באר יצחק אורח חיים צו

דשאני עצים פסולים דלא מצינו דהמזבח יקדשם, ושפיר פסק הרמב"ם דמליקת זר דלא תרד וזר שסידר את המערכה דפורקה ולכן העיקר כהחוו"ד וגם מה שהוכיח הח"ש ממש"כ הרמב"ם זר שסידר המערכה פורקה זר וסודרה כהן אלמא דירדו, נ"ל דשא"ה כיון דמסדרן הכהן לאותן העצים שסידרן הזר כבר, לכן כיון דיעלו אח"כ אותן העצים לא שייך בהו לומר דלא ירדו, כמבואר בש"ס זבחים (דף פ"ה ע"א) וברש"י שם ד"ה פשיטא דירדו דהא חוזרין ועולין לאחר שחיטה כו', וכ"כ רש"י שם לקמי' ב"ה אין הפשט הואיל ומצי לאסוקה כו', וה"ה בעצים שסידרן זר כיון דאחר שפורקן מעל המזבח כ"ז שלא משלה בהם האור יכול לחזור ולעלותן ע"ג המזבח, לכן לא שייך בהו לומר דלא ירדו דהא אין מורידן מקדושתן במה שמורידן מע"ג המזבח לארץ, משא"כ בהקטרת האימורין דאחר שמשלו בהם האור אז נפסלו ע"י הקטרת זר ולא מהני לזה שום עצה דנימא דיחזור ויסדרם הכהן, ואי נימא דירדו תהא הורדה לקדושתן, וכמו כל הפסולין דעלו ע"ג המזבח דלא ירדו מה"ט הוא כדמוכח מרש"י זבחים הנ"ל ויש להאריך בזה הרבה, אך ראיתי כעת בקצרה לומר לפי מש"כ המל"מ (בפ' ג' מה' פסוה"מ ה"ו) בכל הפסולין דאף אם עלו ירדו עכ"ז במשלה בהם האור לא ירדו משום דנעשו לחמו של מזבח ע"ש, א"כ בהא דיבמות בזר ששימש בהקטרה דמיירי שהצית את האור בהאימורים שנתנם על האש, ואחר שמשלה בהם האור הא לא ירדו דלא גרע משארי פסולין, לפי מש"כ המל"מ, ולכן לא מקרי מקלקל, ומכל הטעמים המבוארים האלה נראה כי דברי החוו"ד נכונים וברורים. ובני החו"ש מו"ה חיים ארי' שי' הקשה על מש"כ לעיל דלכן לא קאמר בש"ס דילן זר ששימש חייב משום מבשל משום דאינן באין באחת, ממש"כ התוס' בכתובות (ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא כו' בשם ריצב"א שכתב דהא דיבמות (דף ל"ג) דזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה שחתך אצבעו בסכין טמאה דחשיב באין כאחד אע"ג שאינן כאחד ממש, ע"כ קושיתו, ובאמת אינו קשה משום דדוקא התם שאין שם הפסק הרבה הוא דאמרינן דחשיב באין כאחת אע"ג שאינו ברגע אחת ממש, אבל היכא שיש הפסק גמור ביניהם מודי התוס' דלא שייך בזה אין איסור חל על איסור כמו שמוכח מתוס' שבת (דף ק"ב) המובא לעיל שכתבו שם דכולהו בהדי הדדי קאתו, וכן מוכח בתוס' הנ"ל מן הריצב"א גופא הנ"ל שמדמה לאיסור אין חל על איסור להא דקלב"מ דמצינו בכולי ש"ס דאם יש הפסק ביניהם לא שייך קלב"מ כמו מעידנא דאגבהי' קניי' מיתחייב בנפשו לא הוי עד דאכל לי', וכן בב"ק (דף ע') דמיקני קני מיד ולענין שבת לא מחייב עד שתנוח, וכש"כ לשיטת הרמב"ם דאינו חייב משום מבשל עד שיצלה כל הבשר חצי בישולו או כגרוגרת ויתבשל לגמרי דזה ודאי מקרי אינן באין כאחת, וגם לשיטת הראב"ד דס"ל דגם בכגרוגרת סגי בחצי בישולו ג"כ לא מקרי באין כאחת דודאי יש שיעור הרבה בין התחלת ממשלת האור בקצתה עד שיוגמר חצי בישולו כגרוגרת, וכ"ש לפמש"כ התוס' ביבמות (ל"ג ע"א) בד"ה אצבעו בסכין טמאה שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו האחרון דהוי באין ברגע אחת ממש, א"כ שפיר כתבתי כנ"ל. אחרי כתבי זאת ראיתי בנשמת אדם (כלל כ' סי' ב') שהקשה מירושלמי דשבת (פ' ב') הנ"ל על רש"י דשבת (דף ע"ד) על האי דשדא סכתא כו' הנ"ל, ותי' שהש"ס דילן פליג על הירושלמי וכדלעיל, ולפמש"כ לעיל בארוכה אין כאן פלוגתא כלל וכן עיקר ראיתו מהירושלמי שאף כדי לשרפו חייב משום מבשל, נדחית מהא דזבחים שבכלל ששה דברים שהזבח נזבח לשמן הוא לריח ניחוח, ואיברים שצלאן שוב לא מסקי ריח כפרש"י שם, א"כ מקרי זה בישול גמור שצריך לממשן להעלות ריח ניחוח, ובשרפן ע"ג גחלים ואין ממשן קיים אז גם רש"י ס"ל דאין בהם משום בישול, וכן מוכח מפסחים (דף ה') דר"ע אומר דאך ביום הראשון תשביתו שאור כתיב וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, ואלו לא הוי אלא לאו, לא יאסר ביו"ט, וקשה הא אפילו לא הוי הבערה אב מלאכה ג"כ שפיר מוכח דאסור לשרוף השאור ביו"ט משום מבשל והוי אב מלאכה, אלא ע"כ מוכח דכיון דאין צריך לממשן ואחר שנשרפים אין ממשן קיים אינו חייב בזה משום מבשל, וכן יש להוכיח קצת ביבמות (דף ו' ע"ב) גבי שריפת בת כהן כו', ובלאו הכי לא משכחת חיוב הבערה בלא מבשל לשיטת הנשמת אדם הנ"ל, ואפשר לומר דנפ"מ במבעיר פחות מכשיעור דהבערה חייב אף בכ"ש, אבל באמת זה דוחק וכמו שהוכחתי, לכן שפיר כתב רש"י דדוקא כדי לייבשו, ואלו לשורפו אין בזה משום מבשל, וכן מוכח פשטות הסוגיא שם, ומן הירושלמי אין שום סתירה על רש"י כלל, ובענין הנ"ל פלפלתי הרבה עם מחותני ידידי הרב הגאון הג' כו' מוה' יוסף נ"י אב"ד דק"ק סלוצק. סימן כג כבוד הרב הגדול חו"ב ומפורסם וכו' מוחר"ר אורי דוד ני' אב"ד דק"ק זאגער ישן. ע"ד מה ששאל אם יש מקום למש"כ המ"א (בסי' קל"א ס"ק מ"ב) גבי נפילת אפים בחתן שמונין ז' ימי המשתה שהמה מעל"ע דאפילו ביום ו' שהוא ח' לחופתו אין נופלים כגון שהחופה היתה סמוך לערב, ורבים רצו מזה לנהוג לומר ז' ברכות בבוקר בבית החתן, כבר העיר בזה הכנסת יחזקאל (בסי' נ"ט) בח' אה"ע והוכיח דאין מקום לומר כלל דז' ימי המשתה הוא מעל"ע ע"ש, ולפע"ד אפשר להסביר סברת המ"א, משום דבירושלמי (מועד קטן) במשנה דאין נושאין נשים במועד יליף לז' ימי המשתה מן מלא לי שבוע זאת, והובא בתוס' במ"ק (ח' ע"ב) ד"ה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה כו', ומהאי טעמא מבואר בירושלמי כתובות (פ"א ה"א) דמשה התקין ז' ימי המשתה, ופי' שם הפ"מ דילפי מהא דכתיב מלא שבוע זאת, וי"ל דלשון מלא שבוע משמע דהשבעה ימים יהיו מלאים, ולכן לא אמרינן בזה מקצת היום ככולו וכמו דחזינן בלשון חודש מלא דהכוונה הוא מלא ממש, וכן פי' רש"י בחומש בפ' תולדות ובמדרש שם על פסוק וימלאו ימיה ללדת דלהלן חסרים וכאן מלאים, ולכן שאני זה מאבילות דקיי"ל מקצת היום ככולו, משום דהתם יליף מן ויעש לאביו אבל שבעת ימים, משא"כ בז' ימי המשתה דיליף מן מלא שבוע בעינן דיהא מעל"ע, ובאמת יש לדון לכאורה למאן דדריש ז' ימי אבילות מן והפכתי חגיכם לאבל כמבואר במ"ק (דף כ') דמה חג ז' אף אבל ז', א"כ אמאי אמרו באבילות דמקצת היום ככולו, אך אפשר דשאני אבילות דהוי דרבנן וכמבואר בנזיר (דף ט"ו) דע"כ לא אמר אבא שאול דיום ז' עולה לכאן ולכאן אלא באבילות דרבנן כו', ורש"י פי' שם בנזיר דרבנן תקנו ז' ימי אבילות דסמכו אקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובאמת בש"ס דילן במ"ק מבואר דילפי זה מן והפכתי חגיכם לאבל, רק התוס' שם בד"ה מה חג שבעה כו' הביאו להך דרש דויעש לאביו אבל כו' ודחוהו, וכן בירושלמי מ"ק (פ"ג ה"ה) הביאו לדרש זה ודחו משום דאין למדין מקודם מ"ת, ואפשר דרש"י נתכוין שם בנזיר לתרץ דלכן אמרו באבילות מקצת היום ככולו משום דדרשי זה מן ויעש לאביו אבל משום דלמאן דדריש מן והפכתי חגיכם לאבל הל"ל דבעי מעל"ע כמו חג ויש להאריך בזה הרבה, נחזור לעניננו די"ל דשאני ז' ימי המשתה דבעינן מעל"ע דילפי זה מן מלא שבוע זאת, ולפ"ז נדחה ראיית הכנסת יחזקאל שהוכיח מן הרא"ש בכתובות שכתב דאם לא אכלו עד הלילה לא גרע מפנים חדשות דהא בלא"ה הוי זה בכלל יומא קמא אי נימא דבעי מעל"ע כו', דיש לחלק שלעולם ביומא קמא אמרינן מקצת היום ככולו משא"כ בז' ימי המשתה דכתיב מלא שבוע ובעינן למלאות הז' ימים.