באר יצחק יורה דעה קכט

דלמה ניזיל לחומרא, ולכן לפמש"כ דנקובת הושט נבלה ע"כ בספק נקובת הוושט ה"ל חזקת אינה זבוחה ויש לומר דנשארת באיסורה הראשון משום שתי חזקות דסתרי אהדדי כנ"ל א"כ בנ"ד שמקיזים בגידי הצואר, יש לחוש עדיין שמא פגע בוושט

וגם י"ל דלכן באווזא דממסמס קועי' דמא (חולין דף נ"ח) דחשו לשמא ניקב הוושט, ולא אמרו נשחטה הותרה כקושית התוס' (שם דף מ"ג), משום דהא המ"ד דחש החם רבא הוא, ורבא אזיל לשיטתו דס"ל נקובת הושט ה"ל נבלה, דהא אמר יש מהן נבילות בלשון רבים כנ"ל. ומה"ט לא הקשו התוס' גבי אווזא כקושיתם (שם דף מ"ג), משום די"ל שאני התם דהוי חזקת אינה זבוחה, משא"כ (בחולין דף מ"ג) כמו שבארתי לעיל בארוכה בע"ה, מה יש לומר דאף היכא דלא שייך חזקת אינה זבוחה ג"כ חיישינן היכא דנעשה הקרע בכח ע"י קנה ובעל חי, וכמש"כ החתם סופר (בסי' כ"א) אך לא הביא ראי' לזה, ולענד"נ להוכיח כן מהא דחולין (נ"ו ע"א) גבי הכתה תולדה על ראשה בעוף דיבשה או שנגפה בעץ ואבן טריפה כ"ז דלא נבדק, וחשו שמא ניקב הקרום, וקשה אמאי לא נימא נשחטה הותרה, ובע"כ מוכח דכיון דנולד הספק ע"י קנה ובעל חי בכח יש לחוש יותר דאז שכיח שינקוב את הקרום וכמש"כ התוס' על ספק דרוסה דלכן חשו לס"ד השוה דשכיח, כמו כן מוכרח לומר בהכתה חולדה על ראשה, ולכן אף מאן דס"ל דאין חוששין לס"ד כדס"ל לרב (בדף נ"ג) ואפיה מצינו דס"ל (בדף נ"ו) גבי הכתה חולדה על ראשה דבעי בדיקה ואם לאו טריפה, אלמא דבמה שנעשה ע"י הכאה בכח בלא מתכוין יש לחוש טפי, ולכן המ"ד דס"ל בישב קוץ בוושט דלא חייש להבריא, עכ"ז יחשוש בהכתה חולדה על ראשה לשמא ניקוב קרום של מוח, דוודאי לא פליג על הברייתא דחולין (דף נ"ו), אלמא דשאני בנעשתה הכאה בכח, משא"כ בנתחב הקוץ בוושט דע"י אכילת הקוצים נתחב שם ממילא לכן לא חייש כנ"ל, [ולכן התוס' בחולין (דף מ"ג) לא הביאו להא דהכתה חולדה כו'] ולפ"ז י"ל דהא דחשו באווזא דממסמס קועי' דמא אינו משום חזקת אינה זבוחה רק לפי דנעשה ע"י הכאה בכח ע"י איזה קנה דשכיח התם לאיסורא טפי משא"כ בישב קוץ בוושט כמש"כ, [וכש"כ לדידן דחיישינן גם בישב קוץ בוושט] ולכן בבהמות שמקיזין להם דם בגידי הצואר דגם זה לא שכיח לאיסור לפי שזה נעשה ע"י בן דעת לא שייך לדמותו לאווזא כו' והוי ספק שמא הי' מכוין להזהר מחשש דהסימנים דלכל הפחות הוי זה כמו נעשה ממילא שלא ע"י הכאה בכח וכמש"כ החתם סופר לפרש אך לא הביא ראי' לזה], ולכן לפי מה שהוכחתי ע"פ הראיות ודאי מוכרח כן, אך עדיין יש להחמיר ולחוש לחזקת אינה זבוחה בנ"ד כנ"ל

שוב ראיתי דאף דראיות הגאונים שחדשו אין מהן הוכחה ברורה כנ"ל, עכ"ז מוכרחים אנו לומר כן למאן דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור אחר ג"כ, דאל"כ אמאי אמרו ביבמות (דף ל') דאשה בחזקת היתר לשוק עומדת גבי ספק קרוב לה, הא יש חזקת איסור דבחיי הבעל היתה אסורה משום חזקת א"א, וגם עכשיו תהא אסירה שוק משום איסור יבמה לשוק, ואף דיש התם חזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה, עכ"ז מאי חזית דאזלת בתר הך חזקה לקולא דלמא ניזיל בתר חזקת איסור, ובשתי חזקות הסותרות אהדדי מבעי לן להחמיר ואף דהרשב"א ביבמות בסוגיא זו כתב לחלק שאני הא [דיבמות] דממילא בלא שום מעשה תהי' מותרת כשימות בעלה ע"כ כה"ג לא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור, משא"כ בבהמה שצריך מעשה השחיטה לכן ס"ל לרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור, אכן התוס' ביבמות ותולין שהקשו נימא נשחטה הותרה כמו ביבמות אלמא דלא פ"ל חילוק הרשב"א הנ"ל, א"כ תקשה עדיין כנ"ל על הסוברין דמחזיקין מאיסור לאיסור, וביותר תקשה לכ"ע, דהא שם ביבמות אי' דא"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא הכי אשה בחזקת היתר ליבם עומדת, ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, וקשה הא יש לחלק דשאני בקידושין דיש חזקת איסור הראשון דהא בחיי הבעל היתה אסורה אל אחי בעלה משום אשת אחיו דהא איסור בבת אחת חייל, וכיון דיש לחוש שמא נתקדשה הערוה לבעלה, ע"כ גם אחר מיתת בעלה תהא אסורה לאחיו מחמת איסור אשת אחיו שהי' עליו מתחלה והוי חזקת איסור ממש, אע"כ מוכח דגם בכה"ג שייך לומר חזקת היתר, וכסברת הגאונים הנ"ל, משום דבעת שהי' בעלה חי היתה קיימא להיות מותרת ליבם כשימות בעלה דזה עדיף מחזקת איסור, א"כ ה"ה בספק ניקב הוושט היכא דלא שייך לומר דשכיח לאיסורא יש להקל ע"פ סברת הגאונים הנ"ל, ולפ"ז בנ"ד יש לסמוך להקל כיון דלא שייך בזה לומר דשכיח לאיסור טפי דאפשר שהמה מכוונים להזהר מחשש דנקובת הסימנין ושאני הא דחתך העור (בסי' כ"ג) דהתם שכיח לאיסור טפי לפי שנעשה בכח בלא כוונה להזהר מזה כמש"כ החתם סופר לחלק, ולכן שפיר יש לסמוך על ההיתר של הברית אברהם הנ"ל בנ"ד

סימן ה

עוד בענין הנ"ל

ענף א

ואחר שהתבוננתי בענין זה ראיתי להעיר בנ"ד מילתא חדתא לפי שיטת התוס' בחולין (דף מ"ג) שכתבו להקל בחזקת היתר אף דאיתרע חזקתו, ולא ס"ל כשיטת רבינו יונה המובאת בר"נ (בחולין) גבי ספק נשמטה הגרגרת והובאה ביו"ד בש"ך (סי' נ') ובאחרונים ובפתיחה לה' טריפות), א"כ לפ"ז יש לדון דעדיפא חזקת היתר אף בספק בסימנין ולדון דלא נטרפה, אף דיש חזקת אינה זבוחה הסותרתה, משום דהא כתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה) בד"ה אבל היכא כו' בשם הרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל נגד חזקת הגוף עכ"ל, ואף היכא דאתרע ג"כ סמכו על חזקת הגוף, דהא התם בספק בהרת קדם לשער לבן דס"ל לר' יהושע שם דטהור משום חזקת הגוף דאוקי אחזקה דלא נולד בו נגע אחר, ואף דאיתרע קצת דהא נולד בו עכ"פ בהרת ושער לבן, עכ"ז חשיבא זה לחזקת הגוף לדון משום זה דלא נולד בו נגע המטמאו, ואף דחזינן דנולד בו איזה נגע מ"מ כיון דנימא דאינו מן הנגעים המטמאין, חשוב זה לחזקת הגוף, ועדיפא מחזקת טומאה, וכמש"כ התוס' שם בשם ר"ת, ע"כ יש להקל בספק ניקבו הסימנין היכא דלא שייך לומר דשכיח לאיסור, משום דהא הוי חזקת הגוף להבהמה, ובספק נטרפה וודאי דחשיבא לחזקת הגוף לומר דלא נטרפה והיא בחזקתה הראשונה כמו שהיתה שלימה וכשירה מקודם שנולד ספק טריפות, דכיון דבמומין ונגעים דנו בזה לחזקת הגוף, כש"כ בספק טריפה, ועדיפא חזקה זו מחזקת איסור

ויש להעיר לפמש"כ התוס' דחזקת הגוף עדיפא ולכן לא אמרינן בזה תרתי לריעותא, מאי פריך הגמ' בריש נדה מן חבית שנמצא' חומץ על מקוה שנמדד כו', הא יש לחלק שאני חבית יין דיש התם חזקת הגוף, משא"כ במקוה שנמדד דהא מה שנחסר לא שייך להעמידו על חזקת הגוף דהרי אינו לפנינו, אכן לפמש"כ הסמ"ע (סי' ר"ל ס"ק י"ד) דשכר והחמיץ לא שייך לדמותו לנמצא נקב בבה"כ דשאני שכר דכל שכר עומד להחמיץ, ע"כ מה"ט בחבית יין לא שייך לדמותו לכל חזקת הגוף, וזה ראי' לשיטת הסמ"ע הנ"ל, ואכמ"ל

נחזור לעניננו, דיש לדון בספק ניקבו הסימנין לחזקת הגוף דעדיפא מחזקת אינה זבוחה, ובאמת כן יש לדון בספק הבריא וניקב החיצון דאי נימא דלא ניקב החיצון א"כ חזקת הגוף שלו בחזקתו, וכמו בשער לבן ובהרת דאף דישנם כעת עכ"ז אי נימא דאינם מטמאין