באר יצחק אורח חיים צח

בשבת עכ"ל, א"כ י"ל דמזה הוכיח הש"ס דדברים שבצינעה נוהג דאל"כ אמאי אסורה בשבת שנייה, ואין לומר דגם בשבת שני' נאסרה מחמת אבילות למאן דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה לכן אסורה לטבול מחמת איסור רחיצה ונשאר ממילא איסור נידות, דהא אי נימא דדברים שבצנעה אינו נוהג בשבת ומועד א"כ ממילא מותרת לטבול דהא ליכא איסור אבלות אף בדברים שבצנעה, ועוד דהא הט"ז ביו"ד (סי' שפ"א ס"ק ב') כתב דהא דאסרו לאבל' ברחיצה של טבילה אף דאינה של תענוג היינו מחמת שהוא לא לצורך כיון שאסורה בתשמיש, א"כ אי נימא דמותרת בתשמיש ממילא מותרת לטבול ופקע איסור נידות, אלא ע"כ מוכח דכיון דאסורה גם לשבת שני' בתשמיש ממילא מוכח דדברים שבצנעה נוהג, א"כ קשה עדיין מאי הקשו התוס'. אך באמת שפיר הקשו משום דאין ראי' כלל מן שבת על מועד, דהא במ"ק (כ"ג ע"ב) אי' דמאן דס"ל יש אבילות בשבת הוא משום דקתני שבת עולה כו', א"כ לפ"ז י"ל דאף דמוכח מברייתא הנ"ל אבילות בשבת אפ"ה י"ל דבמועד לא שייך אבילות אף בדברים שבצנעה, דהא שאני יו"ט דהא אינו עולה כמבואר שם במשנה (דף י"ט) דרגלים אינם עולין, וכמש"כ התוס' שם (דף כ"ג) בד"ה מ"ד יש אבילות בשבת דשאני רגלים דכתיב בהם שמחה כו' א"כ לפ"ז שפיר הקשו התוס' דאיך קאמר מסייע לריו"ח על מועד הא שאני מועד משבת, וע"כ מוכח דהוכחת הש"ס הוי מן מועד, דז' ימי המשתה הוי ג"כ כמועד, א"כ קשה דילמא נאסר בתשמיש בז' ימי המשתה מחמת נידות, לכן הוכרחו התוס' לתרץ בשני האופנים שכתבו וקושיית התוס' שם בד"ה אבל כו' שהקשו דהא. כל אותן הימים משמע אף בשבת, קאי על רב ושמואל דס"ל דתשמיש המטה לאבל בשבת הוא רשית, לכן שפיר הקשו שם כן אבל הוכחת הש"ס ליכא למימר דמן שבת הוכיח הגמרא לסייע לריו"ח כנ"ל. וראיתי להפני יהושע בכתובות (שם) בתוס' ד"ה אבל דברים של צנעה נוהג כו' שכתב דגם בשבת שני' יש לומר איסור נידות משום דמיירי בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' והא פולטת ש"ז סותרת ובעי ז' נקיים ועוד דהא אסורה לטבול בימי אבלה כו' עכ"ל, וכל דבריו בזה אינם מובנים כלל, דהא בזמן התנאים לא נהגו לחומרת ר' זירא שתהי' יושבת ז' נקיים כנ"ל, וכן מש"כ לאסור הטבילה מחמת איסור רחיצה ג"כ אינו, דהא אי נימא דמותרת בתשמיש א"כ איך תאסר ברחיצה הא תוכל לטבול בליל שבת, כדקיי"ל בביצה (דף ל"ח) וביו"ד (סי' קצ"ד) דאדם מותר לטבול בשבת דנראה כמיקר, וגם מה שכתב דמיירי בבתולה הנשאת בד' ונבעלת בה' ג"כ ליתא, דהא רש"י פי' שם דאם מחמת אונס מותרת להנשא אף בשני מחמת פסידא דטבחו טבוח, ולכן העיקר כמש"כ. נחזור לעניננו דמוכח מקושית התוס' הנ"ל דס"ל דז' ימי ימי המשתה לא בעי מעל"ע לכן שפיר הקשו, וע"פ שיטת המ"א הנ"ל דז' ימי המשתה הוי מעל"ע, יש לתרץ קושית המהרש"א בכתובות (דף ד') בתוס' ד"ה ובועל בעילת מצוה כו' הנ"ל שהקשה להר"י הלוי שהובא ברא"ש בסוגיא זו דס"ל דבדם בתולים דקי"ל אסור ביחוד א"כ ליכא סייעתא לריו"ח ע"ש, ולשיטת המ"א הנ"ל ניחא קושיתו משום די"ל דשפיר הוכיחו לסייע לריו"ח, דאי נימא דהוא משום נידות א"כ איך אמרו דכל אותן הימים ישן בין האנשים הא משכחת דיהא מותר בתשמיש באמצע הימים כנ"ל, ואבילות עדיין לא נהג בו משום דהא לא כלו לז' ימי המשתה ומי נידותה כבר כלו כנ"ל, אכן באמת אין הכרח מהר"י הלוי הנ"ל לסייע להמ"א הנ"ל, די"ל דס"ל כתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל אותן הימים משמע דהוי הכל מחד טעמא, וקושית מהרש"א הנ"ל מתורצת. הגה. ואגב אכתוב מה שיש להעיר בברכות (דף י"ז) דמי שמתו מועל לפניו פטור מק"ש ותפילין והקשה בחידושי רשב"א שם דמאי איריא מוטל לפניו אף יום ראשון כמי כו', וכן הקשה הירושלמי שם דהא ביום ראשון אסור להניח תפילין אף באין מתו מוטל לפניו, והצל"ח (שם) כתב לתרץ דמיירי בחוה"מ לפמש"כ המג"א (סי' תקמ"ח) דאבל בחוה"מ שכיח תפילין ביום א' דלא שייך בי' מעולל בעפר קרנו, והרשב"א לשיטתו דחוה"מ בלא"ה אינו זמן תפילין, ול"כ לתרץ דמיירי בחתן שמת אביו והתירו לכנס לחופה כנ"ל ואח"ז קובר את אביו ושייך בי' דין אנינות כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' שמ"ב סק"ג) ואך לבעול ביאה ראשונה התירו חז"ל, ואחר הקבורה חייב בכל המצות ובתפילין, דהא עדיף מחוה"מ, דהא חוה"מ אסור בגיהוץ ותספורת ובז' ימי המשתה הכ"ל התירו להחתן גיהוץ ותספורת כמש"כ הראשונים שם, ומה"ט אינו עולה לשלשים כמבואר ביו"ד (סי' שמ"ב) משום דחתן דומה למלך וביפיו תתזינה עיניך, לכן דוקא במתו מוטל לפניו כטור ואח"ז חייב, ואף דכונס את הבתולה בלא"ה הא פטור מק"ש אפ"ה נ"מ במוכ"ע או באלמנה שנשאת לבחור או בחתן שאירע עליו אבילות בתוך ז' ימי המשתה דכש"כ דאינו נוהג בו אבילות, דהא קדם לו הרגל וחל עליו מתחלה ז' ימי המשתה, דודאי אין אבילות חלה עליו וחייב בק"ש. ואפשר דכיון דחזינן דהירושלמי לא מתרץ כן מוכח מזה דחתן בתוך ז' ימי המשתה אף שמותר בגיהוץ ותספורת אפ"ה אסור להניח תפילין, דדוקא בגיהוץ ותספורת שייך בי' הטעם דמלך ביפיו וגו' ובתפילין אפשר דלא שייך, וממילא מוכח לבחוה"מ ג"כ אבל מניח תפילין, ויש לחלק ולהאריך בפרט זה ולא באתי אלא להעיר לב המעיין. ועוד נ"ל להוכיח כהכנה"ג הנ"ל מהא דבכורות (ל"ד ע"ב) בנגע שנקצצה בלא מתכוין דר"א אומר לכשיולד נגע אחר יטהר ממנו כו', בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפ"מ לחתן שנראה בו נגע כו' אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' לברייתא נטרין לי' ז' ימי משתה, והקשו התוס' והא בעי תגלחת ואסור בתשה"מ כל ימי ספורו, ותרצו דמיירי במצורע מוסגר או במוחלט רק דעשה התגלחת ומנה ימי ספורו מקודם שנולד בו הנגע דאף דטמא מדרבנן עכ"ז מהני תגלחתו ומניית ימי ספורו מתחלה, ועיקר קושיית התוס' הוא דמה תועלת יש דנותנים לנגע אחרונה ז' ימי המשתה הא טמא מחמת ימי ספורו, ואי נימא דז' ימי המשתה הוא מעל"ע א"כ אין מקום לקושיית התוס' הנ"ל כלל דהא נפ"מ לענין זה כגון אם היתה החופה ביום א' סמוך לערב ועשו התגלחת והבאת הצפרים באותו היום דהא כל היום כשר לטהרת מצורע ואחר זה מונה ז' ימים ואסור בתשה"מ וביום הז' מתגלח שנית ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא והרי הוא ככל טבול יום ואוכל במעשר כמבואר ברמב"ם (פי"א ופי"ד מה' נגעים), ומיד אחר הטבילה מותר בתשמיש א"כ נטהר וכלין ימי ספורו ביום א' בבוקר ויכול לטבול בבקר ולטהר מטומאתו להיות מותר בתשה"מ ביום א' עד זמן שהיתה החופה סמוך לערב, א"כ הוי נפ"מ ותועלת ממה שנותנין ז' ימי משתה לנגע אחרונה, כדי שיהא יכול לבעול ביום א' שעדיין לא כלין ז' ימי משתה דהא הוי מעל"ע, אע"כ מוכח דז' ימי המשתה לא בעי מעל"ע, לכן הקשו התוס' שפיר דמאי נפ"מ דאין רואין הנגע אחרונה הא בלא"ה טמא ואסור בתשה"מ, ואימת דכלין ימי ספורו אז כלו ז' ימי המשתה, וע' בכתובות (דף נ"ו) בגמ' שם דאמרו אטו ביאה בלילה אי' ביממא ליתא הא אמר רבא אם הי' בית אפל מותר. ואין לדחות ולומר דקושית התוס' היא דכיון דאסור בתשה"מ בימי ספורו א"כ הוי חופה שאינה ראוי' לביאה ולא הוי בשם חתן כלל, כי מלבד שאין זה במשמעות לשונם אין מקום כלל לאמר כן, דאכתי קשה דמה הקשו התוס' הא כיון דמה"ת יכול למנות ימי ספורו מתחלה ואף דמדרבנן אינו יכול למנות, וכמו שהי' ס"ל להתוס' בתי' הא [רק בתי' הב' חדשו דמהני אף בטומאה דרבנן למנות ימי ספורו ורק כפרתו אינו יכול להביא אם הוא טמא מדרבנן], וכיון דמה"ת ודאי יכול למנות ימי ספורו רק מדרבנן אינו יכול לתי' הא' א"כ תקשה עדיין הא זה הוי חופה ראוי' לביאה מה"ת אם מנה ימי ספורו מקודם שנשא אשה, ומוכח בתוס' כתובות (ד' ע"א) בד"ה אבל איפכא לא כו' דחופה שאינה ראוי' לביאה מדרבנן הוי חופה וכמש"כ שם ההפלאה [ויש להאריך הרבה בפרט זה ואכמ"ל], ועוד כיון דשיטת הרמב"ם דחופה שאינה ראוי' לביאה לא מקרי חופה היא מכתובות (דף ג') דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו ונשאר בתיקו ומחמת ספק פסק הרמב"ם דחופת נדה אינו קונה, א"כ י"ל דבעיא דרב פפא