באר יצחק אורח חיים פה

בקידושין הא את וחמור הוא, ולפמש"כ ניחא משום דהתם בקידושין מקשי זה אליבא דרבא כנ"ל, וכיון דמצינו בעירובין בסוגיא הנ"ל דרבא ס"ל דלא מהני ביטול רשות מן הרבים להיחיד וכקושיית רש"י, מוכח מזה דס"ל דזה הוי רגל האסורה במקומה כו' ולא מהני עירובן משום את וחמור כנ"ל, אלמא דרבא ס"ל דאת וחמור לא קנה כלום. ולכן י"ל בכוונת רש"י דעירובין דס"ל דלא מהני ביטול רשות, משום דהתם הוי כמו דלא עירבו מחמת את וחמור אבל היכא דלא שייך זה גם רש"י מודה להתוס' וריטב"א הנ"ל דאם עירבו אז מועיל להתיר גם רגל האסורה במקומה, ואף את"ל דרש"י לא ס"ל כן מ"מ הא יש לפנינו שיטת התוס' והריטב"א דהם הרבים, בפרט בדרבנן ודאי שפיר הוא המנהג שנהגו לטלטל בנפסק העידוב מכל העיר ולא נפסק העירוב בחצר בהכ"נ משום דעירובן מועיל בזה, כן נלע"ד, ועוד דברור הוא בכוונת רש"י שם דס"ל ג"כ כשיטת התוס' והריטב"א הנ"ל, דהא רש"י שם דה"ל אינהו רגל האסורה במקומה כדתנן נתנו לו ואסרי החיצונה ואע"ג דעירוב בהדה הא בטיל עירובייהו מכי אסתלקו להו עכ"ל, אלמא דגם רש"י הרגיש לתרץ מה שיש לדון דהא עירבו בהדה, א"כ קשה איך אסרי אחיצינה, ע"ז תי' משום דנתבטל עירובם מכי אסתלקו להו מרשות הפנימית, וכמש"כ לעיל דה"ל קני את וחמור דהא העירוב הי' על רשות הפנימית ובטל עירובם מרשות הפנימית ע"כ בטל ממילא עירובם ג"כ מדריסת הרגל של דרך החיצונה, אבל היכא דלא בטל העירוב כלל אז גם רש"י מודה דכה"ג אינו אוסרת, ולכן שפיר נהגינן לטלטל בחצר בכה"נ אם עירבו וזיכו העירוב בשביל כולם שיש להם חלק בחצר בכה"נ ובשביל כל העיר, כן נלע"ד ברור. אחר כתבי כ"ז מצאתי בנו"ב מה"ת (סי' ל"ט) שהעיר ג"כ בזה מעירובין (דף נ"ט), אך מהא דעירובין (דף ס"ו) לא העיר כלל: סימן יח שאלה אם מותר לשחוט ביו"ט בהמה דאתיליד בה ריעותא, וכן אם מותר לשחוט ביו"ט היכא שהטריפות מצויות כמו כשרות. תשובה בעז"ה, מקום ענין זה הוא בביצה (דף ל"ד ובאו"ח (סי' תצ"ח סעי' ח' ובמג"א ס"ק ט"ז), וכבר האריך בזה הש"א (סי' ס"ד), והקשה על הא דביצה הנ"ל והסוברין דמותר לשחוט ביו"ט בהמה הצריכה בדיקה שנא מכל ספיקא דאורייתא דלחומרא, ותי' דהבדיקה אינה אלא מדרבנן, אבל אם הבדיקה היא מה"ת אסור לשחוט: ענף א ונלע"ד בזה מלתא חדתא, בעז"ה,, מצינו בתוס' פסחים (מ"ו ע"א) ד"ה עד שתאפה כו' וברא"ש ור"ן שם שכתבו כולם דמותר לאפות חלת ח"ל משום דמקרי אוכל נפש כיון דחזי לי' ע"י ביטול ברוב, ע"ש כדקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וחזינן דאף מה דלא חזי בעיני' למיכל מ"מ כיון דחזי ע"י ביטול ברוב מקרי אוכל נפש ושרי לאפות ביו"ט, ולכאורה קשה מהא דביצה (דף כ"א דאמרו עגל טריפה הואי ואסור לבשל ביו"ט משום לכם ולא לנכרים הא כמה ראשונים ס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' צ"ט ס"ק ז'), ע"כ אף טריפה מקרי אוכל נפש משום דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב ותקשה מפני מה אמרו לכם ולא לנכרי, וכה"ג הקשה הטו"א באבני מלואים (מגילה דף כ"ט) על הא דלכם ולא לנכרי הא חזי למיכל שלא כדרך אכילתן דמותר מה"ת, וכן לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הא חזי לאורחים לאכול פחות מכשיעור, ותי' דלכם ולא לנכרי אתי היכא שמבשל המאכל של נכרי לצורך נכרי ע"ש, ובאמת אין זה הכרח כלל די"ל דר"ל ס"ל כמאן דס"ל דלא אמרינן הואיל, ומה שהקשה דהא חזי לאכול שלא כדרך אכילתן כגון דיערב בו דבר מר, אין זה קשה כלל די"ל דכמו דאין זה מקרי אכילה להתחייב עליו משום איסור מה"ט לא מקרי אוכל נפש ואין זה בכלל אשר יאכל לכל נפש כו', וכן י"ל במה שהקשה דחזי לאכול חצי שיעור דהא אין זה מקרי אכילה כמ"ש המפרשים גבי נשבע שלא אוכל, ואפשר לומר דכוונת הש"א היא כיון דקיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אוכל נפש במקום צורך קצת, ע"כ אף שלא כדרך אכילתן יהא מותר לבשלו דעכ"פ צורך קצת מקרי ומותר משום מתוך. אכן לפי מש"כ דמשום דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב מותר לאפות ביו"ט, קשה מאד אמאי אסור מה"ת לבשל טריפה לנכרי הא חזי למיכל לאורחים אם יבטלנו ברוב היתר, ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ז הא מה"ת מותר לבטל, ואף דהנו"ב במה"ת (חלק יו"ד סי' מ"ה) הגיד לנו חדשות דיבש ביבש כ"ע מודי דאין לבטל מה"ת לכתחלה משום דהא אחרי שיוכר האיסור אף לאחר שנתערב יהיה אסור א"כ איך יכול לבטלו לכתחלה, ודוקא לח בלח דלא יהי' ניכר האיסור אחר התערובות ס"ל לכהפ"ו דמותר לבטלו מה"ת ע"ש בנו"ב, עכ"ז תקשה דהא יכול לבשלם עד שיהיו נימוחים וכדאמרו ביבמות (דף פ"ב) דבנימוחה החתיכה מקרי לח בלח כמ"ש התוס' שם, ותקשה כנ"ל. אכן י"ל דלכן במבשל טריפה אסור מה"ת משום דכיון דאינו מבשלה עבורו רק עבור נכרים וכן בשוחט טריפה לנכרי כיון דא"צ לאכילה בעצמו, ע"כ אף דיש לדון בזה הואיל אי מקלעי אורחים מ"מ כיון דאף אחר שיבואו האורחים לא יהי' ראוי לאכילה אלא ע"י הואיל דאי בעי הי' מבטלו ברוב הוי זה כמו תרי הואיל, והא מבואר בפסחים (דף מ"ו) בתוס' ד"ה הואיל כו' דשני הואיל לא אמרינן: ולפ"ז יש לדון בשוחט ספק טריפה לעצמו דאין בזה אף ספק איסור מה"ת, לפי מה שכתב הש"א (בסי' ס"ד) דשוחט או מבשל לאוכל דאין בו איסור תורה אלא איסור מדרבנן דאינו אסור מה"ת לחלל יו"ט משום דגם בזה שייך לדון עדיין דין הואיל, דכיון דאין בו איסור מה"ת לאכילה מקרי אוכל נפש אלא מדרבנן נאסר ע"ש, ויש להסביר דבריו ביותר ביאור ע"פ הא דמבואר בבכורות (דף ל"ז) דמוכר דבר איסור מדרבנן אין זה מקח טעות באכלו והובא בח"מ (סי' רל"ד) וביו"ד (סי' קי"ט), משום דאכילת איסור דרבנן נחשב שפיר להנאה, ודוקא אכילת איסור מה"ת לא נחשב להנאה, א"כ ה"ה גבי אוכל נפש דיו"ט באיסור דרבנן הוא בכלל אוכל נפש דלא יהי' בו איסור תורה על החילול יו"ט: ועפ"ז י"ל אף במה שאסור מה"ת דמקרי אוכל נפש, משום דהא חזי מה"ת לבטלו ברוב אף לכתחלה, ואף שאין לו במה לבטלו עכ"ז שייך לומר הואיל אי מזדמני לי' צפרים וחיות טובא, וכמש"כ רש"י בפסחים (מ"ז ע"ב) ד"ה דם ציפור הואיל אי מזדמני לי' צפרים כו', וכן אמרו בביצה (דף כ"א) הואיל ואפשר לפייסן בנבלה אף דלית לי' נבלה ע"ש, ואף דמדרבנן אסור לבטלו וגם אם יבטל הא קיי"ל בביטל במזיד דאסור לאכול כמבואר ביו"ד (סי' צ"ט), עכ"ז הא באיסור דרבנן לאכילה אין בו איסור תורה על החילול יו"ט וכמש"כ הש"א גופא שם, וכן כתב הגאון ר"ע איגר זצ"ל בתשובתו (סי' ה') מתחלה להוכיח כדבריו מהא דהואיל אי מקלעי לי' אורחים אף שהמה חוץ לתחום מ"מ אמרינן הואיל כיון דאין בו איסור תורה ע"ש, וכיון דמה"ת אין בו שום איסור אם שוחט ומבשל לצרכו משום הואיל אי בעי הי' מבטלו ברוב משום דהא חד הואיל אמרי' ע"כ אין בזה אלא איסור דרבנן, וכש"כ לפמש"כ הטו"א