באר יצחק יורה דעה קלו

דגוף חוט השדרה אסור לאכול מחמת אמה"ח וכמו בספק נקובת הסימנין דכתבו כמה אחרונים להחמיר משום חזקת אינה זבוחה, דזו סותרת לחזקת היתר, א"כ ה"ה באבר גופא דהי' אסור משום אמה"ח בחיי הבהמה, א"כ אם נולד לנו ספק שמא נפסק חוט השדרה בכולו דאז אסורה גם אחר שחיטת הבהמה משום אמה"ח כמו כל אבר הפורש כולו מן הבהמה, לשיטת הרמב"ם דס"ל דאבר פרוש נאסר מה"ת, א"כ מבעי לן לאוקמי' על חזקתו הראשונה דאסור משום אמה"ח כמתחלה, והוי אותו האיסור ממש שהיה עליו מקודם, ואף דהבהמה מותרת עכ"ז האבר גופי' מבעי להיות אסור כדמצינו ביו"ד (סי' ק"י) גבי חתיכה חצי פירש קודם שנודע התערובת וחצי פירש אחר שנודע כו' שכתבו הפר"ח והכרו"פ שם דחצי הפורש קודם מותר וחצי הב' אסור, דאף דהחצי דפריש קודם יש בו רוב המברר, עכ"ז אינו מוכיח על החצי הב', א"כ ה"ה בנ"ד דאף דהבהמה גופה מותרת משום חזקת היתר, אבל האבר יש עליו חזקת איסור, ובזה כ"ע מודי דאין הוכחה מזה על זה, ואף שהחוו"ד ס"ל דגם בספק ניקב הוושט אמרינן בחזקת היתר קיימא, עכ"ז הא הכרו"פ והפרמ"ג לא ס"ל כן, וגם להחוו"ד שהוכיח מהתוס' בחולין דגם בספק ניקב הוושט אמרינן נשחטה הותרה כמו שהכרעתי בתשובה הקודמת כדבריו, עכ"ז יש לחלק, דהיינו דוקא היכא שהיתה חזקה שנתבררה בשעתה כמו בקוץ בוושט וכמש"כ התבו"ש ובסי' כ"ט), אבל בהאי אימרתא י"ל דמיירי שלא ראו אותה מעולם שלא גררה רגלי' וה"ל חזקה דלא נתבררה, ומודה החוו"ד בזה

ולפ"ז י"ל דבאמת בספק השקול אזלינן בתר חזקת היתר אף דאיתרע, אך בההיא אימרתא דאמר רב יימר שגרונא נקטה דמשמע מזה דגם גוף החוט מותר באכילה וע"ז הקשה רבינא דלמא חוט השדרה איפסק, ונהי דהבהמה מותרת, עכ"ז יש לחוש להחוט גופא, ואיך הכשיר רב יימר סתם, דמשמע אף החוט, ולכן מתרץ הש"ס שגרונא שכיח כו', ויש רוב המברר דלא נפסק החוט, ולכן אף גוף החוט מותר, דאף דיש חזקת אמה"ח עכ"ז רוב עדיף מחזקה, דהא כמה ראשונים כתבו דרבנן צא ס"ל סמוך מיעוט לחזקה, כמבואר ביבמות (דף קי"ט) [וכן ס"ל לכמה פוסקים דלא אמרינן סמוך], ולכן הוכרח הש"ס לומר חוט השדרה לא שכיח כדי להתיר החוט גופי'

והא דסתמו הפוסקים וכתבו דנפסק למטה מפי הפרשות כשר ולא כתבו דגוף החוט יהי' נאסר משום אמה"ח, י"ל דהא כבר כתבתי לעיל דשאני למטה מפי הפרשות דכיון דלא מטרפה יכול לחזור ולחיות לכן לא שייך לאסור משום אמה"ח דכמו דמשום דנסמכת על ירכי' לא מיטרפה כ"כ הדרא בריא, אך למעלה מפי הפרשות דהוי טרפה ואינה יכולה לחזור ולחיות דהא אין טרפה חוזר להכשירה, לכן יש לדון בו איסור אמה"ח, והא דסתמו בזה היינו משום דלא הוי נפ"מ לאסור משום אמה"ח, דהא בלא"ה אסורה משום טרפה, ואף דנפ"מ לגבי ב"נ, הא כמה ראשונים כתבו להתיר אבר פרוש לב"נ משום מי איכא מידי כו', לכן אין ראי' מסתימת דבריהם לסתור מש"כ

גם אין להעיר ולסתור זה מן אהלות (פ"א במשנה שם) דמנה התם כמה אברים יש באדם ולא מנה לחוט השדרה לאבר בפ"ע, דהא אבר לא הוי רק במשהו בשר גידים ועצמות כמבואר בחולין (דף קכ"ח), ומה"ט כוליא ולשון דאף שהם אברים בפ"ע, עכ"ז כיון דאין בהם עצם לא מיקרי אבר אלא דינם כבשר, וה"ה חוט השדרה, אבל דין בשר מן החי שייך שפיך בנפסק חוט השדרה, יותר אין להאריך מפני רוב טרדותי דברי ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק

סימן ז

לבאר הספק מה שנסתפק הפרמ"ג (בפתיחה לה' תערובות בח"ג פ"א) בחצי זית שחוטה וחצי זית נבלה שנפלו לס' חצאי זיתי ירקות אי נימא כיון דנגד האיסור יש ס' יבטל, או כיון דנרגש עדיין טעם בשר וחיך אוכל יטעם, ובטעם בשר דנרגש יש מחצה טעם נבילה, לכן אפשר דכה"ג אינו בטל, ונשאר בצ"ע

ולענ"ד נראה דאין זה ספק כלל, דהא אי' בע"ז (ע"ג ע"ב) דאריו"ח ב' כוסות א' של חולין וא' של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, ופי' הר"נ והראב"ד ור"י [והובא בב"י יו"ד (סי' קל"ד)] דמיירי בכוסות שוין, והוכיחו מזה דיין בטל בששה חלקים במים, דהא שיעור מזיגה הוי על חד תלת, וכיון דהוי ששה חלקים נגד יין האסור משני מזיגות הנ"ל, לכן אף דעדיין נרגש טעם היין, מ"מ כיון דנגד יין האסור יש בו שיעור ביטול אך ההיתר מסייע להרגיש הטעם, וכיון דאין היתר מצטרף לאיסור ע"כ בטל שפיר בכה"ג, א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ מיבעי להתבטל

ואין לחלק דשאני לדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא, דהא ריו"ח ג"כ ס"ל כן כמש"כ התוס' בע"ז (דף ס"ז) ד"ה אריו"ח כו', וגם הא מצינו דריו"ח ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא במש"כ התוס' ביבמות (פ"ב ע"ב) ד"ה ירושה ראשונה ושני כו', וכ"כ הראב"ד (בסוף פ"א דתרומות) דריו"ח ס"ל כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא, א"כ מוכח מזה דאף באיסור דאורייתא ג"כ בטל בכה"ג כיין דיש שיעור ביטול נגד האיסור לבד, וכן מוכח בסוגיא התם דמדמה זה ליין נסך גמור הרי דמיירי בדאורייתא

וביותר תמהני על הפרמ"ג דהא מבואר בהר"נ (בע"ז פ"ה) במשנה דיין נסך אסור ואוסר בכ"ש, בפיסקא דכי אתא רב דימי אריו"ח המערה יין נסך מחביות לגור ראשון ראשון בטל כו', וז"ל הדבר פשוט אם נתערב כזית בשר שחוטה וכזית נבלה ונצטרפו ונתנו טעם בתבשיל מותר כיון דיש שיעור ביטול נגד האיסור לבדו עכ"ל הרי להדיא דזה מותר בפשיטות אף באיסור דאורייתא

ועפ"ז יש לתרץ מה שיש להקשות בהא דחולין (דף קי"ב) בתוס' ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה כו' שהוכיחו דאפי' נתבשלו שרי נ"ט בר נ"ט מהא דזבחים (דף צ"ז) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדירה שבישל שלמים אתמול, ולא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא, משום דהוי נ"ט בר נ"ט מקודם שיבא לידי איסור כו', ואח"ז כתבו לדחות זה דשאני התם דמין במינו בטל מה"ת ברוב עכ"ל, ויש להעיר דעדיין תקשה דהא ממעט באכילת הרוטב וכמו שהקשה שם המהר"ם שיף, ומה שתי' שם המהרמ"ש דגם ברוטב שייך נ"ט בר נ"ט להיתירא ע"ש, לא אתי שפיר לפי מסקנת התוס', דלכן מותר לבשל שלמים האידנא משום דמין במינו בטל ברוב, דהא ברוטב לא שייך זה, דהטעם של בשר במים הוי אינו מינו, אך להסוברין דאם נתערב במינו וא"מ רואין את שא"מ כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו א"כ י"ל בזה דעדיין בטל טעם בשר דאתמול בבשר דהאידנא, אבל לשיטת הש"ך ביו"ד (סי' צ"ח ס"ק ח') דאם נתערב במינו וא"מ צריך ס' באינו מינו מה"ת, א"כ עדיין תקשה הא ממעט באכילת הרוטב, א"כ יהא מוכת א מהתוס' דלא כהש"ך בזה

אמנם לפי מה שנתבאר דהיכא דיש שיעור ביטול נגד האיסור אף דעדיין נרגש הטעם לפי שההיתר מסייעו, עכ"ז בטל ומותר, יש לתרץ זה, לפי מאי דכתבו האחרונים (בה' פסח) דקודם פסח יכול להרבות חמץ ולבטלו בס' דשם היתר עליו עדיין, וע"כ לא מקרי זה ממעט באכילת הרוטב משום דמצינו למיעבד שלא יופסל הרוטב, משום דהרוטב היוצא משלמים דמחר נוכל להרבות עליהם מיד עד ס' ולבטלם, ואף דאם יהי' בטל לגמרי הוי כמשליך לאיבוד, דעושה אותן לחולין דנתבטל שם