באר יצחק יורה דעה קיג

דהשתא היא דנגמרה הביצה אע"כ מוכח [כמש"כ הצל"ח] דגבי דשיל"מ לא סמכינן אחזקה, וע' ב"י (א"ח סי' תקט"ו)

וכש"כ להסוברים דגבי דשיל"מ לא סמכינן ארוב אף היכא דלא אקבע איסורא כמש"כ הר"ן (ס"פ אין צדין) והובא במל"מ (ה' מעילה פ"ז ה"ו) ע"ש, וכיון דרובא עדיף מחזקה א"כ כש"כ דחזקה לא מהני גבי', והמל"מ (שם) הקשה על הר"ן הנ"ל מהא דפ"ק דפסחים בתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין, ואף דמ"ש הוי דשיל"מ אפ"ה אזלינן בתר רובא ע"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ משום דבלא"ה יש להקשות על שיטה זו מהא דביצה (דף ז') גבי בדק בקינה של תרנגולין מעיו"ט כו' דריו"ח לא שכיח, אלמא דאף דהוי דשיל"מ אפ"ה סמכינן על רוב, וע"כ מוכח לחלק דשא"ה דהוי מיעוט שאינו מצוי דבכה"ג לא חיישינן אף בדשיל"מ, כדמצינו לר"מ דחייש למיעוטא אפ"ה במיעוט דמיעוטא גם ר"מ לא חייש, א"כ ה"ה י"ל לדידן בדשיל"מ וזה ברור ומוכח מסוגיא מפורשת דביצה הנ"ל, ולפ"ז תתורץ קושיית המל"מ הנ"ל, משום דהא מצינו ביבמות (דף קי"ט) דהיכא דהוי רובא וחזקה להתיר מודה ר"מ דלא חייש למיעוט, וכמש"כ התוס' (חולין פ"ו), א"כ היה גבי דשיל"מ דהיכא דהוי רוב וחזקה להיתר סמכינן להקל ולא חיישינן למיעוט [ע"פ הכלל הנ"ל, דאין לו להחמיר יותר מר"מ דמחמיר בכ"מ כנ"ל], א"כ בהא דמעות חולין ומעות מעשר, דהא יש להמעות חזקת היתר דהא מקודם שנתחללו על מ"ש היו חולין, לכן סמכינן על רוב המברר בצירוף חזקה אף דהוי דשיל"מ לכ"ע

ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה הגאון ר' עקיבא איגר (דו"ח למס' עירובין דף ל"ב) בהא דחולין (דף פ"ו) מ"ש רישא דשחיטת חש"ו פטור מכסוי ומ"ש סיפא דחייב משום אותו ואת בנו, הא י"ל דברישא באמת סמכינן על הרוב דמעשיהם מקולקלים, אבל בסיפא לענין אותו ואת בנו הוי דשיל"מ, ולא סמכינן על הרוב, ובע"כ מוכח דאף בדשיל"מ סמכינן על הרוב דמרובה פריש וצע"ג עכ"ל, ולפמש"כ תתורץ קושייתו משום דהתם הוי חזקת אינה זבוחה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, לכן אי נימא דרוב מעשיהם מקולקלים אז הוי רוב וחזקה המבררת לנו דשחיטתם היא מקולקלת, א"כ אף גבי אותו ואת בנו דהוי דשיל"מ מ"מ הי"ל להתיר לשחוט אחריהם משום דכה"ג מודה אף שיטה זו להקל אף בדשיל"מ כנ"ל

לכן לא מבעיא להסוברים דרוב לא מהני בדשיל"מ כש"כ דחזקה לא מהני, דהא רוב עדיף מחזקה, ואף להכרעת המל"מ שם דרוב מהני אף בו, מ"מ מודה בחזקה דלא מהני כמו שהוכחתי מהתוס' הנ"ל וכמש"כ הצל"ח כנ"ל, וכן יש להוכיח להסוברים דספק ספיקא לא מהני בדשיל"מ, וגם הא הרבה סוברים דס"ס במקום חזקה אמרינן אלמא דס"ס עדיף מחזקה, א"כ כיון דס"ס לא מהני, כש"כ דחזקה לא מהני בדבר שיל"מ, ולכן שפיר כתב הש"ך בשם המבי"ט דספק אם קבל עליו בשבועה או לא דמחמירין ולא מהני ביה חזקה משום דהא הוי דשיל"מ, דאפשר בהתרת חכם, וממילא ניחא הא דכבושין ושמנים הנ"ל

אכן מהרמב"ם (פ"ו מה' מעשר שני הלכה י"א) שכתב, תיבה שנשתמש בה חולין ומ"ש ונמצאו בתוכה מעות אם רוב מניחין מעשר המעות מעשר ואם רוב מניחין חולין חולין, מחצה למחצה חולין עכ"ל, וע"כ הטעם דמיקיל ולא חשש להחמיר כמו כל ספיקות דאורייתא משום דסמכינן אחזקה שהיו המעות בחזקת חולין מקודם שנתחללו, ואף דמ"ש הוי דישל"מ, מ"מ סמכינן על חזקה להתיר אם כן נראה שלשיטת רמב"ם הנ"ל יש לדון להקל בספק אם נשבע או לא

ובנידון דידן בספק אם נעשתה התקנה על דקות ג"כ או לא, ודאי די"ל דסמכינן אחזקת היתר לכ"ע דזה לא הוי דשיל"מ, דהא אין ביד היחידים להתיר ולבטל התקנה שנעשה מכבר בהסכם כולם

ענף ג

ועכ"ז שש לדון ולהחמיר גם בנידון דידן מהא דמנחות (דף ק"ו) הנ"ל שאמרו שם פרשתי ואיני יודע מה פרשתי דמחמירין עליו [וכן אמרו הלשון הזה שם בכמה משניות] דמשמע דוקא פרשתי ואיני יודע מה פרשתי אזלינן לחומרא, אבל באומר איני יודע אם פרשתי כלל משמע דאזלינן לקולא מדלא נקטו רבותא יתירא, וקשה אמאי לא מספקינן להחמיר שמא אמר שמן או זהב במדה מרובה, ובע"כ מוכח מזה דאמרינן דכיון שאמר סתם הרי עלי זהב או שמן או עצים דאינו נותן רק כמדה פחותה כמבואר שם, לכן באם ספק אם פירש כלל או לא אז אינו נותן רק הפחות משום דיש בזה ספק ספיקא להקל, ספק א' שמא לא אמר רק סתם שמן או זהב, ואת"ל דפירש אכתי ספק דלמא פירש במדה פחותה, ואף דהוי ס"ס משם אחד עכ"ז זה דומה לספק על ארי ואת"ל על שמא לא דרס, וידוע מה שכתב החוו"ד (בסי' ק"י) לפרש דלכן בספק על הארי הנ"ל אמרינן ס"ס אף דהוי מן שם אחד, משום דהוי ספק בעיקר הריעותא, וכיון דלולא הריעותא הגורמת לנו הספק לא הי' לנו ספק כלל לכן סמכינן שפיר אף על ס"ס משם אחד ע"ש, א"כ ה"ה בהא דמנחות דהא אם לא פירש כלל אין לנו שום ספק כמה שמן הוא נותן, רק הספק נולד אי נימא דפירש ואינו יודע כמה פירש, לכן שפיר סמכינן על ס"ס הנ"ל להקל, א"כ ה"ה בנ"ד דהא באמת לחלק בין גסות לדקות בנידן התקנה הנ"ל הוא דבר תמוה, דבעיקר החשש דהוי משום בדיקת הסכין אין חילוק בין דקות לגסות, וכמש"כ החתם סופר ובסי' י"ג) דזהו תמוה רק שכתב דהנח להן מנהג זה אם לא נהגו בפירוש אלא בגסות ולא בדקות ע"ש, אבל מסברא לא מחלקינן ביניהם, א"כ לפ"ז אם עשו התקנה סתם שלא ישחוט אחד בלא חבירו, ואם ישחוט אחד יהי' אסור, ולא פרשו אם רק גסות או גם דקות, ודאי נאסרו בדקות ג"כ כמש"כ החתם סופר, ולכן הוי ספק שמא לא עשו התקנה רק בסתם, ואז נאסרו גם בדקות, [ועכ"ז בעופות לא נאסרו משום דבעופות לא מצינו תקנה זו משום דהסכין קטן הוא, ואת"ל דפירשו בפירוש מהו בכלל האיסור, עכ"ז אכתי יש להסתפק דלמא אסרו בפירוש גם דקות, דהוי כמו נדר בפת סתם דנאסר בכל מיני פת כמבואר ביו"ד (סי' ר"י) והוי ס"ס להחמיר, ובמנחות מקילינן באומר איני יודע אם פרשתי מה"ט, כש"כ דמחמרינן מה"ט בנ"ד, דכללא הוא דאם בלא פירש הי' הדין דנותן בפחות אז אף בספק פירש ג"כ הדין כן, א"כ ה"ה דלחומרא אמרינן כן כיון דבלא פירש, נאסר אף בדקות ואף בפירש אכתי יש להסתפק דלמא פירשו ג"כ דקות ודאי מחמרינן, וזה ברור ופשוט, ואין לומר דאם פירש ודאי לא פירש שמן במדה הפחותה, דלמה לו לפרש והוי לו לומר סתם, משום דהא כתב הב"י בח"מ (סי' ס"א) בשם הרשב"א דלישנא יתירא לטפויי לא דרשינן מעצמנו כ"א היכא שאמרו חז"ל בפירוש ע"ש, וכן מוכח מהא דמנחות הנ"ל, ולכן יש להחמיר מחמת הס"ס בנ"ד

ענף ד

ועוד יש לדון דלא שייך בנידון דידן לומר אוקמא אחזקת היתר משום דהחוו"ד (יו"ד סי' א') כתב דלכן בעבר השוחט על האיסור ושחט שחיטתו אסורה, משום דקיי"ל כרבא דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולכן אסורה שחיטתו ע"ש, א"כ לפ"ז אם נעשתה התקנה אף בדקות הוי' שחיטתו נבילה, ויש חזקת אינו זבוחה המסייעתו לומר שהיתה התקנה גם על דקות ולא התיר השוחט את הבהמה בשחיטתו

אך בעיקר מש"כ החוו"ד לאסור בהנ"ל משום אי עביד לא מהני, הנה מתשובת הרא"ש המובאת בי"ד (סי' א') מוכח דלא ס"ל כן, דהא כתב שם דלכן אסור' שחיטתו דהוי חשוד לאותו דבר, ומדלא כתב טעם החוו"ד מוכח דלא סבירא לי' כן, ואפשר דבתשובת הרא"ש אזיל לשיטתו דהא מבואר (שו"ת שם) והובאה ביו"ד (סי' רכ"ח בע"ז ס"ק מ"ד) בעברו על החרם דלא שייך אי עביד לא מהני משום דלא אמרינן זה אלא במצות שאי אפשר לבטלם, אבל בתקנה שאפשר לבטלה לא שייך זה ע"ש, א"כ כאן בעבר השוחט על התקנה ושחט דכיון דאפשר לבטלה, לא