באר יצחק יורה דעה קכז

השקול דאוקי חזקת אינה זבוחה נגד הרוב הנ"ל אי נימא סמוך מיעוטא לחזקה, וע"ז הקשה התוס' שפיר דנשחטה הותרה, משום דבשאר אברים לא שייך חזקת אינה זבוחה, וכדי שלא נימא דבחיי הבהמה לא שייך חזקת היתר כלל משום דנימא מחזיקין מאיסור לאיסור, וגם י"ל דכיון דאתרע ונולד ריעותא לא שייך לומר אוקי אחזקה, א"כ אף בשאר אברים ג"כ חיישינן לדרוסה, משום דהא בשארי אברים לא שייך רוב הנ"ל, וכיון דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור לטריפה הנ"ל ה"ל חזקת איסור, ע"ז הוכיחו מיבמות דאמרינן התם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ולא מחזיקין מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק, וגם הא נולד שם ריעותא שזרק לה גט כמש"כ התוס' בכתובות (כ"ג ע"א) בד"ה תרווייהו בפנוייה קמסהדי, ואפ"ה מוקמינן לה על חזקת היתר, ולא מחזקינן מאיסור לאיסור אחר, א"כ ה"ה בדרוסה הי' לנו לומר נשחטה הותרה מחמת חזקת היתר, ולא לחוש בשאר אברים ג"כ שמא נדרסו משום דחזקת היתר יש לנו לברר דלא נטרפה וחזקת איסור ליכא, משום דהא מוכח ביבמות דאין מחזיקין מאיסור לאיסורו א"כ קושייתם לא הוי רק על מה דחוששין לספק דרוסה, אבל על ישב קוץ בוושט י"ל דלא הקשו כלום משום די"ל דכיון דחוששין לספק דרוסה אף דליכא התם חזקת אינה זבוחה א"כ כש"כ בישב קוץ בוושט [לדידן דקיי"ל דניקב הוושט ה"ל נבלה] דיש לחוש

א"כ מתוס' ד"ה קסבר עולא כו' הנ"ל אין מקום להוכחת האחרונים שהוכיחו דס"ל דאף בספק נקובת הוושט שיך לומר נשחטה הותרה, כפי שני האופנים שכתבתי, או דבדרוסה בסמנים לא ה"ל נבילה, או כפי סברת רש"י הנ"ל דרוב סמנים אין ארס שולט בהם

וראיתי בכרו"פ וסי' ל"ג ס"ק י"ד) שכתב ג"כ דקושיית התוס' לא הוי רק על ספק דרוסה ולא על ישב קוץ בושט, משום דבישב קוץ בושט שייך חזקת איסור משא"כ בדרוסה, אך דבריו אין להם הבנה כלל משום דהא גם בדרוסה יש לחוש שמא דרס בסימנין והו"ל נבלה, אך אולי נתכוון למש"כ בעז"ה

ענף ג

אכן ממש"כ התוס' שם בד"ה שאני התם כו' דסיימו דהכא מעיקרא היתה בחזקת כשירה, ושם קאי על ישב קוץ בושט, נראה כסברת הגאונים הנ"ל, אך לפמש"כ לעיל דזה הוי פלוגתת אמוראי אי נקובת הושט נבלה אי לא א"כ י"ל דהא שכתבו דבישב קוץ בושט היתה בחזקת כשירה הוא למאן דס"ל דאין חוששין להבריא דס"ל [דאל"כ קשה אמאי לא חייש להבריא הא ספק דאורייתא לחומרא] דנקובת הושט לא ה"ל נבלה [וכמש"כ לעיל דריו"ח ור"ל ס"ל כן, לכן מהתוס' הזה אין הוכחה דבספק נקובת הסמנין שייך נשחטה הותרה וכמש"כ, אך מהתוס' דלעיל ד"ה קסבר עולא כו' שהקשו בפשיטות נימא נשחטה הותרה מוכח לכאורה כהחוו"ד, דאל"כ מנ"ל להתוס' להקשות כן דילמא ס"ל הך מ"ד דחייש לספק דרוסה, דנקובת הושט ה"ל נבלה משום דזיהרא מקלא קלי, ואף בגרגרת דהוי כמו נפסק ברובו דהוי נבלה לכ"ע, א"כ מזה הי' מקום להוכיח כהחוו"ד והגאונים הנ"ל, אך לפמש"כ לעיל דדרוסה בסמנין לא הוי נבלה, או דרוב סמנין אין ארס שולט בהם נדחתה ההוכחה הנ"ל, ומהתוס' ביבמות (דף ל') ד"ה אשה זו בחזקת כו' שאחר שכתבו דהא דחייש לספק דרוסה משום דשכיח כתבו דישב קוץ בושט דחייש להבריא למאן דחייש לספק דרוסה הוי ג"כ שכיח כו' עכ"ל, דנראה דגם בקוץ בושט למאן דחייש הוי משום דשכיח אבל אי לא שכיח אמרינן נשחטה הותרה, אין הוכחה, משום דבאמת י"ל דבישב קוץ בושט אין לנו הכרח לומר דג"כ שכיח לאיסור משום די"ל דשאני התם דיש חזקת אינה זבוחה וכמ"ד דנקובת הושט ה"ל נבלה, אך הי' קשה להתוס' מאי מקשה הש"ס בחולין ולעולא מ"ש מספק דרוסה ומתרצי דס"ל אין חוששין לס"ד הא בלא"ה יש לחלק שאני התם בס"ד דשכיח לאיסור, משא"כ ישב קוץ בושט דלא שכיח לאיסור, לכן כתבו דגם ישב קוץ בושט ה"ל שכיח לאיסור, לכן מקשה הגמרא שפיר מ"ש מספק דרוסה, דאף דנימא דנקובת הושט לא ה"ל נבלה, עכ"ז כיון דשכיח לאיסור בישב קוץ בוושט א"כ יש לחוש כמו בספק דרוסה, וזהו שהכריחו להתוס' לומר דגם ישב קוץ בושט הוי שכיח לאיסור, אבל עיקר קושייתם לא הוי רק על ס"ד ולא על קוץ בושט

, ובאמת לכאורה יש להעיר לפמש"כ התוס' דמאן דלא חש להבריא ס"ל דיש חזקת היתר משום דנקובת הושט לא ה"ל נבלה, א"כ. תקשה מאי מקשה הגמרא התם מ"ש משוחט בסכין ונמצאת פגומה הא יש לחלק שאני שוחט בסכין דיש חזקת אינה זבוחה, אך גם החוו"ד לא יפטר מקושיא זו דהא נמצאת פגומה הוי ספק במעשה המכשיר, משא"כ בספק ניקב הושט דלא הוי ספק במעשה המכשיר כנ"ל, ובע"כ מוכרחים לומר דזהו דמשני התם אתיליד לי' ריעותא בסכין והוי חזקת אינה זבוחה, או להחוו"ד התם הוי ספק במעשה המכשיר

ועוד נראה לענ"ד לומר דהא דכתבו התוס' בד"ה שאני התם כו' דהכא מעיקרא היתה בחזקה כשירה ואף דנימא בספק ניקב הושט דמוקמינן על חזקת איסור אינה זבוחה וכמש"כ הכרו"פ [ולא כהחוו"ד הנ"ל], עכ"ז שפיר כתבו התוס' דאמרינן חזקת כשרות משום דיש להקשות על מאן דס"ל דחוששין שמא הבריא לחד פירוש שם ברש"י דהבריא היינו נתרפא ושיטת התוס' (דף כ"ח) דלנקב יש בדיקה לושט אך הא דהבריא היינו ספק שמא נתרפא ומבואר ביו"ד (סי' פ"א) באחרונים שם דבשלשה ימים אינו יכול להתרפא וילפי זה מהוגלד פי המכה דכתובות (סוף פרק המדיר) דשלשה ימים קודם שחיטה הי' וכמש"כ התוס' בשבת (ל"ו ע"א) ד"ה למחט שנמצאת כו' בסופו, וכיון דחייש להבריא ונתרפא א"כ דיינינן דהקוץ ישב בושט שלשה ימים מקודם, משום דאי נתחב הקוץ בושט בתוך שלשה ימים, א"כ לא הי' יכול להתרפא בתוך זמן הנ"ל, וידוע דבכל מקום חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא כמבואר בריש נדה וגבי גבינות (יו"ד סי' פ"א) וכן בקדושין (דף ע"ט) דהשתא הוא דבגרה, וכן בשארי דוכתי, דהיכא דחזקה דמעיקרא לא הוי חזקה העשויה להשתנות דעדיפא מחזקה דהשתא, א"כ בספק אי ישב קוץ בושט שלשה ימים מקודם דהוי יכול להתרפא או בתוך שלשה ימים דלא הוי יכול להתרפא [ובוודאי לא ניקב החיצון משום דהא לנקב יש בדיקה לשיטת התוס' הנ"ל], וא"כ מיבעי לן לאוקמי על חזקה דמעיקרא דהשתא הוא דנתחב וכל מה דיש לנו לאחורי לחזקה דמעיקרא מיבעי לן לאוקמי עלי' ולומר דהשתא הוא דנתחב, דאז בוודאי כשירה, ואף לפי פירוש ב' של רש"י דהבריא היינו ניקב משום דושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב ג"כ שייך לומר אוקי אחזקה הנ"ל משום דמאחרינן לחזקה קמייתא לומר דהשתא ברגע אחרונה קודם שנשחטה נתחב ואז לא הי' לה פנאי לנקוב החיצון בחיי הבהמה, ואין לומר בזה הרי תחוב לפניך [והוי כעין תרתי לריעותא דמקוה] בצירוף חזקת אינה זבוחה (להסוברים דגם בזה שייך לומר חזקת אינה זבוחה, אי נימא דנקובת הושט ה"ל נבלה, משום דלא מיבעי אי נימא כתירוץ התוס' בנדה דדוקא במקוה שייך לומר חסר ואתאי אמרינן תרתי לריעותא א"כ הא בזה לא שייך לומר כן, ואף ליתר התירוצים של התוס' הנ"ל ג"כ אין זה דומה לתרתי לריעות' משום דבמקוה שייך לומר דחזקת טומאה מבררת דהמקוה נחסר מקודם כדי שישאר בטומאתו ובמה שאנו דיינינן ע"ז מבררת לנו החזקה, משא"כ באם דיינינן אי נתחב מקודם הקוץ או לא דאף דנימא דמקודם נתחב עכ"ז לא הוי בוודאי מעין חזקת אינה זבוחה משום דאכתי ספק לנו אי ניקב החיצון אי לא, וכש"כ למשמעות התוס' בנדה שרוצים רק בחילוק דבעינן חסר ואתאי תקשה בוודאי מה שכתבתי

אך יש לומר כיון דהתוס' כתבו ביבמות דישב קוץ בושט הו"ל ג"כ שכיח לאיסור, א"כ לא שייך לומר אוקי אחזקה דמעיקרא דבתוך שלשה ימים נתחב, משום דכיון דשכיח דהקוץ ניקב להחיצון מחמת אוכלין ומשקין הדוחים הקוץ לחוץ כמש"כ הפוסקים, א"כ זה הוי הוכחה דנתחב הקוץ בשלשה ימים מקודם וניקב החיצון, דאי נימא דנתחב בתוך שלשה ימים אז יהא מוכח דלא ניקב החיצון, וכן במש"כ לשיטת רש"י דנימא דברגע האחרונה נתחב סמוך לשחיטת ה דאז לא הי' לו פנאי לנקב לחיצון ג"כ ניחא