באר יצחק יורה דעה קטו

על השבועה כמבואר ביו"ד (סי' ב' ס"ג) משום דהוי חשוד לאותו דבר כמש"כ הש"ך (שם), וכיון דהוא מומר לאכול נבילות להכעיס א"כ חשוד הוא להיות עושה טצדקי כדי שתהא שחיטתו נבלה, ואף דיש חזקה לומר דאוקי אחזקה שלא כעשה דבר מקודש בהשבועה, עכ"ז יש להיפך חזקת אינה זבוחה כנ"ל, ולכאורה מוכח מזה דבשחיטה לא שייך אי עביד לא מהני

ויש לדחות גם זה, משום דיש לדקדק אמאי כתב רש"י ההסבר הזה שם בד"ה חוץ מחש"ו כו', ולא כתבו מתחלה על עיקר מימרא דרבא תוכל נבילות לתאבון כו', אכן לפמש"כ ניחא משום דבעיקר המימרא דרבא י"ל דלכן להכעיס לא משום דחיישינן שמא נשבע מתחלה כנ"ל. ורבא לשיטתו דס"ל דאי עביד לא מהני, אבל במימרא דרב אשי ליכא למימר כן דהא כזה פוסקים ס"ל דלהלכה קיי"ל כאביי דאי עביד מהני, א"כ קשה לרב אשי [דבודאי יסבור ג"כ כהלכתא] אמאי ס"ל דמומר להכעיס לא, לכן הוכרח לפרש משום דמומר לנבל בידים, [או דרש"י מפרש כן לדינא דקיי"ל כאביי כנ"ל], ובלא"ה יש לדחות זה משום דנפ"מ אם בא לב"ד והתיר את כל שבועותיו דאז אינו פסול אלא משום דמועד לנבל בידים, או משום דחשש דינבל ה"ל איסור ודאי וחשש שכתבתי לא ה"ל אלא ספק

] שוב ראיתי דאף לשיטת החוו"ד דשייך בנשבע שלא ישחוט אי עביד לא מהני, עכ"ז לא שייך לומר בנ"ד אוקי אחזקת הינה זבוחה, משום דהא התוס' בחולין (מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר עולא כו' הקשו בהא דישב לו קוץ בושט דנימא נשחטה הותרה ואף דנקובת הושט הוי נבילה, א"כ מוכח דזה לא מקרי ספק בשחיטה משום דשאני ספק במעשה השחיטה אי שחט אי לא, בזה אמרינן אוקי אחזקה דלא נעשה הדבר המחודש, משא"כ היכא דשחט והרי היא זבוחה לפניך, רק שהספק הוא מצד אחר, בזה לא שייך לומר אוקי אחזקת אינה זבוחה וכמש"כ החוו"ד (בסי' ק"י) ע"ש, [וגם אני כתבתי ראיות הרבה לזה], ולפ"ז בנ"ד כיון דנעשה מעשה השחיטה רק שנולד הספק מצד אחר, לא לא שייך אוקי אחזקה דאינה זבוחה, ובפרט לפי מה שנתבאר דבשחיטה לא שייך לומר אי עבד לא מהני, ולכן אף בעבר ושחט באיסור מהני השחיטה לטהר מידי נבילה, אף דנימא דעשו התקנה גם על דקות ופי' לאסור באכילה, עכ"ז חזקה אינה זבוחה אינו שייך בזה, ושייך שפיר לדון בזה ולומר אוקי אחזקת היתר

ענף ה

אך כבר נתבאר מהא דמנחות בפרשתי וא"י מה פרשתי דאם אמר איני יודע אם פרשתי אינו נותן אלא הפחות משום ס"ס, וה"ה בנ"ד הא הוי ס"ס להחמיר, אכן יש לחלק בניהם דשא"ה דאין שום חזקה המנגדת להס"ס משא"כ בנ"ד יש חזקת היתר המנגדת להס"ס, וכמה פוסקים ס"ל דס"ס במקום חזקה לא מהני, ומ"מ יש להחמיר בנ"ד לפמש"כ הפוסקים דהא דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו דאין כח בהס"ס להוציא מן חזקת האיסור ונשאר ממילא ספק השקול, א"כ ה"ה בנ"ד אי נימא דנשאר ספק השקול. ע"כ הוי ספק בדאורייתא כמש"כ הפוסקים ביו"ד (סי' רי"ח) גבי ספק בחרם דמחמירים בו

ולפ"ז י"ל דזהו דווקא באם שהתקנה הנ"ל נעשתה מקרוב, לכן מקרי ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא, משא"כ אם התקנה הנ"ל נעשתה מכבר בדורות הקודמים אז יש לדון ולומר דמקרי ספק דרבנן ולקולא, וכמש"כ הנודע ביהודא (מה"ת ח' יו"ד סי' קמ"ו) לחלק דדווקא לאותו הקהל שתקנו החרם הוי איסור דאורייתא ממש, משא"כ לדורות הבאים אחריהם, כיון שהם בעצמם לא עשו התקנה לא הוי זה אלא דברי קבלה, ולא עדיף זה מדבר שהוא הלכה למשה מסיני דנ"ל דספיקו לקולא, כמבואר במסכת מקוואות (פ"ו מ"ז) בפי' הרמב"ם ופי' הרש שם דדווקא דבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ אמרינן דספיקו להחמיר אבל מה שעיקרו הלמ"מ משמע מהם דס"ל דספיקו להקל ע"ש בנו"ב, וכ"כ בנו בשיבת ציון (סי' מ"ח) והאריך לפרש דברי אביו הנו"ב הנ"ל, ומפלפל בסוגיא דקדושין (דף ל"ט) גבי ספק ערלה בחו"ל וכן מפלפל במש"כ הרמב"ם (ה' שחיטה) דז' מיני טריפות ספיקן מותר משום שהם הלמ"מ, ומסיק שם דדווקא אם הלמ"מ הוא לפרש מש"כ בתורה בזה ספיקו להחמיר, אבל אם הלמ"מ הוא העיקר ספיקו להקל ע"ש, ולפ"ז בנ"ד אם נעשתה התקנה מכבר י"ל דספיקו להקל ואף דיש להחמיר כנ"ל, מ"מ הא יש חזקת היתר המנגדתו, ולהסוברים דס"ס במקום חזקה לא אמרינן י"ל דנשאר ספק השקול כנ"ל

ענף ו

אך בעיקר הכלל של הנו"ב הנ"ל שכתב דבהלמ"מ ספיקו להקל והש"ך (יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ט) כתב דבכל ספק של הלמ"מ ספיקו להחמיר וע' בב"י שם, לפע"ד יש להוכיח דלא כהנו"ב והוא דבמג"א (סי' ל"ב ס"ק ס"ו) הביא בשם האגור דאין לקנות גידים מנכרים דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא ספיקו להחמיר וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, אלמא דאף דהא דתפילין נתפרים בגידים טהורים הוי הלמ"מ עכ"ז מחמיר בספיקו, אלמא דספק הלמ"מ ספיקו להחמיר, אך יש לדחות זה דהא חזינן בזבחים ריש פרק כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות דימותו כולם והא חטאות המתות הוי הלמ"מ ואפ"ה בנתערבו חטאות המתות ימותו כולם משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי והוי כמו קבוע באיסור דרבנן, ולא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא משום דגם באיסור דרבנן שנתערב אם הוא דבר חשוב ג"כ לא בטיל כמבואר (יו"ד סי' ק"י) בכללי הס"ס שלהש"ך שם, משום דבאיקבע איסורא גם בדרבנן ספיקו להחמיר, ולכן כיון דהאגור כתב שם הטעם משום דהוי קבוע, לכן אף בדרבנן ממש בזה ספיקו להחמיר, אכן מלשון האגור שכתב דהוי ספק דאורייתא משמע דס"ל דספק הלמ"מ דין ספיקו כמו בכל ספק דאורייתא

ונ"ל להוכיח דספק הלמ"מ הוא להחמיר, מהא דקיי"ל חמש חטאות המתות הוי הלמ"מ, ואפ"ה במה דאיבעי להו רש"ס בתמורה (דף כ"ב) באבודה ממנו ומן הרועה ואחד מכירה אף בסוף העולם אי תמות או תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, וכן איבעי להו (שם) בנמצאת אחר שנשחט החטאת הב' מקודם שנזרק דמה דג"כ הוא בעיא דלא איפשטא, והרמב"ם (ה' פסולי המוקדשין פ"ד ה' י"ב וה' י"ג) פסק בהנך ספיקות דימותו כולם, אלמא חף במה דהוי עיקרו הלמ"מ אפ"ה ספיקו להחמיר, ואין לומר דלכן פסק הרמב"ם דימותו, משום דהתם הוי הספק אי תמות או תרעה עד שיפול בו מום והוי בגדר איתחזק איסורא דהא קודם שנפל בו המום הי' אסור בודאי, דהא ידוע מש"כ הפוסקים דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקה כדמוכח ברמב"ם (פ"ג מה' שחיטה ה"י) גבי הנך איבעיות בשחיטה שכתב דהוי ספק נבילה, ולא אמרינן דזה הוי ספק בשחיטה ובהמה בחיי' בחזקת איסור כו', וכהנה רבות, א"כ הנך ספיקות דתמורה הנ"ל הא הוו ספיקא דדינא ואפ"ה פסק הרמב"ם לחומרא, ומוכח דספק הלמ"מ ג"כ יספיקו לחומרא, והא דחמורה (ד' ט"ז) לר"ל דאמר ארבעה ניתנו להם והעמידו על חמש, י"ל משום דהא רוב מה' חטאות קים להו דימותו, הילכך אזלינן בתר רובא, וכן לר' נתן דאמר (שם) א' ניתנה להם והעמידוה על חמש י"ל דשאני התם שגזרו חז"ל בפירוש שימותו כולן והיכא שגזרו בפי' שאני ואין למדין מזה להיכא דלא מצינו בפי' דאסרו ספיקו, ועוד י"ל דזה דומה למש"כ הר"נ בערבי פסחים גבי והלכתא כולהו בעי הסיבה, וכן גבי ספק מוקפות חומה מימות יהושע דלא שייך בזה ספק דרבנן לקולא כיון דמיעקר כולי מילתא דרבנן, וה"ה בזה דאם ניזיל לקולא תעקר כולי מילתא דהחטאות המתות

וכן יש להוכיח מהא דתמורה (דף י"ח) ונזיר (דף כ"ה) דמקשה הגמ' על ר' עקיבא דדרש מן אשם הוא דהוא קרב ואין תמורתו קריבה, למה לי קרא הא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה, אבל בלא מום אינה קריבה, ואי נימא דספק הלמ"מ להקל א"כ מאי מקשה הש"ס ל"ל קרא הא נפ"מ בספיקו כנ"ל

אכן יש לדחות ההוכחה הזאת, לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם ספק בדאורייתא ממש הוי מה"ת להקל אלא