באר יצחק יורה דעה קכג

היכא דאיתחזק איסורא דהא נאסר כבר והוי ספק לנו אי יצא אחת מנדרו או דסתם לעולם משמע ולכן ספיקו להחמיר משא"כ בממונא דבספק אמרינן הממע"ה משום דהוי ספק או סתם לעולם משמע או לא], וקבלוהו לש"ץ לכל ימי חייו ואת"ל דסתם לאו לעולם משמע, עכ"ז אכתי ספק דלמא הלכה כפי' התוס' שפי' משום חשדא היינו שיחשדו אותו שגונב הפת, וזה הטעם שייך ג"כ בש"ץ שלא לסלקו. ולכן פסק המחבר בפשיטות כנ"ל, וגם י"ל דלטעם הרמב"ם שייך גם בש"ץ כן

ועפ"ז יש ג"כ ליישב קושית המאיר נתיבים הנ"ל, די"ל דווקא היכא שהתחיל הש"ץ באומנתו, דהא אי נימא דסתם לעולם משמע א"כ נתחייבו הקהל לשלם שכירותו כמו בכל פועל דקיי"ל שכירות נקנה בדבור, משא"כ היכא שלא התחיל הש"ץ באומנתו דאז לא נתחייבו ש בתורת שכירות, משום דקודם שהתחיל הפועל במלאכתו יבול הבעה"ב לחזיר, ולכן אף אי נימא דגם קודם שהתחיל הש"ץ במלאכתו שייך ג"כ חשדא ולא כמש"כ לעיל, עכ"ז הא מחמת חשדא לבד לא סמכינן [משום דהא יש שיטות אחרות בפי' משום חשדא] אלא בצירוף סברא דסתם לעולם משמע כנ"ל, ולא סתרי דברי המג"א למה שפסקו לקמן, ולפ"ז בנ"ד וודאי ברור דאין מסלקין השו"ב מאומנתו, משום די"ל גם בזה ס"ס הנ"ל דספק דלמא סתם הוי לעולם ובנ"ד ג"כ הא כתב כ"ת דלא קבלוהו לזמן לא סתמא. ואת"ל דלא הוי לעולם עכ"ז ספק דלמא הלכה כהמפרשים דחשדא היינו שיחשדו שגנב הפת, וה"ה בשו"ב ג"כ יחשדו לו שיצא איזה טריפה מת"י וכה"ג, ואף שהמחבר מסיק שם דהיכא דנהגו למנות אנשים מנוים לזמן דסתמן כפירושן מאחר שנהגו כך, עכ"ז הא מבואר בחמדת שלמה (שם) דהאידנא דלא נהגו כן אלא המנהג בכל המנויים דהוי לעולם, לכן שייך גם האידנא הא דאין מסלקין מאומנתו

וע' במג"א (סי' שס"ו ס"ק ח') שכתב דאם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה יכולין לשנות העירוב וליתן לאחר. ופי' המחצית השקל (שם) דאף דגם דלהב' ג"כ יתנו מעות עכ"ז יכולים לשנות משום דדווקא היכא שהניחו העירוב בלא שכירות אז שייך משום חשדא, משא"כ היכא ששילמו בעד הנחת העירוב אז יכולים לומר דעד הנה רנו להנות לאותו האיש ועכשיו רוצים להנות לאחר, ובכה"ג לא שייך חשדא ע"ש במחה"ש, ולפענ"ד נראה להוכיח דלא כוותי', משום דלפ"ז תקשה איך פסקו בש"ץ דאין מסלקין אותו ופי' הרשב"א משום חשדא כנ"ל, והא לדברי המחה"ש הנ"ל לא שייך חשדא בש"ץ דהא יכולים הקהל לומר דעד הנה היו רוצים לשלם שכירות לו ועכשיו רוצים להנות לאיש אחר, ולכן נ"ל לומר דכוונת המג"א דלא כמש"כ המחה"ש, משום דיש לדקדק בדברי המג"א שכתב אם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה, מלת לזה מיותרת, לכן מוכח שכוונתו הוא דדווקא באם שלראשון היו צריכין ביתן מעות ולהב' לא יתנו כלל ורוצה לקבל העירוב אצלו חנם, אז יכולים ליטלו מן הא' וליתן לב', משום דכה"ג לא שייך חשדא דיכולים לומר דרוצים להרויח המעות שהיו צריכים לתת, ואפשר שזה דומה למש"כ המג"א (סי' שס"ו סק"ז) דהיכא דאיכא טעמא רבה יכולים לשנות ע"ש, היכא שיש להם ריח מזה אין לך טעמא רבה מזה, וגם לא שייך חשדא בכה"ג משום דיתלו דמחמת התועלת שיש להם לכן שינו מקום העירוב, ולפ"ז יש לדון היכא שהש"ץ הראשון נטל שכירות הרבה והב' רוצה לזלזל דאז יכולים לשנותו משום דהא עכ"פ יש להם ריוח, דמ"ל אם הב' רוצה להיות בחנם או שרוצה לפחות ממקח הראשון, ולפ"ז בנ"ד שהשו"ב הראשון לא היה רק שו"ב לבדו בעד הכנסת השחיטה והב' רוצה להיות ש"ץ ושו"ב בעד מקח הראשון, לפ"ז יש מקום לומר דיכולים לסלקו

אך באמת מוכת כפירוש המחצית השקל בדברי המג"א הנ"ל משום דלפי מש"כ לפרש כוונתו דהיכא שיש להם תועלת לא שייך חשדא משום דיתלו דלכן שינו העירוב משום הנאתם. א"כ קשה הא כתב המג"א שם בס"ק הנ"ל דאף אם השני רוצה ליתן מעות בעד הנחת העירוב אפ"ה אין לשנותו, וקשה הא שם יש להם תועלת מהמעות שיטלו מהב', ואין לחלק בזה דמניעת הריוח שאני, דהא לפי הסברא שנתבאר דבכה"ג לא שייך חשדא כנ"ל, א"כ גם בזה יתלו דלכן שינו משום תועלת שיש להם, ובע"כ מוכח דגם בכה"ג שייך חשדא משום דלאו כ"ע ידעי מזה, וכמו דלא מהני הכרזה כנ"ל משום חשש דילמא איכא אינש דשמע בהא ולא שמע בהא ה"ה יש לחוש בזה משום דלאו כ"ע ידעי אם הב' נותן מעות או לא ושייך חשדא גם בזה, לכן לפ"ז גם היכא שלראשון נותן מעות ולהב' לא יתנו שייך ג"כ חשדא משום דלאו כ"ע ידעי שהשני מקבל העירוב בחנם, כיון דעד הנה היה המנהג לשלם שכירות בעד זה, וכיון דאין סברא לומר דדברי המג"א סתרי אהדדי, לכן מוכח מזה כפי' המחצית השקל הנ"ל, וכיון דהתם הוי המנהג לשלם שכירות בעד הנחת העירוב א"כ הוי זה מפורסם לכל, ולכן לא שייך חשדא בזה, ולא יסתרו דברי המג"א אהדדי, משום דהיכא דהמנהג הוא שלא ליתן מעות בעד זה ואך הב' רוצה ליתן, אז כיון דזה אינו מפורסם לכל שייך חשדא גם בזה

אכן אף שכוונת המג"א הנ"ל מוכרח' לפירוש כפי' המחצית השקל הנ"ל, עכ"ז בעיקר דברי המג"א הנ"ל יש לתמוה דהא מוכח להיפך מהא דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו משום חשדא, ובודאי מיירי בש"ץ שנוטל שכר, אלמא דגם בכה"ג שייך חשדא, ולכן לדינא ברור בנ"ד דאין לסלק להשו"ב הראשון משום חשדא

וגם יש להעיר בהך דינא דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו מהא שכתב הרמב"ם (פ"א מה' מלכים ה"ז) בכל המנויין בנו קודם, וכתב שם הכ"מ בשם הספרי דיליף זה מקרא ע"ש, וכיון דחזינן דבנו זוכה בירושה כש"כ דהוא לעצמו בודאי זוכה לכל ימי חייו להיות ממונה על הענין שמנוהו, [ויש להאריך בפרט זה, אך כעת אין אנו צריכים לזה, מחמת דהא פשטות דעת המחבר וכל האחרונים דאין מסלקין לש"ץ וכל המנויין, משום חשדא, א"כ ה"ה בנידון דידן ברור דאין יכולים לסלקו], ואפשר דזהו בכלל מש"כ הרשב"א דיש לו הרבה ראיות בזה כנ"ל, ויכווין למש"כ בשם הרמב"ם דבכל המנויין בנו קודם כנ"ל, א"ד ידידו דו"ש יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק

סימן ד

כבוד הרב הגדול חו"ב ומפורסם וכו' מוה' יעקב מאיר נ"י מק"ק רגאלי

מה ששאל כ"ת נידון הבהמות שמקיזין להם דם בגידי הצואר ויש לחוש לנקיבת הסימנים כמו שמבואר ובסי' כ"ג) בחתך העור, ופלפל כ"ת בזה הרבה, וכבר האריך בזה הברית אברהם ובסי' כ"ב) וכן החתם סופר (בסי' כ"א) להתיר, א"כ איך אכניס ראשי בין ההרים הרמים גדולי האחרונים האלה בדבר שכבר האריכו בו המה, אך לפי שאין ביהמ"ד בלא חדוש אכתוב מה שיש להעיר בזה בס"ד

קוטב דברי הבר"א להיתר הוא ע"פ מש"כ התוס' בחולין (מ"ג ע"ב) בד"ה קסבר עולא כו' שהקשו נימא נשחטה הותרה ותי' שאני דרוסה דשכיחי, אלמא דאלו לא היתה שכיחא הי' שייך לומר בזה נשחטה הותרה, אף בספק בנקובת הסימנין דיש חזקת איסור אינה זבוחה להיפך, אע"כ מוכח דבזה לא שייך חזקת איסור אינה זבוחה, וגם חקר שם דנקובת הוושט מטהר שחיטתו מגבלה וכמש"כ המהרש"א בבכורות (כ' ע"ב) בתוס' ד"ה חלב פוטר כו', א"כ לפ"ז אין כאן חזקת איסור כלל, ועוד דאף אי נימא דנקובת הוושט אינו מטהר מידי נבלה, עכ"ז אינו דומה זה לספק בשחיטה, משום דשאני ספק בשחיטה דהוי ספק במעשה המכשיר, חבל הכא הוי בחזקת היתר