום דהאיסור נשאר בעין, ולא הביא ראי' לזה, ולפמש"כ לפי חילוק הרי"ק הנ"ל מוכח כחילוקו, ובחידושי ליו"ד הארכתי בזה, א"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל

סימן יא

כבוד הרב המפורסם וכו' מוה' שלמה נ"י מ"ץ דק"ק קאזלאוויץ במאלי רוסיא

מה ששאל ממני לחוות דעתי במה דמבואר בש"ך יו"ד (סימן ק"ה ס"ק כ"ג) שנסתפק בשומן שנבלע בכלי דאפשר דאוסר בס"ז, והעיר כ"ת ממה שכתב המג"א לסימן תנ"א ס"ק ל"ז) דאף שומן לגמרי הבלוע בכלי אינו אוסר כולו, ונסתפק כ"ת איך להתנהג, ובאמת כבר הכריע הנו"ב (בסימן ל') דיש להקל כדעת המג"א ע"ש

תשובה לע"ד נראה להוכיח להיפך, מהתוס' בפסחים (דף ל') בד"ה דלמא אתא למיכלי' ברותח, שהקשו הא הוי נו"ט בר נו"ט ותירצו ע"פ שיטת רש"י דבבישול אין מועיל נו"ט בר נו"ט, וכן כתבו התוס' בזבחים