באר יצחק אורח חיים פז

דאורייתא דכ"מ שנא' לא תאכל אינו אסור בהנאה, א"כ לר"ש אינו נאסר שחוטי חוץ בהנאה דהא אכילה לר"ש אינו משמע איסור הנאה ולכן יכול לבטל לשחוטי חוץ מה"ת ברוב כמו כל איסורים להסוברים דרשאי מה"ת לבטל, וע' בפסחים (דף כ"ב) בתוס' ד"ה ור"ש מיסר אסר בהנאה כו. א"כ י"ל דשאני שחוטי חוץ דלכן מקרי שחיטה ראוי' מגזה"כ דהא הוי עדיין אוכל נפש דחזי לבטולי ברוב ובידו לעשות זה בהיתר ולכן גזרה התורה דיהא נקרא שחיטה ראוי', ולא כן בהא דתמיד נשחט בנשחט שלא לשמו דפסולו בקידש דקיי"ל בפסחים (דף כ"ד) דכל שפסולו בקודש טעין שריפה, א"כ ממילא אסור לבטל ברוב ולא חזי לאכילה כלל בשום אופן. וחכמים דפליגי על ר"ש בתמיד נשחט וס"ל דשוחט שלא לשמו על החמץ שמה שחיטה דילפי משחוטי חן ולא מחלקי בסברא זו שכתבתי אליבי' דר"ש, משום דהא מבואר בחולין שם דחכמים דפליגי על ר"ש הוא ר"מ ומצינו לר"מ בפסחים שם דס"ל דכ"מ דכתיב אכילה אסור בהנאה מדכתיב גבי נבלה לגר אשר בשעריך כו ע"כ שחוטי חוץ אסור בהנאה ואסור לבטלה ברוב כמש"כ לעיל, ולכן אליבי' דר"מ אין לחלק בחילוק זה לשיטתו, והוכיח שפיר מן שחוטי חוץ דאף דאין בידו לבטל מה"ת ג"כ גילתה התורה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה בכל גווני אף היכא דאין שום צד היתר אכילה כלל בשום אופן. וכן בטבח לשור הנסקל דס"ל דשמה שחיטה כמבואר בב"ק (דף ע"א) ג"כ הוא מה"ט, אבל לר"ש שפיר יש לחלק כן כיון דעיקר ילפותא הוא משחוטי חוץ והתם הא בידו לבטל ברוב לשיטתו דס"ל דאינו אסור בהנאה, ולכן אין למילף מהתם להיכא דנאסר בהנאה, ע"פ חילוק הנ"ל ואף דיש לומר דהא עדיין אין התועלת מסבת מעשה השחיטה להיתר האכילה שתקרא בעבור זה שחיטה ראוי', משום דחזי לבטולי ברוב, דהא אף אם לא שחטה ג"כ יש היתר אכילה ע"י ביטול ברוב, מ"מ י"ל בזה דיש עדיין תועלת מהשחיטה להיתר אכילה היכא דאין לו במה לבטלו רק ע"י איסור נבלה [דהא קיי"ל איסורין מבטלין זא"ז כמבואר ביו"ד (סוף סי' צ') אם אינם משם א'] א"כ אם לא היו שוחטה והיו מערבה בחתיכה א' היתר ובחחיכה ב' נבלה אז היו כאן שני חתיכות נבילה ואינו בטל, אבל עכשיו ששחטה ולא נשאר אלא איסור שחוטי חוץ שפיר מיבטל בהשני חתיכות א' של נבלה והב' מהיתר משום דאיסורים שאינם מן שם א' מבטלים להדדי, ומתקנו להוציאו מידי נבלה בכה"ג להתירו באכילה, וכן יש לומר באם יש לו חתיכה א' אבר מן החי וחתיכה ב' היתר דאם לא שחטה והיה חותכה לאבר מן החי לא היה בטל מה"ת ועכשיו דשחטה ואין בו אלא איסור שחוטי חוץ שפיר בטל באיסור אחר ואף ביבש ביבש קיי"ל דאיסורין מבטלין שא"ז והוי תועלת מהשחיטה בכי הני גווני. ועכ"ז איסור טריפה לר"ש מקרי שחיטה שאינה ראוי, ואף דיכול לבטל ברוב היתר מה"ת, עכ"ז כיון דילפי זה מן טבוח טבח והכן דמשמע דאם אינה, ראוי' בעצמה בעיני' בלא ביטול ברוב [כדהתם ביוסף] לא מקרי שחיטה ראוי' רק בעינן דיהא ראוי' בעיני' אף בלא ביטול ברוב אבל למילף מן שחוטי חוץ שפיר יש לחלק בזה החילוק דבעי דיהא דומה לשחוטי חוץ, והיכא דאינו דומה לשחוטי חוץ דאינו יכול לבטלו ברוב היתר מה"ת לכתחלה י"ל דבזה לא מצינו אף בקדשים דיהא מקרי שחיטה ראויה, וכיון דאין שום תועלת מהשחיטה י"ל דבזה בכל מילי הוי שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה אף בקדשים ובזה יש לתרץ קושית התוס' בב"ק (דף ע"ו ע"ב) ד"ה והלא זריקה מתרת כו' שהקשה הר"י לפי' רש"י דאי חשיב איתו ואת בנו מחוסר זמן א"כ יהא לוקה על שחיטתו אף שאינה ראוי' מידי דהוי אשחוטי חוץ כו', ולפי מש"כ יש לחלק דשאני שחוטי חוץ דאין פסולו בקודש ואין טעון שריפה ויכול לבטלו מה"ת ברוב היתר, משא"כ אותו ואת בנו דהוי פסולו בקודש וטעון שריפה לא מצי לבטלו מה"ת ברוב היתר כנ"ל, לכן בכה"ג לא מצינו דשחיטה שאינה ראוי' יהא שמה שחיטה ומתורצות בעז"ה שתי קושיות התוס' הנ"ל. והנה חכם א' הקשה לי על מש"כ דשחוטי חוץ מותרים בהנאה כיון דאכילה אינו משמע הנאה, הא איסור מעילה להיכן הלך, והשיבותי דהא מבואר במעילה (דף ב' ע"א) דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת וכן בקדשי קדשים ששחטן בדרום ה"א דכמה דחנקינון דמי קמ"ל קדשים שמתו לא חזי כלל אבל דרום נהי דאינו ראוי לק"ק אבל ראוי הוא לקדשים קלים עכ"ל הגמ', א"כ קדשים ששחטן בחוץ דלא חזי כלל הוי כמו דחנקינון ולא שייך בהו דין מעילה, ולכן הוכרחו למילף איסור שחוטי חוץ מן דם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל כנ"ל. היוצא לנו מכל זה דלהסוברים דמותר לבטל מה"ת איסור ברוב, יש להקל ולשחוט ביו"ט אף מידי דאתיליד ריעותא, דהא קיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי היה מבטלה ברוב, ואף דמדרבנן אסור לבטל ברוב, מ"מ אינו אלא איסור מדרבנן ואזלינן לקולא בהך איבעי' דביצה, ואף דהוי דשיל"מ מ"מ הא כבר כתבו האחרונים הש"א (בסי' צ') והפר"ח באו"ח (סי' תצ"ז) דבספיקא דדינא אזלינן להקל אף בדבר שיש לו מתירין, וכ"כ הגאון רע"א זצ"ל בתשובה (סי' ס"ה) דגם באיבעיא דלא איפשטא אזלינן להקל בדרבנן אף בדשל"מ ע"ש. ואף להרמב"ם דס"ל דביטול איסור הוא אסור מה"ת כמש"כ הפר"ח ליו"ד (סי' צ"ט ס"ק ח') אליבי' דשיטתי' ע"ש, מ"מ הא שיטת הרמב"ם להקל בהך בעיא דביצה כמו שהובא בש"א (סי' ס"ד), וגם הרא"ש והרשב"א ס"ל להקל בזה ע"ש, ואין לנו מקום להחמיר אלא ע"פ שיטת הר"נ דכתב דזה הוי ספק בדאורייתא כיון דס"ל דלא איפשט הך בעיא דביצה, מ"מ הא יש לנו להמציא קולא אף לשיטתו לפי מה שכתב בחולין בסוגיא דזרוע בשלה בשם התוס' דמה"ת מותר לבטל ברוב, ע"כ יש לדון כמש"כ דמחמת דחזי ע"י ביטול ברוב מקרי אוכל נפש ושרי לחלל יו"ט וכמש"כ הר"נ גופא בפ' א"ע בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דחלת ח"ל יכול לאפות משום דחזי לבטלה ברוב כנ"ל, ואף דהר"נ בביצה לא נחית לזה מ"מ נלע"ד להקל אף לשיטתו מטעם זה לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל, בפרט דהא הפר"ח הוכיח ביו"ד דמותר מה"ת לבטל איסור ברוב היתר לכן שפיר יש לסמוך על כל זה ולהקל לשחוט אותה ביו"ט, וכן מה"ט מותר לשחוט אף במקום שמצוי טריפות כמו כשירות וכמו שפסק הש"א שם, וזהו יסוד גדול להיתירא. ענף ג וע"פ מה שנתבאר יש לתרץ קושית הפ"י בביצה (דף ד') על מש"כ התוס' בשבת (מ"ה ע"ב) בד"ה דאית בי' ביצה, דלר' יוחנן דאסר ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו, דאינו אסור לר"ש לטלטלה אלא לאכילה עכ"ל התוס', והקשה מהא דביצה (דף ד') אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה הוי לי' הנך בצים מיו"ט לשבת אתי לקמי' אמר לי' מהו לאטווינהו האידנא וניכלינהו למחר אמר לי' מאי דעתיך רב וריו"ח הלכה כריו"ח אפילו ריו"ח לא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא והא תניא אחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' אלמא דגם לריו"ח אסורה בטלטול א"כ קשה על מש"כ התוס' דלריו"ח דפסק כר"ש מותר ביצה בטלטול, ונשאר בצ"ע, וכן מצאתי בקרבן נתנאל שהקשה כן עליהם, אך מגוף הברייתא הנ"ל דאסרה לביצה בטלטול אינו קשה על שיטת התוס' הנ"ל, משום די"ל דהך ברייתא אתי' כר' יהודה ולר' יהודה כ"ע מודי דאסור בטלטול, כמש"כ הפ"י ור"ע איגר זצ"ל בריש ביצה, דלר' יהודה כיון דעיקרו לאכילה קאי לכן אחר דאסרו חז"ל באכילה ממילא הוי מוקצה כמש"כ הגאונים הנ"ל. ומצאתי בפ"י (סוף ח"ד במהדורא בתרא לביצה) שתי' לקושיא זו, משום די"ל דלס"ד כתבו התוס' כן משא"כ למסקנת הגמ' בשבת דבמוקצה מחמת איסור מודה ר"י דאסור לכן כיון דאסורה באכילה משום משקין שזבו הוי מוקצה מחמת איסור ואסור בטלטול אתר שאסרו חז"ל באכילה עכ"ל הפ"י, ואף שהיא סברא נכונה