באר יצחק אורח חיים צז

אבל באמת מוכח דזה ליתא דהא בנזיר בפרשה נשא כתיב כל ימי נדר נזרו וגו' עד מלאת הימים לה' קדוש יהיה וילפי מזה בנזיר (דף ו') דבעינן שלשים יום, ואפ"ה אמרו שם דרב מתנא ס"ל דבנזיר הוי מקצת היום ככולו אלמא אף דכתיב לשון מלאת אפ"ה אמרו שם דמקצת היום ככולו, והא דאמרו שם דנטמא ביום ל' סותר הכל כבר הקשו התוס' (שם ע"א) בד"ה נטמא ביום ל' ותירצו ע"ש אלמא דאף דכתיב לשון מלאת אפ"ה אמרינן מקצת היום ככולו, וגם מבואר שם דר' יונתן דרש מעד מלאת הימים דעד ועד בכלל ומזה נפק לי' דבעינן ל' יום בנזיר ואפ"ה אמרינן דאם גלח ביום ל' משום מקצת היום ככולו. ואפשר לחלק קצת דשאני מלא שבוע זאת דכתיב בהדיא משא"כ עד מלאת הימים דלא נכתב בפירוש דבעינן שלשים יום רק מדרשא ילפינן זה, ועפ"ז ניחא מה דלא אמרינן ביום ז' דז' ימי המשתה דמקצת היום ככולו ולפע"ד נראה להוכיח כהכני"ח מהא דכתובות (ד' ע"א) בתוס' ד"ה בועל בעילת מצוה כו' שהקשה הרשב"א דאמאי לא דייק מרישא דקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעה, ותירץ הר"י דהוה מצי למימר פורש משום דם בתולים, אך מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהיה משום אבילות דאי משום נידות כיון דבעיל אשתי ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע בכולהו דהוה מחד טעמא כו' עכ"ל. הגה. ואגב נתרץ מה שהקשה המהרש"א שם למה ישן בין האנשים הא כיון דבנידות דיש עליו איסור חמור לא חשו חז"ל רק באבילות דקילא חשו, א"כ כיון דאסורה לו מחמת איסור נידות בז' ימים הראשונים וחמיר לו איסורי' א"כ אמאי התמירו להיות ישן בין מאנשים, ותירץ דמיירי במוכת עץ, או באלמנה שנשאת לבחור, או דבאמת אתי כמשנה ראשונה דלא ס"ל להא דרבותינו החמירו להיות פורש מדם בתולים (ע"ש, וכ"כ הנקה"כ ביו"ד (סי' שמ"ב), ולי נראה לתרץ ע"פ מש"כ הש"א (בסי' ק' א') גבי ראש השנה שאסור בו מחמת יו"ט ומחמת ר"ח דיו"ט דאורייתא לא בעי חזוק ור"ח דרבנן לפי הס"ד] בעי חזוק דכיון דרבנן עשו חזוק לדבריהם לכן אף היכא שאסור מדאורייתא ג"כ לא פלוג רבנן ועשו גם בזה חזוק, והוציא כן מר"ה (דף י"ח) גבי ותיפוק לי' דהוה לי' יום דלאחר ר"ח כו' ע"ש, וכבר כתבתי בתשובה אחת לפלפל בזה הענין והעליתי שם] דזה הכלל תלוי בפלוגתא דאביי ורבא ביבמות (ל"ו ע"ב) דאמר אביי עד כאן לא אמר ר' מאיר אלא משום דרבנן עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה אבל הכא דמדאורייתא פרשי, והא בנשא אשת אחיו בתוך ג' חדשים דמיירי התם דעבר ג"ג על איסור דרבנן דגזרו על שלשה דהבחנה ואפ"ה לא עשו חזוק לדבריהם, א"כ מוכח דס"ל לאביי דהיכא דיש איסור תורה ג"כ לא עשו חזוק לדבריהם, ורבא דלא ס"ל שם חילוק של אביי הנ"ל מוכח דס"ל כסברת הש"א הנ"ל. ולכאורה. יש להוכיח להיפך מיבמות (דף פ"ה ע"ב) דאמרינן שם מאי בינייהו בין טעם דמרגילתו ובין טעם דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ושקיל וטרי הגמ' שם הרבה, וקשה דה"ל לומר איכא בינייהו אם נשאת אלמנה לכה"ג וכה"ג, והיא ג"כ שניה דיש עליו איסור דרבנן ודאורייתא א"כ למאן דס"ל הטעם דמרגילתו לה כתיבה דהא לא מרגלא לי', אבל למאן דס"ל הטעם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם י"ל דכיון דהיא שניה ג"כ אין לה כתובה, אע"כ מוכח דהיכא דיש דרבנן ודאורייתא ביחד לא שייך לומר עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, וע' בלח"מ (פכ"ז מה' מלוה ה' ו') שכתב דאף דמצינו כ"פ בתוס' שכתבו דה"ה דהוה מצי למימר א"ב אחרינא, זה לא שייך אלא היכא דהכל הוא על דרך א' לפלוני לקולא ולפלוני לחומרא אבל היכא דיכול להמציא גונא דהוה בהיפך קולא למר וחומרא לאידך בודאי יש להקשות דהו"מ למנקט גונא אחרינא ע"ש וכן מוכח בתוס' סוכה (כ"א ע"ב) ד"ה שאין לה קבע כו' שכתבו תדע מדלא קאמר א"ב כו', לכן שפיר הוכחתי מדלא נקט הך א"ב. שוב ראיתי דביבמות (דף ל"ו) הנ"ל שכתבתי לעיל דמוכח דאביי ס"ל דהיכא דיש דאורייתא ודרבנן אז לא עשו חזוק לדבריהם, וי"ל דנה רבא דקאמר שהורו ור"א אמרו ד"א ג"כ מודה בזה לאביי, ואפושי פלוגתא לא וכשוק אך שא"ה דס"ל לרבא דהא איגלאי מלתא דיבום מעלייתא הואי כיון דנמצא הולד אינו של קיימא וכפירש"י שם ד"ה תני משום ר"א כו', ומה"ת אינו אסור אלא אשת אחיו שיש לו בנים לכן השוה אותם רבא להדדי, ואביי ס"ל דזה מקרי דאורייתא משום דבעת ביאתו הי' ספק בדאורייתא שמא יהי' הולד קיימא, א"כ מוכח מכל הנ"ל דלא כסברת הש"א הנ"ל. אכן לפי הכרעת הש"א הנ"ל דס"ל דהיכא דרבנן עשו חזוק לדבריהם דאף היכא דיש אסור דאורייתא ודרבנן ביחד דלא פלוג רבנן ועשו גם בזה חזוק, א"כ ה"ה בהא דכתובות הנ"ל דכיון דתקנו חז"ל להחמיר באבילות דקילא ואתי לזלזולי בי' דהוא ישן בין בין האנשים, ולכן קודם שתקנו רבותנו לפרוש מדם בתולים או גם האידנא במוכ"ע, או באלמנה שנשאת לבחור דלא שייך אסור נדות אז רק אבילות לבד דתקנו חז"ל דהוא ישן בין האנשים, וכן באבילות דשבוע שני', א"כ ה"ה בשבעה ימים הראשונים אף דיש אסור נדות ואסור אבילות ביחד, ג"כ תקנו רבנן לתקנתם לחזק דהוא ישן בין האנשים, דכיון דתקנו באבילות לזה ה"ה אף היכא דיש נדות ג"כ דלא פלוג רבנן, ולכן הוא ישן בין האנשים, ומתורצת שפיר קושיית המהרש"א והנקה"כ הנ"ל, ובאמת מוכח מהמהרש"א והנקה"כ הנ"ל דלא ס"ל כשיטת הש"א הנ"ל כמו שהוכחתי בעז"ה, כ"ז ראיתי לבאר אגב אורחא אף שאין זה שייך לעניננו לפי שזה הכלל הוא מלתא חדתא בעז"ה. ואי נימא דז' ימי המשתה בעינן מעל"ע כהמג"א הנ"ל, אין מקום לקושיית התוס' שהקשו איך מדייק מהא דישן בין האנשים דדברים שבצינעה נוהג דהא י"ל דזה הוי מחמת אסור נידות, ותרצו דהגמ' סמך על הא דרב יוסף שהובא לקמן, ובאמת קצת דוחק הוא דהא בתחלת הסוגיא אמרו מסייע לי' לר' יוחנן כו' ואח"ז אמרו דרש רב יוסף ל"ש אלא שלא בעל, א"כ מתחלה לא ידעו עדיין מדרב יוסף, וכן תירוצם הב' ג"כ דחוק קצת הא בפשיטות י"ל דשפיר הוכיח הגמ' דדבר שבצינעה נוהג, דאי נימא דמחמת אסור נידות אסור בתשמיש כל שבעת ימים הראשונים ומחמת אבילות לא נאסר משום דדברים שבצינעה ג"כ אינו נוהג בז' ימי המשתה דהוי כמועד. א"כ איך אמרו דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים, דמשמע בלא הפסק כלל, הא משכחת לה דיהי' מותר בתשמיש באמצע הימים כגון אם הית' החופה במו"ש קודם הבוקר והבעילה ג"כ היתה סמוכה לזה, א"כ בזמן התנאים דלא נהגו בחומרת ר' זירא דיושבת עליו ז' נקיים, ומבואר בנדה (דף ס"ו) דרבא אמר אמינא לך אסורא ואת אמרת מנהגא, ומצינו בכולי ש"ס דבזמן התנאים רק מיום שראתה משלמת עליו ששה ימים והוא בכלל ז' ימים כמו הא דהתקין רבי בשדות המבואר בנדה (שם) א"כ מיד בהגיע תחלת מו"ש תוכל לטבול, ומשום אבילות לא שייך לאסור רחיצה דהא התירו גם בגיהוץ ותספורת, וגם תשה"מ אי נימא דדברים שבצינעה אינו נוהג, ובודאי מותר גם ברחיצה, וזה פשוט. ולפ"ז תוכל לטבול בתחלת מו"ש ואח"ז תוכל להבעל דמחמת אסור תשמיש לא תאסר דהא אזלא לה לנידות אחר ז' ימים וז' ימי נידות הא לא בעי מעל"ע, ומחמת אבילות לא נאסר אי נימא דדברים שבצינעה אינו נוהג במועד, וכיון דעדיין לא כלו ז' ימי המשתה אי בעי מעל"ע א"כ הוי עדיין כמועד לגבם עד הזמן שהית' החופה, א"כ איך קאמרי דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים דמשמע בלא הפסק כלל. ולומר דמן הסתם מיירי בבתולה הנשאת ברביעי ונבעלת בה' כדין המשנה, לא יתכן, דהא מבואר שם בכתובות (דף ג') דאם מחמת אונס כמו פתו אפוי וטבחו טבוח מותרת להבעל אף בשני וכל הימים כפי רש"י שם בד"ה כדתניא כו' ע"ש ובודאי קאי על כל הימים, דמאי פסקא לומר דמיירי באופן דלא משכחת לומר כמש"כ, והא כללא כייל דכל אותן הימים כו', א"כ קשה הא משכחת דתהא מותרת בתשמיש באמצע הימים, אלא ע"כ מוכח דז' ימי המשתה לא בעי מעל"ע, א"כ אימת דכלין ז' ימי נידות אז כלין ג"כ ז' ימי המשתה, ולכן שפיר הקשו התוס' איך הוכיח הגמ' דדברים שבצינעה נוהג דילמא הא דישן בין האנשים הוי מחמת איסור נידות ולכן הוכרחו התוס' לתרץ בגווני אחריני ולכאורה י"ל דהוכחת הש"ס דקאמר מסייע לר' יוחנן כו' דדברים שבצינעה נוהג, ולא אמרו דזהו משום איסור נידות כקושיית התוס', משום דהש"ס סמך על סברת התוס' שם לקמן בד"ה אבל דברים של צינעה נוהג כו' שכתבו אבל קשה דכל אותן הימים משמע אף