באר יצחק אורח חיים צט

בבכורות היא כמו אם תמצא לומר וכסוגיית הגמ' בכמה דוכתי], דאת"ל דחופת נדה קונה אז הוי ספק אי יטהר תנן כנ"ל. א"כ לפ"ז אין מקום לקושיית התוס' הנ"ל, אע"כ מוכח מדבריהם דס"ל דלא בעינן ז' ימים מעל"ע בחתן ושפיר הקשו, ומוכח מהתוס' דבכורות הנ"ל דלא בעינן מעל"ע. הגה. ויש להעיר בהא דחתן שנולד בו נגע הנ"ל דבמו"ק (דף ז') ילפי זה מן וביום הראות בו דיש יום שאתה רואה כו' כגון בחתן הנותנין לו ז' ימים וכן במועד, ור' אמר א"צ אם לדבר הרשות שפתיבין לו לדבר מצוה לכש"כ יעו"ש, ואי נימא דז' ימי המשתה לא הוי רק מדרבנן ורק ביום א' כתב הרא"ש בכתובות (פ"א סי' ה') בשם הרמ"ה דהוי מה"ת מן ביום חתונתו, א"כ איך נותנים לחתן בנגע ז' ימים, בשלמא למאן דס"ל אם לדבר הרשות ממתינים לו לדבר מצוה לכש"כ שפיר י"ל דגם מצוה דרבנן הוי כש"כ מדבר הרשות, אבל למאן דיליף מוביום הראות בו קשה הא י"ל דהפסוק אתי על רגל דהוי מה"ת ומכל' על חתן, אע"כ מוכח דהוי מה"ת, והא דאמר הירושלמי בכתובות (ס"א) דמשה התקין לישראל ז' ימי המשתה הא מצינו בברכות (דף ס"ח) דמשה התקין לישראל ברכת הזן אף שהיא מה"ת, אך י"ל דשאני התם כמש"כ הכ"מ (פ"ב מה' ברכות) בשם הרמב"ן והרא"ש והרשב"א בפ' שאכלו דרק מטבע נוסח הברכה התקין, ויש להאריך בזה] וכיון דמהתוס' בכתובות ובכורות הנ"ל מוכח כשיטת הכנסת יחזקאל לכן גם דעתי מסכמת דאין נותנים מעל"ע בז' ימי המשתה [כמש"כ כתו"ר ג"כ בארוכה, ולפלפל בדבריו אין העת גורמת, ועוד חזון למועד אי"ה], ואף שכבר נהגו בנפ"א כהמגן אברהם אך ז' ברכות בבוקר בודאי אין לברך כי הם ברכות לבטלה וכמש"כ הכנסת יחזקאל כנ"ל וברור, א"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק סימן כד מה שהשבתי לרב אחד. נידן עיר אחת שיש שם בהכ"נ מכבר וזה מקרוב יצאו מקצת אנשים מבהכ"נ הנ"ל להתפלל בפני עצמם, וכעת תובעים חלקם מן ההכנסות לבהכ"נ הישן וגם תובעים חלקם מן הספרים וכלי הקודש של בהכ"נ הישן, ומעכ"ת פסק דאינם יכולים לתבוע כלל ולגרוע זכות הבהכ"נ הישן האריך בזה בדברים נכונים, הנה גם דעתי מסכמת לזה, כי ברור הוא דאינם יכולים להסיג גבול שגבלו ראשונים, כי אף לכתחלה אם רוצים מיעוט אנשים לבנות להם בהכ"נ אחד במקום שיש בהכ"נ ישן ומחזיק את כולם יכולים הרוב לעכב על המיעוט שלא יהיו יכולים להפרד ולבנות בהכ"נ אחר, כמש"כ המ"א (בסי' קנ"ד ס"ק כ"ג בסופו) בשם הרא"מ דאם הבהכ"נ מחזיק אותם אינם יכולים להפרד וע' בח"מ (סי' קס"ב), וכן מצאתי בספר פחד יצחק (אות ב') בשם כמה מחברים שכתבו באריכות דאם הבהכ"נ החדש יגרום היזק להבהכ"נ הישן דיכולים לעכב עליהם שלא יבנוהו משום קפסקת חיותאי, לכן אם איזה קהל נחלקו לשנים מחמת חילוקי דיעות כל ההקדשות ינחני לכת הגדולה ואפילו אותן שתחת יד הקטנה מוציאים מידם ליד הריב אך אם נחלקו מפני שאין המקום מחזיק את כולם אז שורת הדין נותנת שיחלקו לפי מספר הגברים, הרי להדיא כמש"כ כ"ת לחלק דשאני הא דהמבי"ט שהובא במ"א (ס' קנ"ה ס"ק כ"ב) שכ' דאם מחמת סיבה הוצרכו להחלק לשנים הדין שכל ההקדשות יחלקו כו' דשאני אם הוצרכו לחלק מחמת איזו סיבה דהיינו שלא היה המקום מחזיק אותם וכה"ג, אבל באם חלקו א"ע מחמת חילוקי דיעות בעלמא אינם יכולים לתבוע חלקם, ובלא"ה הא קיי"ל דרשאים בני העיר להסיע על קצתן ויכולים הרוב לכוף את המיעוט ואף להך דיעה דס"ל בח"מ (סי' ב') דטובי העיר אינם יכולים לתקן תקנה במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להחי, עכ"ז מודי דיכול הרוב לכוף להמיעוט כמש"כ המ"א (בסי' קנ"ג ס"ק כ"ט) ומהר"ם אלשיך (בסי' נ"ט) באריכות, ולכן בודאי אין יכול המיעוט לגרוע זכות הרוב במה שזכו כבר וזולת זה נראה לי דכיון דכל ההקדישות שבבהכ"נ דין קדושת בהכ"נ ג"כ עליהן כמבואר בירושלמי (פ' בני העיר) והובא בר"ן (מגלה שם) דכל כלי בהכ"נ כבהכ"נ, ואי' (שם כ"ז) דאף מעיר גדולה לעיר קטנה יש הורדת קדושה משום ברוב עם כו', לכן אף דמותר למכור משל רבים ליחיד היינו משום דהמעות נתפסים בקדושה כמבואר באו"ח (סי' קנ"ג), משא"כ להחזיר ההקדישות מרבים למיעוט שיש לדון דאיכא הורדה, וכיון דאין כאן על מה לחול קדושתן אסור להוריד מקדושת רבים למיעוט, ודוקא בתורת שאלה מותר מן רבים ליחיד כמש"כ הרמ"א (בסי' קנ"ג ס"ט) משום דליכא בזה הורדת קדושה דהא גוף החפץ שייך להבעלים, אבל לחלוק לגמרי ולהוציא מבהכ"נ דיש עליהם קדושת רבים אסור בודאי אליבא דרבנן דהילכתא כוותייהו במגילה שם. וכן נלע"ד להוכיח מנדרים (מ"ו ע"ב) דאיתא התם והרי בהכ"נ דכמו דאין בה דין חלוקה דמי כו', וקשה הא בהכ"נ יש בו מה לחלוק דזה יברור לו חלקו בצד זה וזה יברור לו חלקו בצד זה וכמש"כ הט"ז (ביו"ד ה' נדרים סי' רכ"ד סק"א) דבהכ"נ יש בו דין חלוקה דזה יסתלק מן צד זה וזה יסתלק מצד זה כו' ע"ש, ואפ"ה קרי הגמ' לבהכ"נ אין בה דין חלוקה, וע"כ מוכח דבהכ"נ אף במה דיש בו מה לחלוק אפ"ה לא מצי אחד לכפות לחבירו לחלק משום דכיון דאין דרך לחלק בבהכ"נ כמש"כ הט"ז (שם) אמרינן דשעבדו כ"א לחבירו את חלקו ולא מצי להפקיע חלקו מחבירו בשום אופן והוי כמו נשתתפו לזמן דלא מצי לחלוק בתוך הזמן כמבואר בח"מ (סי' קע"ו), ולכן ה"ה בהקדישות השייכים לבהכ"נ דהוי כמו נשתתפו לעולם, ולכן אם אין כאן איזו סיבה המכרחת אינם יכולים לתבוע חלקם, ואף שלא מיחו הרבים בעת שיצאו מהם עכ"ז להוציא חלקם מהרבים אינם יכולים. ועפ"ז יש מקום לישב דברי הרמב"ם והש"ע (ביו"ד ה' נדרים) שתמהו עליהם כל הפוסקים במה שפסקו באחד שנדר הנאה מחבירו דאסורים בדברים של אותו העיר כמו בהכ"נ ותיבה והספרים כו', דהא מבואר בנדרים (דף מ"ו) דבהכ"נ כאין בה דין חלוקה דמי, וכיון דקיי"ל דזה נכנס לתוך שלו כו' כר"א בן יעקב א"כ איך פסקו בזה להיפוך. ונלע"ד לתרץ כ"ז, ומתחלה נתרץ בעז"ה מה שהקשה הר"ן בנדרים (דף מ"ה) על מה דקיי"ל דזה נכנס לתוך שלו הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ובהקדם מה שהקשה הש"א (בסי' פ"ט) במה שפסק הרמב"ם דעיסה חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת מותרת, הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ונשאר בצ"ע, ונ"ל לומר דהמל"מ (בפי"ט מה' אבות הטומאה) כתב בהא דשני שבילין והלך באחד מהן ועשה טהרות והזה ושנה וטבל והלך בשני ועשה טהרות דהן תלויות דזה אינו רק מדרבנן משום דמה"ת הוי לן לומר אוקי לכל אחד על חזקת טהרה, וכ"כ הר"ש (בפ"ח דתרומות מ"ח) ע"ש, ואף דאחד סותר לחבירו עכ"ז מה"ת היה לנו לטהר כמש"כ התוס' בפסחים (י' ע"א) בד"ה בבת אחת טמאין דמה"ת הם טהורין ואינם טמאין רק מדרבנן משום דמחזי כחוכא.. הג"ה. ולכאורה קשה מהא דמנחות (דף כ"ג) דאמר ר"ח נבלה בטילה בשחוטה ושחוטה אינה בטילה בנבילה, וכתבו התוס' שם היכא דקבעי ברה"ר ואינו יודע באיזו מהן נגע דספיקא טהור ואי אמרינן כה"ג אוקי אחזקה, א"כ קשה דנימא גם בזה אוקי לכ"א אחזקת אינה זבוחה כטג (בחולין (דף י') גבי לא בדק בסימנין דקיי"ל דמטמא במשא דמשום חזקת אינה זבוחה אמרינן דהיא נבלה אף דיש להנוגע חזקת טהרה, א"כ ה"ה בזה הא כל חתיכה וחתיכה יש עליה חזקת אינה זבוחה, ויש לחלק דשאני התם בטבחות דהא נתברר פתחלה לפנינו שהיתה אחת בחזקת שחוטה ויצאה בחזקתה לכן לא אמרינן אוקי אחזקת אינה זבוחה דהא אחת מהחתיכות יצאה בודאי מחזקת אינה זבוחה, אבל בשני שבילין הנ"ל וכן בשני כיתי