באר יצחק יורה דעה קלג

לפ"ז מוכח דגם נגד חזקה סמכינן על אומן לא מרע אומנתו, דהא התם י"ל דבחזקת חיוב עומד הבגד של ד' כנפות מקודם שהטיל הציצית, וכדאי' בחולין (דף קל"ד) דקמה בחזקת חיוב קיימא, והא אסור ללבוש הטלית בלא ציצית. א"כ גם עכשיו שהטיל הציצית נימא ג"כ דהציצית פסולים ובחזקת חיוב ואיסור עומד, אע"כ מוכח מזה דסמכינן על לא מרע אומנתו אף נגד חזקה

וכן מוכח מהא דגיטין (דף ט' ודף י') דשטרות העולים בעש"ג כשרים משום דסמכינן על סברא דלא מרע נפשי'. ומבואר שם בראשונים ובח"מ (סי' ס"ח) דאף אם חתום עליו ערכי לבד ג"כ מהימן משום דאין חילוק בין אם חתום עליו א' או ב', משום דלא מרע נפשי' לחתום שקר ואף דבעדות בע"פ אינו נאמן כמבואר ברא"ש בגיטין (שם) ובח"מ (שם), עכ"ז היינו משום דאומנתו רק לחתום ולא בע"פ [ובע"פ לא מרע נפשי' כלל], ולכן על חתימתו סמכינן משום לא מרע אומנתו אף להוציא ממון, וחזקת ממון הא אלימא טובא דהא אף רוב לא מהני להוציא ממון, ובע"כ מוכח דלא מרע נפשי' הוי הוכחה רבה לסמוך אף מד חזקה. ואף שהתוס' בגיטין (דף ט') כתבו דאין נאמנותו אלא מדרבנן, אבל מה"ת אינו נאמן, היינו משום דמה"ת אף משה ואהרן שלא נחשדו להעיד שקר, אפ"ה פסולים דהתורה פסלתם מגזה"כ, ולכן אף דהוי הוכחה מה"ת דלא מרע אומנתו, עכ"ז פסולים משום גזה"כ דהתורה פסלה לנכרי להעיד בממון וערוה, רק דרבנן תקנו להאמינו היכא דיש הוכחה דלא מרע נפשי', ואלו לא היתה הוכחה כ"כ לסמוך ע"ז נגד חזק' לאיסור, לא היו חז"ל מתקנין להאמינו, א"כ ממילא באיסור דלא בעינן בו פרטי עדות ודאי סמכינן אף נגד אתחזק איסורא

ועוד דהא יש הרבה ראשונים ושיטת רש"י שם בגיטין, דס"ל דמה"ת סמכינן על לא מרע נפשי' כמש"כ האו"ת והקצ"ח שם, לכן מוכח דלא מרע נפשי' הוכחה לסמוך אף נגד חזקת ממונא כש"כ נגד חזקת איסור דלא שייך גזה"כ לכ"ע, ובגיטין (שם) ברש"י ד"ה חוץ מגיטי נשים ולאו בני כריתות כו', לא כתב הטעם משום דאתחזק איסור דה"א, דאז לא סמכינן על לא מרע אומנתו, ע"כ מוכח דאף נגד חזקת איסור הוי מקום לסמוך על לא מרע נפשי רק בגיטין פסולים דלאו בני כריתות נינהו, ואף שיש שיטת הסוברים שם (בסי' ס"ח) דבעינן שיהיו מוחזקין דלא מקבלי שוחדא, דוקא התם יש לחוש דיקחו שוחד מאיזה בע"ד, אבל בנ"ד לא שייך חשש כזה ודאי דיש לסמוך על לא מרע אומנתו, דהא בעת ההקזה הוי בידו לתפוס הסמנין בצד אחר כדי שלא יפגע בהם ואין לו שום נגיעה וטובת הנאה מזה, ובודאי יהא נזהר שלא ירע אומנתו, וכן אף דנימא בלקח ציצית מתגר אין לסמוך [וכמש"כ המ"א והט"ז] היינו דוקא התם משום דלא מרע אומנתו כ"כ בזה, דהא לנכרים אין נ"מ אם נטוו לשמן או לא, כמש"כ המ"א שם, משא"כ בנ"ד

וגם מן הר"ן בע"ז גבי מורייס שנקח מן חגר נכרי דיליף הר"ן זה מהא דמנחות, מוכח כא"ר ה"ל, ובאמת המ"א נדחק שם מאוד לישב דבריו, אבל להא"ר ניחא מאוד ראיות הר"ן הנ"ל דכמו דסמכינן בלקח מתגר נכרי על סברא דלא מרע אומנתו לבד, כן י"ל במורייס

לכן בהמות שמקיזין להן דם, אין להחמיר כלל, בפרט דכבר הכריע הש"ך (ביו"ד סי' נ) לסמוך על התוס' דאף חזקה דאיתרע ג"כ נחשבת לחזקה אף בנולד מחיים, וגם יש חזקת הגוף כמש"כ בארוכה לעיל, לכן אין להחמיר ושפיר סומכין על הב"א והחתם סופר שכתבו להקל, כן נלע"ד בכל זה, א"ד ידידו דו"ש יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווהרדק

סימן ו

עוד להרב הנ"ל

ועתה נסורה נא לראות מש"כ כ"ת להוכיח נידון הנ"ל מזבחים (דף ע"ד) דמקשה הגמ' האי טרפה ה"ד ולא משני דאיערוב בבהמה שהקיזו לה דם ונתרפא העור דמוכח מזה דנ"ד מותר, הא אכתי תקשה למה לא משני הש"ס דמיירי בבהמה שחתך העור ויצא דם דמבואר ביו"ד (סי' כ"ג) דטרפה אלא ע"כ מוכח דאין זה קושיא, משום דבלא"ה היה יכול הש"ס להמציא גווני אחרינא, כגון דאיערוב דרוסת היד בדרוסת הרגל, דהא אין דרוסה אלא ביד וזה אינו ניכר כדמוכח בתוס' זבחים (דף ע"א) בד"ה אפילו כו' שכתבו לספק שמא לא דרסה רק בשן או ברגל ע"ש וגווני אחרינא יש להמציא רק הש"ס לא חשש לפרט כלם, ואטו כי רוכלא כו', ובאמת מה שהקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל ובסי' פ"ג) לפי מה דאמרינן (בסי' ל"ב) דגוררת רגלי' לא מקרי הילוך יפה, א"כ משכחת לה בנפל וגורר רגליו שנתערב בשוורים שג"כ גוררים רגליהם ואמרינן שגרונא נקטה וגוררת רגלי' לא מקרי מום, דלא נזכר במומין רק שמוטת ירך ונשבר רגלה, ג"כ אינו קשה, כפי מש"כ, רק דיש להפך בזכות קושית הגאון הנ"ל, דהא ר"ל קאמר שם דאיערוב בנפולה ומקשה נפלה נמי נבדקה, ומשני קסבר עמדה כו' הלכה צריכה בדיקה, וע"ז מקשה הגאון ה"ל, מנ"ל להוכיח דסבר ר"ל כן, הא י"ל דכוונת ר"ל דאיערוב בנפולה הגוררת רגלי' וכולם כן, א"כ מאי מקשה הש"ס נפולה לבדקה

ונלע"ד לתרץ, והוא, דיש לדון דחוט השדרה דנפסק, מלבד איסור טרפה נאסרת ג"כ משום איסור אמה"ח, [ונ"מ בין אמ"ה לטרפה לכמה ענינים כמבואר באחרונים (ביו"ד סי' ס"ב), או לב"נ היכא דנתנבלה דלא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי כו', דאז היכא דשייך איסור אמה"ח נאסרה לב"נ ג"כ], והוא, דמצינו דר"ל ס"ל בחולין (דף ל"ב) דנפסק הקנה ברובו הוי כמנח בדיקולא ואמרו שם דש"מ מר"ל דאין מזמנין על בני מעיים, ובאמת לפי מה דמבואר בחולין (דף ע"ג) דאין שחיטה עושה ניפול אם אבר המדולדל מחובר קצת להבהמה אף דנפסק רובו, יש לדון דגם אי נפסק הקנה ברובו, עכ"ז לא הוי אמה"ח, משום דאין שחיטה עושה ניפול, רק י"ל דלב"נ דלא שייך בו היתר שחיטה, והוי שחיטה לגבי' כמיתה, וכיון דמיתה עושה ניפול כמבואר שם, לכן אף דלא נפסק רק רובו, שייך ג"כ איסור אמה"ח למאן דלית לי' מי איכא מידי כדאיתא שם, אך אי נפסק כל חוט השדרה, יש לדון דהוי כמונח בדיקולא ויש על חוט השדרה איסור אמה"ח, משום דחוט השדרה הוא אבר בפ"ע, וכיון דאינו מחובר כלל למעלה, י"ל דיש לגוף החוט איסור אמה"ח וכמו בנשבר העצם ולא שייך לומר דחוליות השדרה יגינו לחוט, דהא מבואר בחולין (דף ע"ו) דבעי עור ובשר חופין רובו, ורוב החיפוי יהי' מן הבשר כמבואר ביו"ד (סי' נ"ה סעי' ז'), לכן בחוליות השדרה דליכא בפנים לצד החוט בשר רק קצת וודאי דלא שייך בו הגנה לומר דיהא מעלה ארוכה, ועוד כיון דנפסק החוט טרפה אין טרפה חוזר להכשירה, א"כ אם היתה הגנה ומעלה ארוכה לא היה נטרף בפסיקת החוט, וכמו בנשבר הרגל דאם עור ובשר חופין רובו כשרה

אך אם לא נפסק כולו רק רובו, י"ל דכיון דאין שחיטה עושה ניפול היכא דהאבר מחובר קצת להבהמה לא שייך בו איסור אמה"ח, רק מצד אבר פרוש, רק להרמב"ם דפסק דאף דאין שחיטה עושה ניפול, עכ"ז אסור האבר מה"ת כמבואר' שיטתו ביו"ד (סי' ס"ב), א"כ גם חוט השדרה שנפסק ברובו כיון דאין יכול לחזור ולחיות [דהא אם הי' יכול לחזור ולחיות לא הי' נטרף בפסיקת רובו כמבואר בכ"מ] א"כ וודאי דיש עליו איסור אמ"ה מה"ת גם לשיטתו אף בנפסק רק רובו ובנפסק כולו וודאי דאסור מה"ת לכ"ע ואף דהחוליות שסביבות החוט הן שלמות.