באר יצחק יורה דעה קמא

מוכח כסברת רש"י הנ"ל, דאילו הטעם דהיתר בהיתר לא בטל זה לא שייך אלא על ביטול ברוב ולא בספק דרבנן, והר"ן שחידש לסברא דלכן לא בטל דהוי היתר בהיתר יש לומר בכונתו ע"פ הא דאיתא בבכורות (דף כ"ג) גבי נבילה שבטילה בשחוטה דאמ' ר"י ב"ח דטהור מלטמא במגע אבל מטמא במשה ופירשו התוס' שם דהא דמטמא במשא היינו מדרבנן ויש לומר דזה תלוי בפלוגתת הראשונים (ביו"ד סי' ק"מ) גבי יבש ביבש דבטל ברוב, דחדא שיטה ס"ל דההיתר הא מצד רוב המברר על כל חתיכה שאכל, ושארי שיטות סל דהאיסור נהפך להיתר ע"י ביטול ברוב, כמש"כ הרא"ש בארוכה (בפ' ג"ה) וכן כתבו התוס' במנחות (דף כ"ב) בד"ה והן בולעות כו' שכתבו דמה שנתבטל הוה כמאן דליתא כו' ע"ש, וע' בתוס' חולין (דף ק') ד"ה ברי' שאני כו'

ולפ"ז יש לדון דהתוס' לשיטתם דס"ל דאיסור נהפך בהיתר והוי כמאן דליתא, לכן כתבו דאינו מטמא משא אלא מדרבנן, אבל להסוברים דהטעם הוא מצד רוב המברר והאיסור בעינא מתתא לכן מיבעי להיות מטמא משא מן התורה משום דבזה לא שייך לומר רוב המברר דהא נושא הטומאה בודאי, וכמש"כ המל"מ (בפ"א מה' מטמא משכב ומושב), והפרמ"ג (באו"ח ריש סי' תמ"ב בפתיחה כתב דשיטת הרמב"ם דמטמא במשא מן התורה, ולכן עובר על תערובות חמץ על בל יראה מן התורה

והנה הרמב"ם (סוף פ"א מה' אבות הטומאה) כתב בהמה ששפעה חררת דם אינו מטמא אף במשא, מנבילה שנתערב בשחוטה מטמא במשא, וכתב שם הכ"מ שם הר"י קורקס דסברת הרמב"ם לחלק דביבש שנתערב דבאפי' נפשי' קאי אלא שאינו ניכר לכן כמאן דאיתא דמי ומטמא במשא משא"כ בבהמה ששפעה חררת דם דהוי תערובת לח בלח דבזה כמאן דליתא דמי עכ"ל, ולפ"ז י"ל דאף הסוברים דבביטול ברוב אינו נהפך איסור להיתר אינו אלא בתערובת יבש אבל בתערובת לח מודי דהוי כמאן מיתא. ונהפך האיסור להיתר כמו בבהמה ששפעה חררת דם הנ"ל

ולפ"ז יש לדון דבאמת גם הר"נ ס"ל סברת רש"י דהא דדשיל"מ אינו בטל טעמו משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אלא שזה אינו שייך רק ביבש שנתערב דכיון דהאיסור כמאן דאיתא דמי דלא נהפך איסור להיתר, והא דמותרין באכילה הוי משום רוב המברר, וכיון דקיי"ל והיכא שיכול לברר לא סמכינן על הרוב, א"כ ה"ה ביש לו מתירין כיון דיכול להמתין ולתקן לצאת מחשש ספק לא סמכינן על הרוב, דהא הזמן יברר לנו ומקרי דבר שאפשר לברר אבל בלח דהאיסור כמאן דליתא דמי ונהפך האיסור להיתר. א"כ לא שייך בזה כלל לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהא אינו אוכל האיסור כלל, דכמאן דליתא דמי לכן הוכרח הר"נ לחדש טעם אחר בלח שנתערב בדשיל"מ, משום דהיתר לא בטל, אבל ביבש מודה הר"נ לסברת רש"י הנ"ל, א"כ מתורצת קושית הנו"ב הנ"ל, דאף דביבש לא שייך טעם הר"נ, דהא ביבש דלא הוי דומיא ודם הפר כנ"ל בטל אף היתר בהיתר, עכ"ז אסור משום עד שתאכלנו באיסור כו' ובלח דלא שייך סברת רש"י הנ"ל, מ"מ אינו בטל משום דהיתר בהיתר לא בטל

ובזה תתורץ קושית הגאון ר' עקיבא איגר הנ"ל, דגמר גמלים שטרפן בצמר רחלים מותר לערבן בפשתן דהתם הא הוי תערובת יבש דבזה מודה הר"נ דבטל אף היתר בהיתר, וסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור כו', לא שייך בזה, דהא מבואר בט"ז (יו"ד סי' ק"ג) דלטעם זה לא שייך ג"כ להחמיר אלא במין במינו משום דלא נקרא אלא על שם הדבר שנתערב כמש"כ הת"ח שם

ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' ביבמות (דף פ"ב) ד"ה משום דה"ל דשיל"מ כו' שהקשו לרב אשי דס"ל התם דחתיכה של חטאת אינו בטל בחולין משום דה"ל דשיל"מ א"כ אמאי תרומה טהורה עולה בק"א, ובאמת הוא צע"ג דהא' מבואר בכמה משניות דתרומה עולה בק"א, ולפי מש"כ ניחא דהא מבואר בתוס' זבחים (דף ע"ג) ד"ה ר' יהודא אומר כו' וכ"כ התוס' במנחות (דף כ"ב) דשיטת ר"ת הוא דהא דתרומה עולה בק"א היינו ביבש, אך הרב יו"ט דחה זה מתוספתא, וגמ' דפסחים ע"ש, א"כ י"ל דעיקר סברת רב אשי במה דס"ל דקדשים מיקרי דשיל"מ עפ"י סברת הר"ן משום דהיתר בהיתר לא בטל ברוב משום דאין לומר בזה עד שתאכלנה באיסור תאכלנו בהיתר, דמה בכך דכהנים מותרין לאכול כיון דלישראל אין לו שום היתר, (ואין סברא לומר דאסור לישראל לאכול משום שיכול הכהן לאכול בהיתר], ולכך נראה דסברת ר"א היתה דכיון דקדשים הוי היתר לכהנים, לכן גם בזה שייך היתר בהיתר לא בטל, והש"ס שדחה סברתו משום דסבירא להו דזה לא מיקרי היתר בהיתר, דהא החולין מותר לכל וקדשים אינו מותר אלא לכהנים, וכיון דנתבאר דזה לא שייך אלא בלח בלח, אבל יבש ביבש בטל אף היתר בהיתר, לכן י"ל לשיטת ר"א הא דתרומה עולה בק"א היינו ביבש וכשיטת ר"ת הנ"ל, וביבש הא לא שייך סברת הר"ן הנ"ל ורבא דקאמר התם משום דהוי דשיל"מ משום דמוקי התם בנימוחה כמש"כ התוס' התם בד"ה ר' יהודא לטעמי' כו' דזה הוי לח בלח, א"כ לא נעלם מר"א כל המשניות הנ"ל, והתוספתא המובאת בתוס' זבחים שם י"ל דמיירי בתרומה טמאה דזה לא הוי היתר בהיתר, או דלא ידע מהתוספתא הנ"ל

ועפ"י סברת הר"ן הנ"ל אתי שפיר על נכון דברי התוס' בעירובין (מ"ה ע"ב) בד"ה אבע"א שכתבו דבספק דבריהם בעירוב הקילו אע"ג דהוי דשיל"מ, ולכאורה יש להקשות עליהם דהא בביצה (דף ל"ט) מבואר גבי אשה ששאלה מים ומלח כו' דאינו בטל משום דהוי דשיל"מ, מא דגם גבי עירוב שייך דשיל"מ, אכן לפי שיטת הר"ן יש לחלק דדווקא גבי ביטול ברוב אינו בטל משום דהא הוי היתר בהיתר, ומשום זה החמירו אף בעירוב, אבל לסברת רש"י דמשום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר החמירו אף בספק י"ל דבעירוב לא החמירו בזה, אכן בלא"ה יש לחלק דשאני היכא דנתערב איסור ברוב דאיקבע איסורא בזה החמירו אף בעירוב, אבל ספק אם יש כאן איסור כלל בזה לא החמירו בספק עירוב

אכן לולא דברי התוס' הנ"ל י"ל בהא דעירובין דאבע"א דמתרץ שם אליבא דר' יצחק משום ספק דבריהם להקל, סבירא לי' כהנך אמוראי דסבירא להו בביצה (דף ד') דספק דרבנן מותר אף בדבר שיל"מ, ובזה תתורץ קושית הגאון רע"א בביצה (דף ג') שתמה על הרמב"ן במלחמות (בפרק השואל) דנכרי שהביא דורון דאם יש במתובר אסור משום דהוי דבר שיל"מ, ואסור אף ספקן דהא רב פפא דמוקי בביצה (שם) בספק טריפות ס"ל דספק דרבנן שרו בדשיל"מ, א"כ ר"פ דהוא מרי' דשמעתתא דנכרי שהביא דורון תקשה דלשתרי מטעם ספק דרבנן ונשאר בצ"ע, ולפמש"כ י"ל דבאמת ר"פ ס"ל דספק דרבנן בדשיל"מ אסור, והא דהוצרך ר"פ לתרץ בריש ביצה דהאי תנא תנא דליטרא קציעות כו', משום דהא הגמרא מקשי שם אליבא דר' יצחק דאמר גזירה משום משקין שזבו, דהא ספיקא דרבנן לקולא והא לר' יצחק מוכח דס"ל בעירובין (דף מ"ה) דספק דרבנן מותר אף בדשיל"מ, דהא הוא מתרץ בעירובין (שם) דהכא בעבים שנתקשרו מערב יו"ט כו', ומקשה הש"ס דלמא הנך אזלי והנך אחריני ומתרץ אבע"א משום דהוי ספק דבריהם ולהקל, א"כ י"ל דר"פ ס"ל כמו אבע"א הנ"ל דלפ"ז מוכח דס"ל לר' יצחק דספק דרבנן מותר אף בדשיל"מ כמש"כ, לכן הוכרח ר"פ אליבא דרי"צ לתרץ דהאי תנא תנא דליטרא קציעות הוא כו' ור"א דמתרץ בריש ביצה משום דספק דרבנן בדשיל"מ אסור, סבירא לי' אליבא דרי"צ כתירוץ א' בעירובין שם דמתרץ דאית לי' סימנא בגוי'

וגם י"ל לפי מש"כ האחרונים דאי סמנים דרבנן אז לא סמכינן בסימנים באיסורין אלא בדרבנן, כיון דקיי"ל כר"א דמספקא לי' אי סמנים דאורייתא או דרבנן כמבואר בגיטין (דף כ"ז) וב"מ (דף י"ח), ובדרבנן הא ספיקא דרבנן לקולא, א"כ לפ"ז י"ל דרב אשי לשיטתו דמספקא לי' אי סמנים דאורייתא, ולכן מצי ס"ל כתי' א' דעירובין הנ"ל, ואף בדשיל"מ ספיקא דדינא להקל כמש"כ