באר יצחק יורה דעה קכב

הא ביבמות (קי"ט ע"ב) במשנה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו' לא תנשא ולא תתייבם, אמדו שם הטעם משום גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וליצרכה דלמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרי קשרי חלוצה לכהן, אלמא חיישינן לאיכא דשמע כו', ויש לחלק ע"פ מש"כ כבר בתשובה א' דדווקא היכא שההכרזה היא לסתור מה שנעשה מתחלה כמו הך דיבמות דההכרזה היא להודיע דהחליצה שנעשתה מתחלה היתה בטעות חיישינן דלמא איכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי, משא"כ היכא דההכרזה היא לפרש מפני מה נעשה הענין ההוא לא חיישינן לאיכא דשמע כו', כמו בהא דקדושין דההכרזה הוי' פי' להא דמלקין אותה כה"ג לא חיישינן, וכבר הארכתי שם לפרש בזה דברי הרא"ש דקדושין (פ"ב סי' ו') שכתב דנערה צריכה הכרזה שלא היו קדושין דאורייתא וכן יש לעיין עפ"ז בהא דעירובין (דף ס"ד) שאמרו שם דמכרזינן ומקשינן אכרזתא לדרדקי, ואין כאן מקומו

לכן למר זוטרא דס"ל דהיכא דההכרזה היא פי' לאותו הענין שעשו כבר לא חיישינן לאיכא דשמע בהא, א"כ תקשה אליבי' הך משנה דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, והטעם משום חשדא לפי' רש"י והתוס' דהחשד הוא שיחשדו אותו שגונב פת או שמטלטלין בלי עירוב, א"כ הא יש עצה לזה שיכריזו שנוטלין הפת מאותו הבית משום שרוצים שיהא הפת בבית אחר מאיזה טעם שיש להם ולא משום חשד ובהכרזה הא נסתלק החשד, כמו בהא דקדושין דההכרזה מוציאה מידי חשד, וכן להך טעמא דיחשדו שמטלטלין בלא עירוב ג"כ מהני' ההכרזה לפרסם שהניחו העירוב בבית אחר, ולכן הוכיח הרמב"ם שכוונת הטעם משום חשדא היינו משום דיפסיד הנאתו שהיתה לו שעד הנה לא היה צריך ליתן פת, וגבי זה לא מהני' הכרזה משום דאכתי אתי לאינצויי עמהם דיחשוד אותם שמכוונים להפסיד לו הנאה הנ"ל, א"כ יפרש הרמב"ם המשנה אליבא דכ"ע בטוב טעם ודעת

אך לשיטת התוס' ורש"י בפי' משום חשדא אינו קשה אליבא דמר זוטרא דיכריזו, דיש לחלק בין הא דיבמות להא דמר זוטרא דקדושין הנ"ל, משום דביבמות גבי הכרזה דהחליצה היתה בטעות, נעשה הכרוז בזמן רב אחר החליצה ולכן חשש לאיכא דשמע בהאי כו' משום דבעת שהיתה החליצה לא היתה אז ההכרזה, משא"כ בקדושין גבי מלקי ומכריז דבאותה העת שמלקין אותו יכריזו אז. וכה"ג שהיו המלקות וההכרזה ביחד [ואותן האנשים שיהיו בעת המלקות יהיו גם בעת ההכרזה] לא חיישינן לאיכא דשמע בהא כו', ולפ"ז יש לחלק ג"כ דלכן גבי מערבין בבית ושן לא מהני' הכרזה, משום דאותן שידעו שהעירוב היה רגיל להיות מינח באותו בית ועכשיו יראו שאינו מונח בי יבואו לחשדו שלכן לא הניחו העירוב שם משום שגנב הפת, דהא לא יהיו באותה העת דההכרזה, וההכרזה היא זמן רב אחרי שהיה מונח העירוב באותו הבית, והוי כמו הא דיבמות דחיישינן לאיכא דשמע בהא כו', ועפי"ז יש ליישב כמה סוגיות בע"ה

ומש"כ כ"ת בשם המאיר נתיבים שהקשה במש"כ המג"א (שם ס"ק כ"ב) דרבים יכולים למחות אחר שהסכימו למנותו דקשה הא מבואר לקמן ואין מסלקין ש"ץ מאומנתו [והספר הנ"ל אינו ת"י], באמת אינו קשה כלו דדוקא אחר שהתחיל הש"ץ במלאכתו אז שייך חשדא, כמו גבי מערבין בבית ישן דפי' רש"י שם שרגילים ליתן העירוב בבית אחר, וכן מורה הלשון שאמרו בבית ישן דמשמע מזה דאם לא הניחו העירוב באותו בית עדיין רק הבטיחו לו ליתנו בביתי, בודאי פשוט דלא שייך חשד בזה, א"כ ה"ה גבי אין מסלקין הש"ץ דמקורו הוא מהא דמערבין בבית ישן הנ"ל דג"כ דוקא היכא שהתחיל הש"ץ באומנתו אז שייך חשדא, משא"כ היכא שהבטיחו לו הקהל לקבלו לש"ץ אז יכולים לסלקו חסום דכה"ג לא שייך חשדא והמג"א מיירי בכה"ג דהא קאמרי התם דיחיד אחר שהסכים אינו יכול למחות, דאף שלא התחיל הש"ץ עדיין באומנתו עכ"ז כיון שהציבור הסכימו לקבלו אינו יכול למחות, אבל הציבור כ"ז דלא התחיל הש"ץ באומנתו רק הבטיחו לבד לא שייך חשדא ויכולים למחות, משא"כ לקמן דמיירי בהתחיל הש"ץ באומנתו פסקו שפיר דאין יכולים לסלקו משום חשדא, וכ"ז פשוט

ולכאורה יש להקשות ע"ז דהא גם בלא התחיל הש"ץ באומנתו מבעי להיות דלא יהיו יכולים הציבור לחזור. דהא קיי"ל דדברי הקהל אינם צריכים קנין כמבואר בח"מ (ססי' קס"ג), ואם נתבונן אין כאן קושיא כלל, משום די"ל דאף דדברי הקהל א"צ קנין עכ"ז לא עדיף מקנין גמור דקיי"ל דהיכא דצד א' יכול לחזור דאז אף הצד הב' ג"כ יכול לחזור, כדקיי"ל בנתן מעות ולא משך הפירות דאף הלוקח יכול לחזור בו, ואף דנעשתה משיכה במעות של הלוקח, עכ"ז כיון דהמוכר יכול לחזור משום דהא לא נעשה קנין בהחפץ הנזכר, אף הלוקח יכול לחזור, וכן מבואר בח"מ (סי' רכ"ז סעי' ד) שאמרו שם דהיכא דהנתאנה יכול לחזור חף המאנה יכול לחזור משום דלא נגמר המקח כ"ז שחבירו יכול לחזור, א"כ ה"ה בזה דאף דדברי הקהל א"צ ק מ"מ כיון דהיחיד היינו הש"ץ יכול לחזור בו, משום דהא לא התחיל במלאכה, לכן אף הקהל יכולים לחזור, והא שדברי הקהל א"צ קנין מיירי היכא דהקהל נתנו מתנה להיחיד ולא היכא שנותנים מחמת מכירה ושכירות, משא"כ היכא דהפועל התחיל במלאכתו בזה בריר דהשוכר אינו יכול לחזור לפי ששכירות נקנית בדבור, ואף דאכתי הפועל יכול לחזור דהא פועל חוזר בחצי היום, עכ"ז שא"ה דהא חיי"ל דאינו יכול לחזור אלא מחמת עבדות ולא מחמת יוקרא וזילא כמבואר בח"מ לסי' של"ג סעי' ד' בהג"ה שם), ולכן שייך שפיר לומר דנתחייב בדמי שכירות כיון דנקנה לו הפועל דהא אינו יכול לחזור מחמת יוקר וזול, והא דחוזר מחמת עבדות הוי זה מגזה"כ אבל לא מחמת מחוסר קנין, אבל היכא דיכול לחזור מחמת מחוסר קנין אז בודאי לא שייך לומר דדברי הקהל א"צ קנין כנ"ל

ובעיקר מה שפסק המחבר כתשובת הרשב"א דאין יכולין לסלק לש"ץ מן אומנתו, יש לעיין עדיין, משום די"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו, דהא מבואר בגיטין לדף ע"ה) גבי ע"מ שתניקי בני דרבא ס"ל דסתם הוי כל משך הנקה שני שנים, ופסק הרשב"א בחידושיו (שם) והובא בר"ן (שם) דהמתחייב לזון את חבירו דמחוייב לזונו כל ימי חייו והובאה שיטתו בח"מ (סי' ס'), והנה הא דאו"ח (סי' נ"ג) שפסקו דאין יכולין לסלקו משום חשדא, הא מיירי בקבלוהו בסתם, דאלו בקבלו לזמן מסיק החמדת שלמה (חלק או"ח סי' ז') דלא שייך חשדא ע"ש, ולפי זה בודאי כוונת המחבר בקבלוהו סתמא, א"כ י"ל דבכה"ג יש טעם אחר דלא לסלקו, דכמו במתחייב במזונות סתם דיינינן דלכל ימי חייו נתחייב דסתם הוי לעולם, ה"ה בהתחייבות הקהל להש"ץ י"ל לכל ימי חייו נתחייבו להחזיקו לש"ץ, ואפשר דלזה נתכוין הרשב"א בתשובה המובאת בב"י שם שכתב דיש הרבה ראיות לזה דאין לסלקו ע"ש, וי"ל שכוונתו להא דגיטין הנ"ל דסתם הוי לעולם, ואף שהביא שם עוד ראיה מהא דמערבין בבית ישן משום חשדא, עכ"ז י"ל דלא סמך ע"ז הטעם לבד כדרך בעלי התשובות, משא"כ לדידן דקיי"ל בח"מ (סי' ס') דהתחייבות סתם יש לומר דעל יום א' נתחייב משום דהממע"ה, א"כ ה"ה בש"ץ שקיבלו אותו סתם י"ל ג"כ שנא קיבלו אותי רק על משך שנה א', ומחמת טעם דחשדא הא שיטת רש"י דס"ל לפרש התם בגיטין שיחשדו שמטלטלין בלא עירוב, א"כ לדעתי יש לדון הרבה בהך דינא שכתב המחבר בפשיטות בלא חולק כלל דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו, ולא הביא הנך שיטות שפי' לכוונת הגמ' משום חשדא באופן אחר] אף בשם יש מי שאומר, והרשב"א י"ל דאזיל לשיטתו כמש"כ

אכן י"ל דלכן פסק המחבר בפשיטות דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו לפי שיש לדון בזה דין ספק ספיקא ספק דלמא סתם לעולם משמע [וכמו שכתב הרא"ש (ספ"ג דשבועות) דגבי נדרים סתם לעולם משמע וכמבואר ביו"ד (סי' רי"ט סעי' ג'), וכן הובא שם בשם הרש"ך דפסק בהסכמת הקהל שלא קצבו זמן הוא לעולם ואינו קשה מהא דפסקו בח"מ גבי סתם התחייבות דשנה א במשמע, משום דיש לחלק דשאני נדרים דספיקו להחמיר בפרט