באר יצחק אורח חיים צ

מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא ודאי דמקרי מתקן, דהא חייב עכ"פ לעשות זה מצד דחייבוהו בזה, ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא דלחומרא אינו אלא מדרבנן מ"מ עדיף זה מכל חיובי דרבנן כדמוכח בר"ה (דף ל"ד) דספק תקיעות עדיף מתפלה דרבנן ודאית, דהא עכ"פ מחוייב לעשות זה יהיה מאיזה טעם שיהיה ועכשיו שעושהו בשבת פוטר א"ע מחיובו ולא יצטרך לעשות זה אף בחול, ולכן שפיר יש לחוש דלמא נפל הוי ואז עבר על איסור מה"ת דהוי מתקן לצאת ידי חובה המוטלת עליו, וכמש"כ התוס' על הא דרציחה הוי תקון משום קיום המצוה וה"ה בזה דמצוה למולו עכ"פ ועדיין יש לחוש דלמא נפל הוא ולכן הוכרח הרמב"ם להביא כמו דקאמרי בש"ס דמחתך בשר בעלמא הוי, ולפ"ז גם אם צריך לסוכו בשמן תרומה דרבנן ג"כ מותר למוהלו מה"ט. הגה. [ועפ"ז יש לעיין במש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קצ"ז ס"ק א') בספק אם טבלה כראוי דמותרת לטבול ליל שבת משום ממ"נ, ואכמ"ל.] וראיתי בספר נחלת יעקב שחיבר הגאון מליסא זצ"ל שכתב בפסחים (דף ע"ג) על התוס' ד"ה תיקן להוציאו כו' דלא שייך לומר דהוי מתקן להוציא מטומאת בית הבליעה משום דגם מחמת תקרובת ג"כ מטמאה בבית הבליעה כמש"כ הרמב"ם (בפ"ג מה' שארי אבות הטומאה) דנבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה משום משא עכ"ל, ותמיהני עליו דהא איתא בנדה (דף מ"ב) דרבא ס"ל דמקום נבלת עוף טהור הוי טומאת בית הסתרים לטמא במשא ואביי מוכיח התם מברייתא דבלוע הוי ואינה מטמא במשא, והקשו התוס' התם בד"ה יצתה זו כו' דאיך יפלוג רבא ע"ז הברייתא ותי' דמשכחת בבית הבליעה רחב' כ"כ שלא יסיט נבלה שתחב לו חבירו עכ"ל, לכן אכתי משכחת מתקן להוציא מן טומאת בית הבליעה רחבה דאלו לא שחטה והיתה מתה הית' מטמא אף בבית הבליעה רחבה, וברור. אכן לפי מש"כ ניחא דברי התוס' משום דס"ל להתוס' דאף שמתקן להוציא מן טומאת בית הבליעה מ"מ הא קלקולו יתר על תיקונו במה שמרבה טומאת מגע כשיטתם דתקרובת מטמא מה"ת, ואלו בטומאת בית הבליעה דמתקן לא הוי רק באם יעבור ויאכלנו משא"כ בטומאת מגע לא הוי ע"י דאי כו' ולכן אין זה נחשב לתיקון כלל ואתי שפיר פשטות דברי התוס' הנ"ל, ושאני בהא דחולין (דף ח') בתוס' ד"ה מותר לשחוט כו', דהא לכך מכוין, לכן אע"פ שקלקולו יתר על תיקונו חשיב מלאכת מחשבת, משא"כ היכא שאינו מכוין לכך דהא שוחט לע"ז ולא לאכילה, ודאי כיון שקלקולו יותר על תקונו כמש"כ התוס' התם לא מקרי מתקן, ועוד דהא בנ"ד הוי קלקולא יותר על תקונו באותו ענין גופא שמתקנו, וזה פשוט וברור. ובני החו"ש מוה' חיים ארי' נ"י אמר דאין מקום כלל לעיקר קושית הכרו"פ הנ"ל על הרמב"ם שפסק דאין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף מהא דפסחים כנ"ל דהא הכ"מ כתב (בפ"ט מה' מלכים ה' יו"ד) דדוקא נקט הרמב"ם דאין נהרג עליו אבל איסורא איכא כיון דלא אימעט מקרא עכ"ל, וכיון דיש איסור עכ"פ לב"נ ג"כ, א"כ הוי תיקון גמור אף גבי ב"נ, ויפה אמר בני שי', ויש לפלפל הרבה בדברי הכ"מ הנ"ל, ואכ"מ, א"ד ידידו הדו"ש. יצחק אלחנן חופ"ק נאווהרדק סימן כ אל כבוד ידידי הרב החריף מוה' חיים נ"י ע"ד מה שנסתפק כ"ת במי שאיחר לבא לבהכ"נ בימים שיש בהם קרבן מוסף ומצא ציבור מתפללין מוסף והוא לא התפלל עדיין שחרית, אם יתפלל מוסף עם הציבור ואח"ז יתפלל שחרית ביחידות לכאורה נראה כיון דקיי"ל תפלות נגד תמידין תקנו, א"כ כיון דתמיד של שחר היה קרב בראשונה ואין לך דבר שיהא קרב קודם לו, לכן אפשר דאסור לו להתפלל מוסף קודם שהתפלל שחרית: ענף א אכן לדינא נראה לומר דיכול להתפלל מוסף עם הציבור אף שלא התפלל שחרית, משום דהא מבואר במנחות (דף מ"ט) דהא דאין לך דבר קרב קודם תמיד של שחר אין זה אלא למצוה בעלמא, וכמש"כ התוס' ביומא (דף כ"ט) בד"ה אלא אפילו כו', ובפסחים (דף נ"ח) בד"ה העולה כו', ובעירובין (דף ב') בד"ה שלמים כו', וכמו שהעלה המל"מ (בפ"א מה' תמידין ומוספין) וכמבואר בירושלמי (רפ"ב דיומא), ולכן כיון דבדיעבד כשר אם הקריב התמיד אחר קרבן מוסף, ע"כ בתפלה דאסמכינהו רבנן הקרבנות לא תקנו נגדן רק מה שבדיעבד מעכב בקרבנות. וראי' לזה מהא דקיי"ל בברכות (דף כ"ז) היו לפניו שתי תפילות תחת של מוסף ואחת של מנחה מתפלל מנחה ואח"כ מוסף, וקיי"ל דמוספין כל היום, ולכתחלה יכול לאחר תפלת מוסף עד שבע שעות ואח"ז מקרי פושע, וכמבואר שם (דף כ"ח), וקשה איך יכול לכתחלה לאחר לתפלת מוסף עד ז', הא כשיגיע זמן חצי שבע יהא מחוייב להתפלל מנחה בתחלה ואח"ז מוסף, והא קיי"ל דבקרבנות צריך להקריב קרבן מוסף ואח"ז תמיד של בין הערבים דעלי' השלם כו' וע"כ מוכח מזה דכיון דבדיעבד כשר בהקריב תמיד של בין הערבים בתחלה ואח"ז של מוספין כמש"כ התוס' והמל"מ שם, ואף דמדרבנן פסול אם הקריב כל הקרבנות אחר תמיד של בין הערבים כמש"כ התוס' שם בשם התוספתא, עכ"ז אמרינן דכיון דמה"ת כשר בדיעבד לכן בתפלה כה"ג מותר לכתחלה, א"כ ה"ה בהא דקיי"ל דכל הקרבנות שהקריבן קודם תמיד של שחר כשרים מה"ת, ואף אם נאמר דמדרבנן פסולים, בכ"ז בתפלה מותר זה אף לכתחלה ובאמת צ"ע על מה שלא הוכיחו התוס' התם מהא דמתפלל מנחה ואח"ז מוסף, כמו שהוכחתי אנכי, וכן קיי"ל דמוספין כל היום, ומצאתי בחדושי הרשב"א במגילה (דף כ' ע"ב) שהקשה כן על הא דתפלת המוספין כל היום, ותי' כנ"ל דכיון דאם הקריב מוספין אחר תמיד של בין הערבים כשר לכן בתפלה כה"ג מותר לכתחלה, וכן מצאתי בטו"א למגילה שם [אך שלא הביא זה בשם הרשב"א שהקדימו], וכיון דמצינו דיכול לכתחלה לאחר למוסף עד שבע שעות אף שבתוך כך יצטרך להתפלל מוסף אחר המנחה, ואף לדעה ב' המובא (בסי' רפ"ו) שדוקא ברוצה לאכול אז מנחה קודמת ג"כ קשה האם בעבור אכילתו יעשה איסור לשנות סדר חז"ל ולהתפלל מנחה ואח"ז מוסף, יתפלל מתחלה מוסף ואח"ז מנחה ויאכל אח"כ, והא ימים שיש בהם מוסף הם חוהמ"ד ור"ח, ובהם אין חיוב לאכול פת כמבואר בברכות (דף מ"ט) ובאו"ח (סי' קפ"ח), אלמא דמשום מעלת תדיר ואינו תדיר הקדימו להתפלל מנחה ואח"ז מוסף ולא הקפידו על לכתחלה דקרבנות, א"כ ה"ה, י"ל במעלת מקודש ג"כ [שכן מקרי תפלה בצבור מקודש נגד תפלה ביחיד], ואם לא יתפלל בעת שהצבור מתפללין מוסף אלא תפלת שחרית הא אין זה מקרי תפלה בצבור כמש"כ. המג"א (בסי' צ' ס"ק י"ז), והוכיח זה מריש ע"ז גבי לא ליצלי אינש ריש שתא כו' ע"ש, ולכן כיון דבדיעבד כשר זה בקרבנות, ממילא כה"ג בתפלה יכול לעשות כן לכתחלה. וכן מצינו בתפלת ערבית דהוי רשות, משום דהאימורים אינן מעכבין את הכפרה אם נטמאו ונאבדו כמבואר בפסחים (דף נ"ט) וכל זמן שהם קיימין מעכבין הכפרה והוי חובה להקריבם, מ"מ בתפלה לא תקנו שיהא חובה אלא הוי רשות, א"כ מוכח מזה דלא תקנו בתפלה שיהא חובה אלא מה שכנגדו בקרבנות מעכב בדיעבד, ואף לפמש"כ התוס' בברכות (דף כ"ז) בד"ה הלכה כו' דלאו דוקא רשות ולכן נקרא רשות לבטלה נגד מצוה אחרת