באר יצחק יורה דעה קטז

דמדרבנן הוי כל ספק תורה לחומרא, א"כ שפיר מקשה הגמ' ל"ל קרא הא הלכתא גמירי כו' דהא מה"ת לא נאסר שום ספק כלל, אך גם זה יש לדחות לפמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ד' ע"א) ובסוכה (ו' ע"ב) דר"ע ס"ל דגם בחתיכה אחת חייב אשם תלוי וזה ידוע דמאן דס"ל כן ס"ל דספק הוא מה"ת להחמיר, א"כ תקשה מאי מקשה הגמ' לר"ע (בנזיר ובתמורה שם) ל"ל קרא והא הלכתא כו', הא נפ"מ בספק, דלר"ע ספק הוא להחמיר מה"ת, ובע"כ מוכח דגם ספק הלמ"מ להחמיר וכן יש להוכיח במו"ק (דף ד') ובסוכה (דף ל"ד) ע"ש ודוחק לומר דספק בחטאות המתות הוי כעין ספק פירוש במה שמבואר בתורה דקדשים שנפלו בהם מום דיפדו, דהא הא דמתה אין שום רמז בתורה

וביותר יש להוכיח דספק הלמ"מ ספיקו להחמיר מהא דנזיר (דף ל') דס"ל לרבי דאב מדיר בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות ומסיק הש"ס שם דאי אייתי במיצעי דלר' ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה, ופי' רש"י התם דאי אייתי במיצעי ב' שערות היינו אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן אי הני ב' שערות הוי קודם שהדירו אביו או לא הוי בו עד השתא דימנה נזירות אביו מספיקא וגם נזירות שלו, [ובמק"א הארכתי להוכיח מסוגיא הנ"ל כשיטת הרמב"ן המובאת באה"ע בב"י (סי' מ"ג) דפליג על הרא"ש דס"ל אם שהו לבודקו זמן רב ונמצאו לו ב' שערות אחר זמן דהוי בחזקת גדול משעה שהגיע לי"ג שנה, והובאה שיטת הרא"ש בחו"מ (סי' ל"ה), ושיטת הרמב"ן הוא דלא מחזקינן לי' בגדול למפרע, ולשיטת הרא"ש דמחזקינן א"כ אמאי אי אייתי במיצעי ב' שערות ולא ידעינן אי אייתי למפרע חייב למנות נזירות אביו, הא יש חזקה המבררת לנו שהי' גדול למפרע מחמת חזקה דרבא, ובע"כ מוכח דלא מחזקינן לי' בגדול למפרע, ואף דיש חזקה דרבא עכ"ז מוכח דאמרינן דהא יש חזקת קטנות הסותרתו ומוכח כשיטת הרמב"ן הנ"ל והארכתי בזה ואי נימא דספק הלמ"מ הוא להקל א"כ תקשה אמאי חייב למנות נזירות אביו מספק הא אף אם האב מדירו אינו אלא הלמ"מ, ושם בנזיר מתחלה לשתי האוקימתות מסיק הש"ס אליבא דרבי דהא דאם מדירו בנזיר עד שיביא ב' שערות דס"ל הלמ"מ, משום דלאוקימתא בתרא (שם) שאמרו דכ"ע ס"ל כדי לחנכו במצוות ודאי לא שייך להחמיר בספיקו, דהא ספק דבריהם להקל, ובע"כ מוכח דהא דקאמרי בש"ס דלרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דילי' ויתיב דאבוה היינו לשתי אוקימתות דלעיל, דאמרו (שם) דרבי ס"ל דזה הוי הלמ"מ, א"כ אי נימא דספק הלמ"מ הוא להקל א"כ תקשה למה החמירו למנות נזירות אביו מספק הא הוי ספק הלכה, אע"כ מוכח דספק הלכה להחמיר, וראי' זו עדיפא מקמייתא, משום דבקמייתא יש לדחות קצת, דהא דחטאות המתות הוי כעין פירוש להא דמבואר בתורה דקדשים שנפל בהם מום דיפדו כנ"ל, משא"כ להא דאב מדיר את בנו בנזיר דבזה לית לן שום רמז בתורה, רק כתיב איש כי יפליא גו' אבל מהא דמצי האב להדירו לא נזכר שום רמז, ועיקרו לא הוי אלא הלמ"מ, א"כ אי אזלינן בספיקא להקל קשה אמאי מחמירינן התם למנות נזירות אביו, לא יהא חייב למנות אלא עבור נזירותו מספק שמא אייתי שערות ובזה חייב מה"ת, אבל למנות גם נזירות אביו הא זה לא הוי רק ספק הלמ"מ ולהקל, אע"כ מוכח דאף ספק הלמ"מ הוי להחמיר, ואין לומר דהתם יש חזקת קטנות, דהא יש חזקה דרבא המנגדתה כידוע

וכיון שזכינו בעז"ה להוכיח דספק הלמ"מ הוא להחמיר, נראה לעיין בעיקר הראי' שהוכיח ממנה הנו"ב והשיבת ציון הנ"ל מהא דפ"ו דמקוואות שכתבו הר"מ והר"ש, והוא דבתוספתא שהובאה (שם) בר"ש בספק כזית מן נבלה וכעדשה מהשרץ ספק יש בהן כשיעור ספיקו טמא שכל שעיקרו מה"ת ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא, והיא לכאורה ראי' ברורה דבמה דאין עיקרו מה"ת דספיקו להקל, אבל לענ"ד נראה דאין להוכיח מזה משום דהא התם מיירי בספק טומאה ברשות היחיד כמש"כ הברטנורה שם (פ"ו דמקוואות) ע"ש, וזה נראה ברור ופשוט, דהא דספק טומאה ברה"י דעמא ודאי אף היכא דיש חזקת טהרה כמש"כ התוס' בחולין (ט' ע"ב) ד"ה התם הלכתא גמירי כו' משום דהלכתא גמירי לי' מסוטה דעשתה התורה לספק כודאי, דזה לא שייך אלא בדאורייתא ממש ולא בהלמ"מ, דהא מן הסברא אין לנו לומר דספק יהיה כודאי ובפרט כנגד חזקת טהרה הסותרתו רק הלכתא גמירי לה מסוטה, והא ידוע דאין דנין בנין אב מהלכה כמבואר בשבת (דף קל"ב) וזבחים (דף צ"ג) ומנחות (דף ז'), א"כ ה"ה דאין דנין להלכה בבנין אב מן המפורש בתורה, ולכן כיון דהא דספק טומאה ברה"י טמא בודאי נלמד מסוטה מנין לנו למילף זה על הלמ"מ, הא אין דנין בבנין אב להלכה, ולכן מסיים התוספתא להא דאמרו שם מתחלה דכזית מן המת וכעדשה מהשרץ בספק אם יש כשיעור או לא דטמא, דמשמע כמו כל ספק טומאה ברה"י דטמא ודאי משום דנלמד מסוטה, וע"ז מסקי בתוספתא שם לפרש לפי שעיקרו מה"ת ופירושו מדברי סופרים, ולכן הוי זה כדאורייתא ממש ולא מקרי בשם הלמ"מ, ולכן שפיר דינו כמו כל טומאה ברה"י דספיקו טמא בודאי. ע

והא שכתבו בתוספתא שם מתחלה לספק אם יש שם כשפופרת הנוד או לא, ואח"ז נסתפקו אם יש בו כזית אי לא וכן בכעדשה, ואח"ז מסקי בנתינת טעם לפי שהוא עיקרו מה"ת ופירושו מד"ס, י"ל דגם בספק כשפופרת הוי נפ"מ רבתא מהא דאמרו דהוי עיקרו מה"ת, משום דהא ידוע דספק במקוה הטמא הטובל בו הוי טמא ודאי כמבואר בריש נדה ובעירובין (דף ל"ה), משום חזקת טומאה שהיתה להטובל ואזלינן בתר חזקה, וגם זה ידוע דהא דאזלינן בתר חזקה אינו מן הסברא רק ילפינן זה בחולין (דף י') מקרא דויצא הכהן מן הבית, וכן ידוע דחזקה לא הוי' בגדר בירור אלא מצד גזירת הכתוב, כמש"כ החמדת שלמה (חלק יו"ד סי' כ"ט) בשם פי' המשניות להרמב"ם בנזיר, ולהך מ"ד דיליף לחזקה מויצא הכהן כו' יליף כ"ב מהתם בבנין אב לכל התורה דאזלינן בתר חזקה: א"כ אין לנו למילף אלא על המפורש בתורה אבל במה שעיקרו הלכה מנ"ל, הא אין דנין להלכה בבנין אב מן המפורש בתורה כנ"ל, וכן לרב אחא בר יעקב דחולין (שם) דלא קים לי' חזקה מקרא אלא מהלמ"מ, ג"כ י"ל דלא נאמרה הלכה זו אלא על מה שכתוב בתורה ולא על מה שעיקרו הלכה, וכמו שמצינו בכל י"ג מדות דקיי"ל דאין דנין מהלכה, והטעם כמבואר בכללי הש"ס משום דכי אגמרי' למשה על הפסוק הוא דאגמרי' ולא על הלכה ע"ש, וכמו כן י"ל על חזקה להך מ"ד דיליף זה מהלכה

ולכן בספק כשפופרת הנוד שאמרו במשנה (שם) דפסולה, דמשמע דהוי פסול בודאי ולא ספק, וכמו כל ספק במקוה דפסול בודאי משום חזקת טומאה כנ"ל, לכאורה יש לנו לדון בזה דאינו אלא ספק פסולו, משום דמנ"ל דאזלינן בתר חזקה לעשות הספק כודאי במה שעיקרו הלכה כנ"ל, לכן מסיים התוספתא (שם) והר"ש והר"מ (שם) לפי שעיקרו מה"ח ופירושו מד"ס והוי זה כעין דאורייתא ממש וכמו כל המפורש בתורה, אבל אם היה עיקרו הלכה לא הוי אזלינן בתר חזקה לעשות הספק כודאי כנ"ל, ואף שגם בדרבנן אזלינן בתר חזקה הא גם זה אינו פשוט כ"כ דהא יש הרבה פוסקים דס"ל דלא אזלינן כמבואר ביו"ד (סי' ק"י), ואף להנך דס"ל דאזלינן בתר חזקה אף בדרבנן, היינו משום. דס"ל דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, וזה גופא אינו אלא תק"ח, אבל למיזל בתר חזקה מה"ת במה שעיקרו רק הלכה מנ"ל

וכ"ז הוא אם לעשות הספק כודאי, אך בספק טומאה ברה"י דהוי טמא בודאי, וכן בספק כשפופרת הנוד דטמא בודאי מחמת חזקת טומאה, בזה הוכרחה התוספתא לפרש משום שעיקרו מה"ת ופירושו מד"ס כו', אבל בספק השקול דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא וידועה שיטת הרשב"א וש"פ דס"ל דספק דאורייתא לחומרא הוי מן התורה, וזה הוא מצד הסברא כמש"כ הפר"ח (יו"ד סי' ק"י) וכמש"כ רש"י ביבמות (פ"ח ע"ב) ד"ה היכי דמי כו' דלאיסור ספק לא איצטרך קרא ע"ש, וכיון דזה נאסר מצד הסברא דמהיכי תיתי להקל בחשש דאורייתא, א"כ כמו כן מבעי לן לדון בספק הלמ"מ אף במה שעיקרו הלכה לאסור הספק, דמהיכי תיתי לן להקל בחשש זה, דהא